השם המגניב הזה שייך לעיר קטנה שנמצאת באזור היער הגבוה (Selva Atla)- ראו מפה, כי מדובר באזור פחות מוכר ומתויר, אך מקסים ושופע בהפתעות.

 אם תגיעו אליה מאיזור מנקורה, כמוני, תצטרכו לנסוע ממנקורה לפיורה, מפיורה לטרוחיו, ומטרוחיו למויובמבה.
עכשיו, למה לעזאזל שתרצו לעשות את זה?

 בשונה מאיזור האמזונס, שנקרא כאן היער הנמוך (Selva Baja), האקלים ביער הגבוה נוח, ואף פעם לא נהייה חם מדי. מחוז סן מרטין, שמויובמבה היא בירתו, הוא גן עדן אינסופי של הרים מיוערים בירוק. יש בסביבה שלל מפלים ואגמים, אבל כדי לראות אותם רצוי לבוא בקבוצה. אם תרצו להגיע לבד, סוכנויות הנסיעות לא תמיד יסכימו לקחת אתכם בעבור המחיר הרגיל.

שתי אטרקציות שנמצאות בפאתי העיר (5 דקות בכל טוקטוק מהפלצה דה ארמס) ושוות ביקור הן חוות הסחלבים, בה גדלים בסביבתם הג'ונגלית הטבעית פרחים לא הגיוניים בצורה ובצבעים. אחת מבנות המשפחה היא בוטנאית, והיא תיקח אתכם לסיור פרטי ותסביר לכם פרח-פרח. הכניסה בתשלום סמלי של כמה סול, ואפשר גם לתרום יותר. האטרקציה השנייה היא המעיינות החמים, שנמצאים ממש מעבר לכביש. המים חמים ונקיים, והפרואנים מונים להם כמה סגולות מרפא. גם כאן מחיר הכניסה מצחיק- 5 סול.
סמוך למויובמבה יש גם מפלים חביבים (cascadas) שטיול אליהם ברכב פרטי יעלה לכם כ-20-30 סול דרך אחת מסוכנויות הטיולים, גם אם אתם לבד. האתר נקי ומתוחזק, ואפשר לקפוץ אל המפלים הגבוהים למדי ולשחות בבריכה שלהם. מרענן מאוד!

CIMG6650.jpg

CIMG6694.jpg

למחרת המשכתי לטרפוטו- עיר גדולה ומתוירת יותר, לפחות תיירות פנים וגרינגוס מוזרים במיוחד, שנמצאת במרחק 4 שעות נסיעה (יפהפייה! מדהימה!) בטרנזיט, שנקראים כאן קומבי. האזור הזה כל-כך יפה שבא למות- ירוק לח ודחוס, עשרות גוונים אחד על השני, הרים גבוהים עטופי עננים ונהרות חומים מתפתלים בנחת. וגם האנשים טובים, באמת טובים, ועושים הרבה כדי לעזור. נהג הטוקטוק שלקח אותי מהתחנה המרכזית המבולגנת סחב לי את המוצ'ילה בדרך למלון, וכשהמלון התברר כיקר מדי, הסיע אותי למלון הבא ברשימה שלי בלי שביקש עוד כסף מעבר לסול וחצי שסיכמנו, ואפילו חיכה לי כדי לוודא שהחדר בסדר (Hostal Tarapoto, שלושים סול חדשים. החדרים הזוגיים ("מטרימוניאל") עלא כיפק. הימנעו מהחדרים בקומה העליונה, שהם ישנים ומעופשים וללא מקלחת ושירותים). הרגשתי כאילו לא ציפה לכלום. כאילו הכסף חשוב, אבל לא יותר מהשיחה, החיוך, התודה.
בשעמום היחסי של טרפוטו היה לי הרבה זמן לחשוב ולכתוב. גיליתי שהאזור הזה, על הירוק שבו, עושה אותי מאושרת, על אף ה"נגריטוס" (כינוי החיבה לפרעושים) שתמיד נכנסים אם יורד גשם ודלת החדר פתוחה. לא הייתי לחוצה להגיע לאקוודור, כי עדיין לא רציתי שפרו תיגמר. שום ארץ לא נגמרת לך, אם אתה לא מכריח אותה.

CIMG6853.jpg