אחרי לילה אחד בבנגקוק עזבנו בבוקר לקנצ'נבורי. העיר מפורסמת בעבור מיקומה בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה. בשנת 1942 החלה יפן לבנות מסילת רכבת מבנגקוק לרנגון בירת בורמה כדי להעביר אספקה לכוחותיה המתקדמים לתוך אסיה. הם גייסו 200 אלף עובדי כפייה אסיאתים ועוד 60 אלף שבויי מלחמה מכוחות הברית. 60 אלף! הם סבלו מתנאי שואה של ממש שתובלו במחלות טרופיות כמו כולירע, מלריה וכיבים מזוהמים אכולי תולעים (את כל זה אני רושמת תוך כדי אכילה). הם מתו בהמוניהם, אבל המסילה הושלמה וחלקים ממנה, כמו הגשר על נהר קוואי, נמצאים עד היום בשימוש אזרחי סדיר.

כשביקרנו בגשר הצר, הוא היה כל כך עמוס בתיירים, שלחצות אותו לקח לי רבע שעה ל-100 מטר. המסילה הייתה רחבה מספיק לאדם אחד, ומי שהלך בכיוון הנגדי חייב היה לעצור או לזוז הצידה, אל קורות צרות וחשופות שנראה קל ליפול מהן לנהר שנמצא 20 מטר מתחת.
הגשר על נהר קוואי- לא רק סרט

 מוזיאון המלחמה, שאליו הגענו בסירה קטנה, היה ממוקם באזור מיוער ומבודד על הגדה. תרנגולות התרוצצו בחצר של מבנה הקש והעץ שהציג צילומים וציורים של מחנה העבודה, בתוספת הסברי זוועה וקטעי עיתונות שכמעט כולם היללו מנתח אוסטרלי שהציל רבים מבני עמו כשעבר במחנה.
בשני בתי העלמין בקנצ'נבורי עצמה מצאתי שורות אינסופיות של לוחות אבן שחורים, עם כיתוב שלא כלל אפילו שם מלא. על רובם היו משפטי פרידה קיטשיים כמו "Ever Remembered" ו"מילא חובתו בכבוד". היו שם כמה משפטים מקוריים שתפסו את העין. "לא היה יבול. הצבאות באו ורמסו את התירס". היה מקום עם דשא ירוק ושיח פרחים צנוע ליד כל מצבה. הגינה של גן עדן.

HPIM1218.JPG
קנצ'ה עצמה היא עיירה כפרית, שנראית כאילו קפאה בפיהוק נצחי בצהרי קיץ מהבילים. היא מתקיימת בעיקר הודות לתיירות היסטורית. לא סביר שהאוכלוסייה המקומית תדרוש כמות כה גדולה של קפה אינטרנט ומכבסות. אבל היה בה משהו שונה. כשטיילתי בה, הרגשתי כאילו אני צועדת דרך הסלון של כל בית. משפחות שלמות ישבו בחוץ, במה שנראה לעתים כמו חדר אחורי של חנות, והביטו בי. חיוך וברכת "סוודי-קה" היו נדירים. גם המחירים היו זולים- 8 בהט לאשכול בננות עצום, 15 בהט לקילו כביסה. נראה שקנצ'ה עוד לא עיכלה שהיא אתר תיירות. מצידי שתיקח את הזמן. אין לצפות שיחייכו אליי רק כי אני תיירת מערבית שמוציאה ביום מה שהם מרוויחים בשבוע. אם אני עוברת דרך הסלון המשפחתי והם באמצע ריב, מי אני שיהפכו פניהם לכבודי?
הלודג' שלנו היה ממוקם על שפת הנהר. גושי החדרים היו מבני עץ צפים, שגשרוני ברזל צרים חיברו ביניהם לבין הכניסה. דלפק הקבלה, שולחנות האוכל והמרפסת צפו לנהר, ואם היית בהם בשעה הנכונה, קיבלת שקיעה אקזוטית במתנה. היתושים, השממיות והנמלים שנשפכו מכל חור בקיר גרמו לי להרגיש פחות כמו תיירת ויותר כמו חלוצה אמיצה. בוקר אחד הרמתי קופסת עוגיות מהמיטה, וג'וק בגודל של עכבר זחל מתוכה במרץ ונעלם. למחרת ראיתי אותו הפוך על גבו, כמה מרגליו נעות לאיטן בניוטרל כמו ילדים שעושים אופניים ברגליים. כמה שעות מאוחר יותר, רגל בודדת הייתה כל מה שנותר ממנו. אכן, לנוכחות הנמלים יש גם צד חיובי. הן ניקו את החדר שלי יותר טוב מעובדי הלודג'.
בעלת המקום, תאילנדית שמנמנה וכהה בת 28, הייתה פלא כשלעצמה. היא יכלה להיות בו-זמנית בקבלה, ליד שולחנות האורחים ובחדריהם, ותמיד עם חיוך. בכל משפט השחילה חצי בדיחה. לדייב הבטיחה שאם לא יגמור את האוכל ישלם כפליים, ואם יבקש, היא תקום גם בחמש בבוקר להכין לו אוכל, אם יבטיח לאכול יפה. והאוכל היה נפלא.
החוויה הלימודית של קנצ'ה הייתה קצת יותר מדי בשבילי. כמו כל ילד יהודי, יש לי כבר שואה אחת על הראש. אין אצלי מקום לעוד אחת. הזכרונות החזקים שלי משם הם דווקא מהאנשים שאיתי. סטייסי מצאה בי אוזן קשבת אחרי ריב עם דייב, וזה שבר חצי מהקרח. החצי השני נשבר כשיצאתי עם דייב לסיבוב באותו ערב, לטלפון הקרוב ול"סבן-אילבן", גלגל ההצלה של כל מי שנמצא בתאילנד.
הלכנו ברחוב החשוך לאור הפנס שלו ודיברנו על גלשנים וגלים. כשחזרנו ללודג' עזרנו לבעלת המקום להתמודד עם אחד האורחים, זקן שוויצרי שלא הפסיק לדבר על קומוניזם ולא הבין שזה לא מעניין אותנו. לבעלת המקום היו סיפורים מעניינים בהרבה. היה לה חבר אוסטרלי, והיא לא מיהרה להינשא. עצמאות כלכלית ואבא ליברלי שיחררו אותה מאילוצי המסורת. הסיפורים שלה הזכירו לי שיש יותר מדרך אחת לחיות. היא הלכה בדרך שלא כללה משפחה, והייתה מאוהבת בחיים.
קנצ'ה הייתה תענוג, אוסף של המון הנאות פשוטות, שכשחווים אותן לא מבינים כמה הן טובות, אבל במבט לאחור הן מרכיבות פאזל שמעלה חיוך רחב.

סטייסי ודייב משלימים