לקוסקו יש עוד הרבה אטרקציות להציע, אבל החלטתי שכל עוד אני חולה עדיף לי להישאר עם אנשים שכבר מכירים אותי וידאגו לי. לכן כשצפריר וחבריו החליטו לעזוב את קוסקו ולהמשיך לוואראז (Huaraz), הצטרפתי ללא היסוס.

אוטובוס לילה נוח, כולל דיילת שמגישה אוכל, הביא אותנו עם בוקר ללב מדבר, שדמה כמו שתי טיפות למדבר יהודה. גלשנו לאיטנו לתוך שפלה אינסופית, זרועה פחונים עצובים וחנויות מאובקות. קטע מסוים של הדרך הזו נקרא איקה, ולכן ירדנו שם. ישנו בCasa De Arena, הוסטל נחמד ביותר עם בריכה קטנה ומין מטבחון בחוץ שמאפשר לאלתר כל שעות היממה. אפשר להזמין בקבלה סקי חולות, ורצוי אחרי הצהרים- אז פחות חם והשקיעה מוסיפה לנוף הסוריאליסטי ממילא.
אחרי שינה קצרה עלינו על הבאגי- האמר-בוס פתוח שהטיס אותנו במסלולי רכבת הרים בין דיונות החול. נראה שדרישת הקבלה היחידה לנהגי הבאגי היא טירוף עם קבלות. בראש דיונה אקראית הוא עוצר, וכל גולש מתחיל מקבל סנובורד עץ וחתיכת נר כדי לשפשף עליו לפני הגלישה וכך למנוע החלקה. הבטתי למטה, והרגשתי כאילו אני עומדת על צונאמי שעוד מעט יישבר. איך גולשים את זה, לעזאזל?

CIMG6162.JPG

CIMG6166.JPG

כשהמדריך הדגים גלישה בשכיבה על הבטן, החלטתי שהגלים בים התיכון היו הכנה מספיקה. אמרתי לעצמי בלב שאני לא פוחדת, נעמדתי על הגלשן והידקתי את רצועות הסקוטש על הנעליים. התקדמתי בקפיצות קטנות עד שדחפתי את עצמי אל מעבר לקצה הדיונה. המדרון הבלתי-אפשרי נראה פחות תלול, והמרחק ביני לבין סופו התקצר במהירות גוברת והולכת, ומבלי שעשיתי כלום. רק לכופף את הברכיים ולשמור על יציבות. אחרי שעבדתי קשה כל כך, מזל היה לי שצפריר היה לצדי, וסחב לי את הגלשן במעלה הדיונה האחרונה. חזרנו להוסטל עם חול באוזניים, בתחתונים ובפה- בהחלט לא משהו שמקלחת אחת פותרת.

ביום הבא יצאנו לסיור בפארק פרקס (Paracas), שמכונה גם "גלפגוס לעניים". על האיים הקטנים שבו, שנקראים בייסטס (Ballestas) אפשר לראות המוני כלבי ים וציפורים. סירה קטנה תיקח אתכם לשיט ביניהם, ואם תביטו אל החוף תוכלו לראות גם את קווי נסקה המפורסמים (Nasca Lines)- ציורים קדמוניים עצומים שיצרו המקומיים בקרקע, ושימשו כנראה נתיבים שבתוכם הלכו במהלך טקסי דת. את הסיורים אפשר לארגן דרך כל מלון באיקה שתישארו בו. יש גם טיסות מעל קווי נסקה, אם חשקה נפשכם בחוויה קצת פחות שיגרתית והסול מצוי בשפע בכיסכם.
העברנו באיקה בסך הכול לילה אחד, למרות שיש כאלה שנתקעים בה גם שבוע. זה קשור כנראה למה ששמים בקפה בקאסה דה ארנה 2, אבל לא ניסיתי ולכן לא ארחיב את הדיבור.