יהיה זה מאוד ישראלי לומר שבנגקוק היא תל-אביב מלאה בעובדים זרים. ישראלים מרבים לטעות.

בנגקוק רצה- לפחות יכלה לרוץ לולא העומס בכבישים. מכוניות נוצצות, טנדרים למודי-קרב שגם בארגז שלהם יושבים נוסעים, והרבה, טוק-טוקים שבריריים למראה וקטנועים זוחלים להם בנתיבים הרחבים, שלנצח ייראו צרים מלהכיל.
אין רמזורים להולכי רגל. את מעברי החצייה מחליפים פרוזדורים עיליים עם מדרגות- גשרים צפופים על פני מים סוערים. ואם עלית לגשר והחלטת שלא מתחשק לך לעבור לצד השני, רוב הגשרים יגידו משהו כמו, "במקרה הכינותי כאן מראש... כניסה לקניון!"
קבצנים קטועי איברים יושבים על הגשרים, לפעמים גוחנים על הארץ ומחזיקים בפיהם כוס נייר. זן שכיח נוסף הוא הזמרים והנגנים העיוורים עם הרמקולים- לפעמים משפחות שלמות. בקול ענוג והרמוני הם שרים מילים לא מובנות לי, ולא פעם הם פונים לעברי ואני בטוחה שהם רואים אותי דרך עפעפיים תפורים.
בשעות האור בהן שוטטתי בחוץ התרחקתי מהקניונים האדירים שלהם. אוויר ממוזג ליחך את גופי בכל פעם שחלפתי על פניהם, כל-כך מפתה לעומת החום הדביק. אבל לי לא היה חשק להסתובב בין חנויות יקרות. ברחוב היה כל מה שהייתי צריכה, בגרושים. נשבעתי לטעום כל מה שנראה מעניין: פירות טרופיים משונים, שיפודים שלא אבין מאיזה בשר הוכנו וממתקים שלא דומים בכלל לשוקולד.
"Eat Thai food, hear Thai music," כך חושב בנקאי ידידותי שפגשתי ברחוב שתיירים צריכים לחוות את ארצו. הייתי שמחה להיענות להצעתו לטייל יחד בבנגקוק שתיירים מתעלמים ממנה, אך בערב כבר היה עליי לפגוש את הקבוצה שלי.
"הקבוצה" הייתה טונג המדריך, בן לשבט יאו שנדד מסין דרך בורמה עד לגבעות שבצפון תאילנד, וזוג אוסטרלים- סטייסי ודייב- שבאו להירגע כאן לפני כמה שנות טיול ועבודה באירופה. הם יהיו שותפיי לחלק הצפוני של הטיול.
בערב אכלנו יחד בדיינר תאילנדי, טעמנו זה מזה את המנות שכל אחת מהן הייתה חריפה מהשנייה והתחלנו להתרגל לזה. למדנו גם שיש בירה "סינגהא" ובירה "אלפנט", וכשאין משהו אחר גם הן די טעימות.
אחרי הארוחה התפצלנו. לקחתי מצלמה וטיילתי באותם רחובות שראיתי ביום. כל מסעדות הפועלים המאולתרות תחת כיפת השמיים שקקו חיים. אנשים בעיר אוכלים בכל חור- צפוף, חשוך ומלוכלך ככל שיהיה. התאילנדים נראים מחוסנים מעצם העובדה שנולדו לתוך זה.


בנגקוק של הלילה

בנגקוק של הלילה קצת פחות חברותית. הלכתי ברחוב ולפתע שמעתי צווחה צורמת. חיפשתי בעיניי, וראיתי פיל פעוט עם ציורי גיר על פניו, שבעליו- צעיר מרושע למראה- הציע לאנשים לקנות מזון לפיל ולהצטלם איתו. הפיל המשיך לצווח. ממתי פילים נשמעים כך?
הייתי גם ברחוב קווסאן (Khaosan), הגטו המוכתר של התרמילאים שנשלט לחלוטין בידי ישראלים. שמעתי עליו עוד במטוס, והייתי חייבת לראות על מה כולם מדברים. ברחוב עצמו אין דבר יוצא דופן, פרט לצפיפות שעלתה על כל רחוב ראשי בעיר. בין האנשים היו טיפוסים מובהקים: המבוגר הקולני שבא עם אשתו וזוג מזוודות, התרמילאי התמהוני שבוהה את דרכו בהמון, החיילות המשוחררות שמתות כבר להגיע לבטן-גב-חזה בקו-סאמוי, ואלו שרק חזרו משם. הרחוב מלא בפאבים טרנדיים, וגם במקומיות שבאות להתחכך בזרים. והקשר הישראלי... ויתרתי עליו. לי כבר היה מסלול מוכן במחיר מצחיק.
כשהתעייפתי, לקחתי מונית חזרה למלון. רוב התיירים נוסעים רק במוניות, כי הם חושבים על המחירים במונחים של דולר או פאונד. אבל החסכנות שלי התאימה את עצמה תוך שעה לראש של תאילנדי תפרן, מה שאומר שכל דבר שעולה מעל עשר בהט אחשוב פעמיים לפני שאקנה. והנה סיפור המוניות שלי: הנהג הראשון ששאלתי לא ידע איפה נמצא המלון שלי. השני אמר 200 בהט, וכשאמרתי "יקר" (בתאית!) חייך והוריד למאה. רק כשהתחלנו לנסוע הבנתי שגם לו אין מושג איפה זה. הוא בקושי ידע אנגלית, לכן לא הצלחתי להסביר מעבר ל"כיכר סיאם", שנמצאת מרחק לפחות חצי שעה הליכה מהמלון. הוא גם ניסה לגעת בי וניערתי אותו פעם, פעמיים. ברגע שהגענו לסביבה שנראתה לי מוכרת, נתתי לו 60 ויצאתי. למרות שקצת הסתבכתי בדרכי משם למלון, הייתי מרוצה מהחוצפה שלי כבר בערב הראשון במטרופולין זר ומוזר.
לא מצאתי הרבה הרמוניה בבנגקוק. נהפוך הוא- היא נראתה לי כאילו נוסדה על ניגודים: העצים מול הבטון, הקניונים הסטריליים מול השווקים שעל המדרכות, ה"תאפיות"- יאפיות תאילנדיות המדדות על עקבים- מול הקבצנים קטועי האיברים הזוחלים על הרצפה המזוהמת. אפילו סניפי KFC ודוכני הפירות והשיפודים נראים כאילו יש ביניהם מלחמה. איכשהו, הדבר היחיד בעיר הזו שנראה הגיוני הוא המקדשים לבודהה ולאלי ההינדו, שנטועים תחת כיפת השמיים ברחבי העיר. בחזית של קניון או סתם בקרן רחוב מתגלים לפתע מזבחות שיש עשירים ופסלים נוצצים, עשויים שיש לבן, או שחור, או מצופים זהב. נתקלתי פעם בבודהה כזה שפניו היו דיוקן של המלך פומיפון, ופעם באחד מאלי ההינדו עם ראש הפיל. האנשים מחזיקים אלומות של קטורת מעשנת, מניחים בצד את מזוודת הג'יימס-בונד וכורעים ברך לפני הפסלים, מבקשים איש-איש לעצמו שפע, בריאות ומזל. נראה כי האלים אוהבים בעיקר מנחות של פרחים, אבל לדעת חלק מהמאמינים לא יתנגד בודהה לכוס מיץ תפוזים מוגז- עם קש כמובן- או למגש עם תה ועוגיות. אחד האוסטרלים שאל אם זה ברצינות. לדעתי כן- התאילנדים מאמינים בכנות שהאלים ישמחו במנחות שהיו משמחות בני אדם. ודווקא משום שהחיים בבנגקוק הם עירוניים במובן המושחת ביותר של המילה, הם מקימים אנדרטאות אדירות לבודהה ולעוזריו. אם חיי העיר אכן מפוררים את המשפחה המורחבת, ולפעמים טוחנים עד דק את כבודו של האדם כשהוא מחפש להתפרנס, מה נשאר על תילו מלבד מה שבונה דמיונו של האדם בכוח אמונתו? הרחבות הללו היו המקום היחיד בבנגקוק בו מצאתי שלווה. פשוט ישבתי בפינה וצפיתי באנשים המתפללים, לועסת פפאיה טרייה. יש ודאי מיליונים כמוני כל יום.
בנגקוק... אחרי שראיתי ערים אחרות בתאילנד, התגעגעתי לפירות הטריים שמוכרים על כל מטר. בעיר הכול נראה זמין יותר, ואיכשהו- טבעי יותר.