למאצ'ו פיצ'ו אפשר להגיע באחד ממסלולי הטרקים, באוטובוס מס-או-מנוס ישיר, או בשילוב של אוטובוסים מקומיים ורכבת. בחרתי בדרך האחרונה, שהתבררה כהרפתקנית לפחות כמו טרק. קניתי כרטיס רכבת בקוסקו, בתחנה שליד השוק (רצוי לקום ממש מוקדם בבוקר ולהגיע לשם כשהקופה נפתחת, אם רוצים כרטיס לרכבת שיוצאת באותו ערב), אבל כדי להגיע לרכבת עצמה הייתי צריכה לחזור לאויינטייטמבו (אם מישהו שמע על שם קיצור לעיר הזו, אשמח לדעת). לכן הגעתי לרחוב של האוטובוסים, ובעזרת כמה חזרות על "como se va a Urubamba?" הגעתי לחצר מאובקת בה נח אוטובוס ישן. קניתי כרטיס, שאלתי מתי יוצאים, וכיוון ששיערתי שחמש דקות כאן עשויות להתארך מעט, לא הסתכלתי על השעון. כשיצאנו סוף סוף לדרך, היינו אני ועוד "גרינגה" בלונדינית התיירות היחידות באוטובוס. הוא נסע לאט, אבל דרך שדות ירוקים, שמיים כחולים מאוד ונוף רחוק של הר מושלג. היה לי זמן עד הרכבת, ולכן לא נלחצתי גם כששמעתי קול פיצוץ ממש מתחת למושב שלי וכל הנוסעים ירדו בכדי שאפשר יהיה להחליף את הגלגל. אני, הגרינגה, צ'ולות שמנות, ילדים במדי כדורגל, פועלים ותיכוניסטיות- כולנו ישבנו על הדשא בשמש הצהרים, באוויר הצונן, וחיכינו בשקט. היו גם נוסעים שהמשיכו מיד ברגל, ואותם עקפנו בנסיעה משהוחלף הגלגל במהירות מפתיעה. האוטובוס חלף סוף סוף על פני ההר המושלג שבאופק, והחל להתפתל בנסיעה לתוך עמק שנהר זורם בו, ולעבר אורובמבה.
CIMG6011.JPG
 מהטרמינל הקטן והסואן שלה לקחתי טרנזיט לאויינטייטמבו. עד הרכבת העברתי את הזמן בכיכר הענקית והמטופחת של העיירה, שיש בה כמה מסעדות, מינימרקטים וחנויות מזכרות. מחוץ לכיכר, ממש על שפת הנהר בדרך שמובילה לתחנת הרכבת, יש בית קפה חמוד ששווה עצירה. אין כמו שוקו חם לסדר את הלילה הארוך שמחכה לכם.

מהגשר שעל הנהר לוקחים מוטו-טקסי קטן (או טוק טוק, איך שתרצו) עד לתחנת הרכבת. שווה להשקיע סול אחד ולא לעשות את הדרך הקצרה הזו ברגל- חשוך שם נורא.

CIMG6022.JPG

 תחנת הרכבת הייתה עמוסה- כולם נוסעים למאצ'ו פיצ'ו, תיירים ומקומיים. בינינו לבין הרציף הפריד שער נעול, שלא נראה כאילו הוא עומד להיפתח בקרוב. למרות הצפיפות רעדתי מקור בתוך הפליז (הביאו איתכם בגדים חמים מאוד, לא חשוב באיזו עונה. אחרת תהיו חולים כמוני באחד המקומות היפים בעולם). כשהשער נפתח מגיע כרטיסן ומסדר בטור את האנשים. הוא מביט בכרטיס ומכוון כל אחד לקרון אחר. התיישבתי ליד שני צעירים ברזילאים, ודיברתי איתם בספרדית עד שקלטתי ששלהם לא יותר טובה משלי, והאנגלית טובה בהרבה. כיוון שהיינו כולנו חסרי מושג באותה מידה, החלטנו לחפש יחד הוסטל באגווס קליינטס ((Aguas Calientes, העיירה למרגלות הפיצ'ו. שווה לחפש הוסטל שנמצא בפנים העיירה ולא להתפתות ל"מציקים" שמזנקים עליכם ברציף ומציעים מקומות קרוב לתחנת הרכבת או לתחנת האוטובוס ממנה עולים לאתר, כיוון שאלה יקרים ולרוב לא שווים את הכסף. ההוסטל שלנו היה באחד הרחובות הפנימיים, כמעט ריק להפתעתנו, עם חדרים גדולים שכללו מקלחות חמות, ועל רק 15 סול. הייתי מתה לזכור את שמו.
אחרי המקלחת החמה נפלנו לישון. השעה הייתה כמעט 2 בלילה, אבל מרוב התרגשות סתומה התקשיתי להירדם. בארבע וחצי כבר קמנו, כדי לתפוס את האוטובוס הראשון למעלה, כך שנספיק לראות את הזריחה ולקבל כרטיס מעבר ל"וואיינה פיצ'ו" (Huaiana Picchu)- הפסגה הכי גבוהה בפארק, שרק 400 המבקרים הראשונים בכל יום יכולים לעלות אליה. "לכו ימינה, ולכו עכשיו," אמרה לנו הקופאית כששאלנו איך מגיעים. רצנו בערך חצי מהפארק בערפילי טרום-הזריחה, וכבר אז נדהמתי מהיופי והשלווה של המקום- רק אנחנו, האבנים והצמחייה, ולא ברור מי מבין השלושה הוא החזק ביותר.
כשעמדנו בתור לוואיינה החלו ערפילי הלילה להתפזר. כל דקה קפץ מישהו לבדוק אם קרני השמש הראשונות כבר הגיעו אל החורבות. האמת, השמש מחמיאה יותר להרים מאשר לשרידי האדם העתיקים האלה. כשהיא מפציעה סוף-סוף זה כבר לא אור עמום של זריחה, אלא אור יום מלא- הפסגות שסביב הפארק כה גבוהות עד שהן מסתירות את הזריחה עצמה, והשמש נגלית יחסית מאוחר.

CIMG6034.JPG
CIMG6053.JPG

CIMG6049.JPG
 קיבלנו את הכרטיס המיוחל, ועליו נרשמה השעה שבה עלינו להתחיל לטפס. כדי להבטיח שלא כל 400 המאושרים יצטופפו יחד על הפסגה, מחלקים אותם ל"נגלות". הדרך למעלה מתחילה כשביל צר שעולה, יורד, עולה ויורד, ואז הופך למדרגות תלולות. הרגשתי זקנה בהרבה מהתיירים המבוגרים שחלפו על פניי בלבוש קליל והסבירו לי לשאוף מהאף ולנשוף מהפה. מה חשבתי לעצמי? זה בסך הכול היום הרביעי שלי בדרום אמריקה! לא יכולתי לחכות קצת? ובכלל, כמה יפה זה יכול להיות שם למעלה?
הדרך מסתיימת בזחילה מתחת לסלע גדול ובטיפוס בסולם קטן. בפסגה זרוקים זה על זה סלעי ענק שחורים, כאילו הרגע התפרץ פה הר געש. חבורת ישראלים שרה למצלמה "יומולדת שמח" בשביל אבא של מישהו. השמש קפחה. מאצ'ו פיצ'ו נראתה הרחק למטה, קטנה ודהויה. נדרשו לי כמה דקות להתנער מהעייפות ולמצוא את היופי האדיר שסביב- שרשרת הרים ירוקה המקיפה אותנו, ומאחוריה שרשרת גבוהה יותר, מושלגת. הרחק מתחת זורם נהר, הבולע את שאון הרכבות. הוואיינה פיצ'ו עצמו הוא מבצר קטן שכנראה נועד להגן ולצפות על מאצ'ו פיצ'ו. לפני כמה מאות שנים, אנשים עלו וירדו בדרך המפרכת הזו יום יום.

CIMG6058.JPG
הכול גבוה ותלול בארץ האינקה. רק צרוּת המדרגות מרמזת על גודלם האמיתי של האנשים שבנו הכול. הירידה למטה היא באותה הדרך, ואי אפשר שלא לרחם על אלה המתנשפים על פניכם בדרך למעלה, אבל גם לקנא בהם, שעוד מעט יזכו גם הם לעמוד שם למעלה, לדגדג את המלאכים בגן עדן. "עוד קצת, זה שווה", אנחנו מעודדים אותם.

חזרה "למטה", במאצ'ו פיצ'ו, יש שפע זמן לסייר בין החורבות, לקלוט לפעמים קטע של הסבר ממדריך של קבוצה כזו או אחרת, לצלם את האבנים ואת הלאמות הרועות בשלווה, שהובאו לכאן במיוחד כדי שנצלם אותן. אבל הן נראות שייכות לכאן, ונצחיות, אפילו יותר מאבני המקום. הפארק מלא בנקודות תצפית יפהפיות, בהרים שמחייכים בגובה העיניים ובלשונות ג'ונגל שמלחכות את המבנים המתפוררים הפחות מתויירים בשולי האתר. השלווה מתעצמת ככל שמתקרבת שעת הסגירה, וגם השמש הנוטה לשקוע צובעת הכול בגוון אחר, מכושף.
CIMG6113.JPG

 אבל עם כל ההשתאות מהפלא הזה, התחוור לי במהלך היום שלא סתם התקשיתי להירדם בלילה, ולא העייפות לבדה היא שהפכה את גופי לכבד וכואב. ניגשתי למרפאה שבכניסה לאתר וביקשתי לשכב לכמה דקות. הרופא שם קבע שיש לי חום גוף נמוך והתחלה של דלקת ריאות. אכלתי כדי לרפד את בטני לקראת שלל התרופות שנרשמו לי, למרות שיותר מכל רציתי להקיא. המסע חזרה לקוסקו לא היה קל, אבל פניה של הסניורה בפאיטיטי מילאו אותי בהקלה. ישנתי רוב אותו היום בניסיון להעביר את ההרגשה המזופתת. צפריר והאחרים חזרו בצהרים, ודאגו מאוד כשלא מצאו אותי מיד. יצאנו לאכול ב"ג'קס", מסעדה מומלצת לכל הדעות, וכששמעתי את החוויות מהרפטינג התכווצתי בתוכי. עם כל הכבוד למאצ'ו פיצ'ו, באותו הרגע הייתי מוכנה לוותר עליה לטובת שיט באפורימאק הגועש עם כמה חברים טובים.