מכירים את זה שמתזמנים טיול לפי פסטיבל? או שמזמינים טיסה ואז בודקים איזה פסטיבל יש?
אז בניכוי הפסטיבל של פריחת הסאקורה, שנע מדרום לצפון עם עיתוי הפריחה, היה ביפן כולה אחד בלבד שהתאים לזמן ולמקום שבו הייתי: פסטיבל סאקאטה (Sakata matsuri) שקרוי על שם העיר בה הוא מתקיים כבר 400 שנה ללא הפסקה, גם בשנים של רעידות אדמה ושריפות. בתחנת הרכבת של סאקאטה תוכלו להשאיר את חפציכם בלוקר ולצאת ברגל לכיוון רובע Nakamachi במרכז העיר, שם הכול קורה . סאקאטה שוכנת על הים, וגם אם לא רואים אותו בדרך, האוויר הלח שלה מספר זאת.
האירוע המרכזי הוא תהלוכה של במות, שכל מוסד חינוך או עסק בעיר עובד עליהן כל השנה כדי לייצג את עצמו בכבוד. תושבי העיר מתקהלים על מדרכות הרחוב הראשי משעות הבוקר, חלקם באים עם שמיכות, כיסאות וסלי פיקניק, כדי לתפוס מבט טוב על המתרחש. אבל גם מי שלא נדחק לשורה הראשונה לא יכול להחמיץ את הלמות התופים שהם חלק כמעט מכל מיצג. מאות, אלפים. לב ענק ומחייך שפועם בהתרגשות בלי הפסקה.
הפסטיבל הזה ידוע גם בבובות דרקון ענקיות עם ראש אריה (או לפחות כמו שמציירים כאן אריה). והן לא סתם ליופי – נהוג להכניס ללוע האריה ילדים עד גיל 3 ולסגור את לסתותיו מספר פעמים כסגולה לבריאות ושאר דברים שילד צריך. בתמונה: אריה משחר לטרף.
גם בתי ספר לריקוד לוקחים חלק בחגיגה, וגולת הכותרת היא, בלי ספק, המשקיענים האלה. בתמונה: דווקא הגברים עם הפאות המוגזמות הם אלה שזקוקים למאפרת צמודה.
אם תופס אתכם רעב אל דאגה: ברחוב סמוך יש 350 (בדיוק) דוכני אוכל, שתיה ודברים טובים שקמים לכבוד הפסטיבל. אוקונומיאקי (חביתת כרוב ונודלס) הוא מאכל פופולרי כאן, ותוכלו לקבל אותו בקופסה, מגולגל בתוך פרוסות יפות של נקניק – כנראה חזיר, אבל מי שואל.
וכדי לא לעשות אתכם רעבים מדי, בתמונה שלפנינו נציג צבא יפן שבא להרים לסאקאטה ולאינסטוש של צבא יפן. לא תופתעו שחיוך גדול עלה על פניו כששמע מאיפה אני.
ייתכן שתהיו התיירים היחידים פה. בכל הקהל העצום סביבי ראיתי אולי שניים כל היום. מוזר, אבל דווקא זה מוריד קצת מהמודעות העצמית שמלווה אותך כאן. כשאתה לא רואה אנשים “כמוך”, אתה יכול לפרקים לשכוח מה אתה, ופשוט להיות – עוד בן אדם, בין אנשים.
בתמונה: שלושה אנשים. הראשונה עושה משהו שמאוד לא היה מקובל לעשות בציבור בזמן שהתלבושות שלהם היו רלוונטיות. לפי המבט הנחוש של השני, נראה שאין לה ברירה אם היא רוצה לעמוד בקצב שלו ולא למעוד על הקימונו הפסיכי שלה. והשלישי מסוכך, בעיקר על עצמו.
זה היה המון צבע בפוסט אחד, אז את האחות הקטנה והממזרה של קיוטו נשמור לפוסט הבא.
