הטיול להודו תוכנן כטיול "לפני צבא" לאחותי הקטנה, אריאל. אחרי שאני התחלתי את המנהג עם הטיול שלי לתאילנד (ראו קבוצת הפוסטים הנפרדת) רציתי שגם לה יהיה אחד, ושיהיה מיוחד. בחרנו בהודו, וספציפית במחוז לדאק הגובל בטיבט, שלא מזכיר את הודו בכלום- לא באקלים, לא בנוף ולא באנשים. לדאק היא אזור צחיח והררי, שהגשם בו נדיר מאוד, ותושביו הם בעיקר טיבטים. חשבתי שזו תהיה חוויה מיוחדת במידה, אבל בלי הצורך להתמודד עם הלם התרבות שהודו מסבה לכל מי שמבקר בה לראשונה.
הזמנו כרטיס לדלהי לאוגוסט ב"רויאל ג'ורדניאן", שעלה רק 730 דולר, כנראה כי שמרנו את החיפוש ב"אקספדיה" באופן שנעל עבורנו את המחיר. באותו יום הזמנו כרטיס לטיסה הפנימית מדלהי ללה, בירת לדאק, שעולה כ-120 דולר בחברת תעופה מקומית (ג'ט אייר בזמננו).
ואז, שבוע לפני, התוכנית שלנו קרסה.
ידיד מהארץ כתב לי שהיו שטפונות בלדאק, כאלה שקורים פעם במאה שנה. כל המחוז הוצף, בתי הבוץ נהרסו, הכבישים נחסמו ושדה התעופה סגור. התיירים תקועים שם, ורוב הזמן עסוקים בלעזור לחלץ מקומיים שנלכדו בהריסות. עד שהגיע מועד הטיסה שלנו שדה התעופה נפתח, ומחירי הכרטיסים למי שרצה לצאת מלדאק המריאו לשמיים. ידענו שזו תהיה שטות לנסוע לשם, ולכן החלטנו לא לעלות על המטוס ללה- הטיסה ממילא הייתה ללא אפשרות החזר כספי, כך שלא היה לנו מה להפסיד.
במקום זאת בחרנו לנסוע לדהרמסאלה, שגם היא איננה "הודו האמיתית" מבחינת נופיה, תושביה והאקלים שלה. אבל לשם כך היינו חייבות לצאת משדה התעופה בדלהי ולהגיע לעיר כדי לחפש אוטובוס.
נחתנו בחמש בבוקר, ומחוץ לשדה התעופה היה ערפל כבד. ביקשנו מונית לעיר, והופתענו מהארגון של תחנת המוניות. ציפינו לבלגאן והמולה, אבל מלבד הומלסים מעטים שישנו מחוץ לטרמינל לא היה שם יותר מדי.
המונית לקחת אותנו דרך כביש מעוטר בדקלים, ועדיין בערפל. הרגשתי כמו שבטח הרגיש כל בריטי שהגיעה למושבה המרוחקת הזו לפני 100 שנה, ולא הבין איפה הוא לכל הרוחות.
ירדנו במג'נוקטילה, הגטו הטיבטי של דלהי. קראנו כאן ב"למטייל" שישראלים רבים בוחרים לישון שם כי הוא מרוחק מכל המולת המיין באזאר, שאז היה בשיפוצים ונאמר לנו שעדיף להתרחק ממנו. אז הנה מג'נו, לא כל כך טיבטית אבל בהחלט מיוחדת:
המקדש הבודהיסטי שנמצא בלב השכונה שווה מבט, אם אתם כבר שם. לא הייתי ממליצה לישון שם, כי אף ששקט, זו שכונה לא נקייה ורחוקה מכל מה שיעניין אתכם אם תרצו להישאר כמה ימים בדלהי. אבל האנשים נחמדים, ואם תרצו אוטובוס החוצה, תקבלו אותו במחיר טוב.
הגענו לדלהי עייפות מאוד. בהוסטל שנפלנו עליו קיבלנו חדר עם מצעים לא נקיים, כך שאפילו לא רצינו לשכב על המיטב. במקום זה יצאנו לחפש אוכל בקונאט פלייס, אזור קניות מערבי למראה שמשרת את המעמד הבינוני גבוה של דלהי. בזמננו הוא לא נראה כל כך כמו עצמו, כי גם הוא בדיוק היה בשיפוצים לקראת אולימפיאדת המדינות המתפתחות הקרבה. נכנסנו למסעדת מזון מהיר הודית, שם פגשנו כמה תיירים הולנדיים שהיו מבולבלים כמונו מהפער בין מה שציפו לראות בדלהי למה שהיה.
באותו הערב, עדיין מתות מעייפות, עלינו על אוטובוס רעוע לדהרמסאלה, שיצא ממש מפאתי השכונה ואיכלס אותנו ועוד המון הודים. נסיעות שמתחילות בשעת ערב מוקדמת כוללות לרוב עצירה במסעדה לארוחת ערב, כזו שיש בה תפריט באנגלית אבל אינה יקרה, ואז נסיעה שנמשכת כל הלילה.
האופטימיות חלחלה לתוכי מרגע שעזבנו את דלהי החמה, המעייפת והמתסכלת. כמו בטיולים הקודמים שלי, עצם העלייה על אוטובוס למקום חדש מחק את הזכרונות הרעים, אם היו, מהמקום הקודם. מעכשיו מסתכלים קדימה. אם רואים פיל- זה כי אנחנו בהודו.
בפוסט הבא- דהרמסאלה!
פוסט 1: אבודות בדלהי
יעדי הפוסט
אהבת את הפוסט?
