פוסט 6: אומרים שיש שם ים

אחרי בורמה התחלנו במסע חזרה דרומה. העברנו לילה נוסף בקרון שינה ברכבת, בו ישנתי טוב בהרבה מפעם הראשונה. בבוקר כבר היינו בבנגקוק. סטייסי ודייב פשוט נעלמו בשלב מסוים ביום, ולא ראיתי אותם יותר. באותו הערב פגשתי כבר את ה"קבוצה" החדשה שלי- קייטי ומאט, זוג אוסטרלים בני 20 וקצת, עם תוכניות לעתיד שנשמעו ממש כמו אלו של סטייסי ודייב. כל האוסטרלים רוצים לעבוד בבריטניה.

המדריך שלנו קרא לעצמו בנדיטו. הוא היה צעיר מטונג, אבל הבנתי מיד שהוא מטורף לפחות כמוהו. אחרי שגר שלוש שנים בקיבוצים בישראל והיה נשוי לאיזו לילך, הוא יודע את כל הביטויים השימושיים בעברית. כן, הכוונה לקללות.

בערב החופשי השני שלי בבנגקוק, קייטי ומאט לקחו אותי איתם לשוק לילה. בדרך לשם נסעתי לראשונה בחיי ברכבת העילית- הSkytrain. היא הייתה נקייה להפליא וממוזגת. גן עדן. המנועים והנוסעים שיחקו במשחק השקט ביניהם. נראה כאילו שום רמה של צפיפות לא יכולה לגרום לך קלסטרופוביה כאן.

בשוק הלילה עצמו התוודעתי לחלק מחיי הלילה של תאילנד שעד עתה עקפתי איכשהו- הפאזל המורכב מליידי-בויז, מופעי פינג פונג וסלוני מסאז' מהסוג הפחות בריאותי ויותר "הוליסטי". בחילה תקפה אותי למראה ילדות בשמלות נשף שעמדו על המדרכה עם תגי שם כמו "41" ו-"53" וניסו ללכוד את מבטי העוברים ושבים. שמרתי אותה לעצמי. זה היה נושא כבד מכדי לדון בו שם. כל דיון רציני המתנהל באזור השעשועים נמשך בדיוק שני משפטים, ואז נשמט לתוך הכוס. אחרי ישיבה בפאב אפלולי עם בירה מקומית ויין פורט, התפתלנו בין דוכני השוק, שאכלסו שלושה פרוזדורים צרים ומקבילים ברחוב, ואנשים נעו בהם כמו היו נתיבי תחבורה. קריאות המוכרים משני צידי הפרוזדור גורמות לך להרגיש כמו בתוך משחק מחשב עם צליל סראונד. לכל עיר יש ביטויים אחרים השגורים בפי המוכרים בשווקים.
 בבנגקוק" "Hello, madam, have a look first", בצ'יאנג מאי פשוט "Sawatdee", ובשבטים "hello, chopping!" וכמובן "my baby no money" קורע הלב. צליל המילה "Hello" כבר מעורר בחילה, כי בה כולם משתמשים למשוך תשומת לב כשהם מעוניינים למכור. אם הם מעוניינים רק לברך- מצב נדיר- הם יאמרו שלום בשפתם.

בפאב שהייתה בו מוזיקה חיה שרתי ורקדתי עם הלהקה על הבמה, בהתקף של רוח שטות ו"זה הטיול שלך, עופי על זה". בסוף השיר מחאנו כפיים אלה לאלה, וחבריי החדשים למסע כל כך התרשמו עד שהתחילו לרקוד בעצמם. כשיצאנו מהפאב הוא היה מלא עד אפס מקום. מוזיקה טובה כנראה מושכת קהל לפחות כמו מופעי הסקס. כשהמשכנו ללכת, יכולנו לראות בחטף דרך דלתות המועדונים הפתוחות, מעבר לכתפיהם האדירות של הבאונסרים: בחורות רוקדות על פלטפורמות מוגבהות, הכול לפי הספר: עמודים, גוף מדהים, ביקיני ומבט מזוגג. דיט אמר שאילו היו מקצועיות, היו מחייכות ונהנות מעבודתן. נראה לי שקשה לדרוש זאת מבנות שעובדות כאן כדי להשיג כסף עבור המרדף אחרי הmp3, הבגדים והסלולרי הכי שווים. זה כמו לומר שעובד מקדונלד'ס מקצועי צריך לחייך- נניח שזה גורם ללקוח הרגשה נעימה, אך לא על זה יקום וייפול התשלום.

תפסנו את הרכבת השמיימית בחזרה לתחנה הסמוכה למלוננו. לפני השינה דיברתי עם אחותי, והחלטתי שמתנות עבורה יהיו השימוש הטוב ביותר לכסף שיש לי.

למחרת עלינו על רכבת לדרום. זו הייתה נוחה הרבה פחות מהרכבת לצפון: הקרונות חבוטים למראה, מזגן אין, ומאוורר מקולקל. הנחמה היחידה הייתה אוויר העיר שנשב דרך החלונות הפתוחים. לפעמים הוא הסריח.

כדי לשכוח מתלאות הדרך ביקרתי גם אני ב"קרון המסיבה"- מקום בו יושבים בצפיפות, שותים קוקטייל של רום, ויסקי וקולה מתוך דליי פלסטיק, ואחרי שהוא מתחיל להשפיע נראה כאילו לרקוד עם המלצר הליידי-בוי לצלילי מוזיקה גרועה זה רעיון מבריק. יכול להיות שהאלכוהול עזר לי לישון ממש עד שהגענו לתחנה. אולי היה זה כדור ההרגעה שקניתי באיזה בית מרקחת של פורעי חוק.

דביקה ועייפה עליתי על אוטובוס לחוף, ואז על מעבורת. פגשתי עליה את סטייסי ודייב- במקרה לגמרי- שהיו בדרכם לקו-פנגן, להתבטל על החוף ולרקוד במסיבת הפול-מון הקרובה.

בנדיטו, קייטי, מאט ואני ירדנו תחנה לפני כן, בקו סאמוי. בסך הכול מדובר באי אקזוטי, ממש כמו בתמונות: מים צלולים, דקלים, מסאז' על החוף וקוקטיילים עם מטריות. האי ענק, ורעש פטישי האוויר, הדחפורים והמנופים ליווה אותנו כשנסענו בארגז המקורה של מונית-טנדר באוויר המהביל. יש בקו סאמוי יותר תיירים ממקומיים, והם גודשים את הכביש עם הקטנועים שלהם.

הגעתי לתאילנד בעונה החמה ביותר, בין פברואר למרץ, ולכן ברוב המקומות התיירותיים באי לא היה צפוף. יוצא הדופן הוא מפל מפורסם, שתאילנדים, אוסטרלים וספרדים באו אליו להימלט מהחום.

 חוף צ'וואנג (Chewang) בו התאכסנו נחשב לחוף העמוס ביותר בקו סאמוי, אבל מצאנו אותו שקט ומרווח להפליא. היה זה חוף מוזר יחסית לאלו שהורגלתי בהם בבית- בבוקר ניתן ללכת עד מאתיים מטרים לתוך הים, כשהמיים בגובה הקרסוליים. אחר הצהריים השפל חושף כמעט לגמרי את האזור הרדוד, וניתן ללכת על החול הרך, המקושט בהדפס גלי אינסופי, כאילו היה אדמה. אפשר אפילו לצעוד אל האי הסמוך. אפילו מדגדוגי דגים אין חשש- אין דבר חי או צומח בתוך המים השקטים של צ'וואנג. רק שיחים יבשים של עשבי ים ארוכים ליטפו את רגליי ללא כוונת זדון. היה זה בית קברות עגום וידידותי לאלמוגים והדגה שוודאי שגשגו כאן לפני בוא התיירות. ראיתי צעירים מקומיים משתופפים במים הרדודים בחפשם פיסות צדף בעלות ערך. נראה שאיחרו את המועד. כל פיסת צדף שהייתה כאן אי פעם נמצאת עכשיו על מובייל בחנות מזכרות, או בין מאות נוספות בתוך שקית ניילון שקופה, הנמכרת ממש מתחת לאפיהם של פקחי הטבע.

אחרי שעה של עשיית כלום מול שקיעה צילומית, ירדנו לאכול באחת מהמסעדות הפזורות, כמו במקום הצדפים האבודים, לאורך החוף. הן פופולריות פחות מהפאבים והחנויות שלאורך הרחוב הראשי, ולכן שקטות יותר. שעתיים (ומאה בהט) אחרי כן, עלינו על קטנועים שכורים והתגלגלנו גם אנחנו לאורך אותם רחובות סואנים ומוארים. בפאב טרנדי ועמוס תיירים צפינו בהופעה של חבורת מערביים שמנים שהתלבשו כמו דראג-קווינס אפלות. חזרנו לאכסניה, שם ישנתי עשר שעות. מאז שהגעתי לתאילנד לא ישנתי כל-כך הרבה.

למחרת התאמנתי בעצמי על קטנוע בכפר דייגים קטן וציורי על החוף. הרחובות היו צרים, וכשניסיתי להסתובב שרטתי אותו. התפללתי שחברת ההשכרה לא תשים לב. את הארוחה היומית אכלתי במסעדה יקרה להחריד, כשמסביבי רק גרמנים עשירים. כיוון שבנדיטו היה זה שכיוון אותי אליה, כעסתי עליו. "נמאס לי ממסעדות תיירים שגובות פי 4 מהמקומות שאתה אוכל בהם," אמרתי לו.

"את רוצה להיות חולה?" הוא השיב. "אני תאילנדי, אני רגיל לזה."

ובכן, אחרי שטונג, המדריך הקודם, לקח אותנו למסעדות של מקומיים במשך שבועיים, נראה לי שהקיבה שלי פיתחה סיבולת גם לאוכל הלא-כל-כך-סטרילי של קו סאמוי. באופן מוזר, דווקא אחרי האורז הגרמני הסטרילי, כל שרציתי היה לישון או למות. בלעתי גלולה נגד מלריה ונפלתי לתוך שינה אטומה בחום אימים.

 כשקמתי השמש נטתה לשקוע. החלטתי להגשים חלום וללכת אל האי הסמוך, שהדקלים הצפופים שלו נראו מפתים. המסע במים היה קצר משחשבתי. אף חיה טורפת לא פגשה אותי בין העשבים המתים והסלעים העקרים, ובכל זאת צעדתי בפחד. בסרטי האימה, מים הרי תמיד מבשרים רע.

והגעתי. פליאה אמיתית חשתי למראה אגוזי הקוקוס השלמים הפזורים על החול הבהיר, הדקלים הכבירים סביבי והיער הסבוך למראה שמעבר להם. מצחיק הוא שדווקא בתאילנד, בירת האקזוטיקה המסחרית, פיסות גן העדן האמיתיות לא עולות פרוטה.