טוקיו אינה יפן. יפן אינה טוקיו. אין פה משהו חדש. זה ככה בכל מדינה בעולם. ואחרי חודש ביפן, הייתי בטוחה שטוקיו לא תרגש אותי. עיר ענקית, שמצד אחד מרושתת בעשרות קווי רכבת ומטרו, ומצד שני יש בה רחובות צרים ומתפתלים, עם עשן שעולה מדוכני אוכל פרימיטיביים ומסתנן בין קווי חשמל פיראטיים למראה בדרכו אל שמי הלילה. מסחור ותיעוש שאין כמוהו בעולם מערסל בחיקו מתחמי מקדשים מוקפים פארקים ירוקים ושלווים. באיזו עיר גדולה אין סתירות?

יש שיגידו שביקור בטוקיו לא שלם בלי טיול לילי בגינזה או שיבויה. סבך מעברי החציה בצמתים באמת נראה כמו משחק סולמות ונחשים, וכמות האנשים שגודשת אותם גורמת לזה להיראות כמו כאוס. בעודכם חוצים רחוב, סביר להניח שתיתקלו ביפנים צעירים נוהגים ברכב ספורט פסיכי כאילו השנה היא עדיין 2006 וזה הסט של “טוקיו דריפט”. הדריפטינג הומצא ביפן, אבל לא בטוקיו. פה נוהגים לאט כדי שכולם יסתכלו ויקנאו.

תמונה מתוך אתר למטייל

אם חפצה נפשכם בחוויית המועדון בלב טוקיו, Club Camelot בשיבויה הוא המקום. הוא נמצא במרחק הליכה קלילה (400 מטר בלבד) מתחנת שיבויה, והמחירים הנוחים שלו כוללים גם משקה ראשון. בנות נכנסות חינם עד 23:00. יש כמה רחבות, כולל היפהופ ופופ, קהל מעורב של יפנים ותיירים, וצוות על טהרת האמריקאים השחורים שמסביר פניו לתייר, מהשומר ועד הברמן. צ'יקו, שהגיע לכאן לעבוד מהוואי, לקח אותי תחת חסותו מהרגע שהקלאבריות היפניות קראו לו לעזור לי עם הלוקר. בכל פעם שראה אותי במהלך הלילה שאל אם הכול בסדר, אם אני נהנית, אם זה יותר טוב מהבית, ונתן לי עוד אסימון למשקה חינם.

לצאת לבד למועדון זו חוויה מוזרה ומביכה קצת, והיא יכולה להיות גם מפחידה. אבל בקמלוט הרגשתי מאוד בטוחה ורצויה. הצוות מסתובב ומתעניין כל הזמן, אנשים באו לרקוד איתי, שמרו מרחק מכובד, והתלהבו איתי משירים שלא שמעתי שנים. כשיצאתי משם היה 4 בבוקר והשמים כבר היו צבועים תכלת חיוור. ככה זה ביפן. סביב תחנת המטרו של שיבויה כבר התגודדו חוגגים והומלסים על ספקטרום העייף-שיכור, מחכים לרכבת הראשונה של הבוקר. בסיטואציה כזו שמרו מרחק מאנשים – בעיקר אם אתן לבד. זו הייתה הפעם היחידה בכל הטיול שמישהו לא הסתפק בשיחה ידידותית וניסה לגעת בי. הדפתי אותו והוא מיד התנצל. היפנים נוטים להיות קולניים ולא מנומסים כשהם שותים, אבל לא סביר שתיתקלו באלימות של ממש. המקרה הזה, גם אם לא היה נעים, הסתיים תוך שניה ולא גרע מתחושת הביטחון שלי.

תמונה מתוך אתר למטייל

לא תוכלו להכיר את כל טוקיו ולא לסמן וי על כל אתרי ה”חובה” שלה. בחרו 1-2 ליום, בין אם מדובר במוזיאון, מקדש, פארק, או סתם רובע שמסקרן אתכם. אם תגלו משהו בלתי נשכח, קרוב לוודאי שזה לא יהיה ה-מקום ששמתם פעמיכם אליו, אלא משהו ליד, בדרך.

כך למשל, רובע Akihabara ידוע כגן עדן לחובבי אנימה. אני מצאתי אותו ממוסחר באופן מוגזם. הנערות המחופשות שהזמינו אותי לעלות לקוספליי קפה (מסעדות בהן הצוות מחופש לדמויות אנימה) עוררו בי בעיקר אי נוחות. הלכתי לאיבוד בחנויות המלאות מרצ'נדייז ובובות מכל סדרה שהייתה אי פעם, ומהר מאוד הבנתי למה כל כך הרבה יפנים מבלים ערב אחר ערב מול מכונות משחק. כל פעם אתה מילימטר מההצלחה, משוכנע שהבנת את הטריק, ומכניס עוד מטבע שגם הוא מביא אותך למילימטר מההצלחה. זה אינסופי.

תמונה מתוך אתר למטייל

ובדרך החוצה מאקיהברה למקום טוב יותר תקף אותי רעב. ראיתי תור קטן בכניסה למקום תת-קרקעי, עם שלט בד מעל הדלת שאמר משהו ביפנית שמשמעותו יכלה להיות רק “משהו יפני טעים ומשביע”. נעמדתי. התור התארך עד למפלס תת-קרקעי, ולאורך המדרגות היו תלויות תמונות מגרות של המנות שמצפות לסבלנים. למטה היו מכונות להזמנה ומארחים שסימנו לכל אחד שהגיע לראש התור איפה לשבת. מי ידע שזה יהיה הGyudon הכי טוב שאכלתי ביפן. Gyu זה בקר, Don זה בין קערה למרק. כל מילה מיותרת.

תמונה מתוך אתר למטייל

עוד מקום שלא היה קשר בין שמעו ומה שיצא לי ממנו הוא רובע Harajuku הידוע כמרכז אופנה, צרכנות ופסטיבלים. כדי להשיג תמונה כזו בניו יורק הייתם צריכים לעמוד בתור, כולל סלקטור בחליפה שמסדר את התור. בתמונה: הזדמנות נדירה בחנות המותג Line Friends.

תמונה מתוך אתר למטייל

ומנגד, תחנת הרכבת של האראג'וקו נמצאת על הכניסה למקדש השינטו הידוע Meiji-jingu. רוב היפנים מזהים עצמם כשינטו או בודהיסטים מבחינה דתית, כאשר אלי השינטו קשורים לכוחות הטבע, אך הם עצמם אינם בעלי צורה. לכן, בניגוד למקדשים הבודהיסטיים, כאן לא תמצאו פסלי בודהה, ואם המקדש שומר על חפצים קדושים, הם נמצאים הרחק מהעין. מה שכן גלוי בגאווה במקדש הזה הוא תערוכת עצי בונזאי עתיקים. לפני כל עץ עומד שלט המציין את גילו. בתמונה: זקן השבט. גם אם הייתי מצלמת את השלט שאומר 1,000 שנה לא הייתם מאמינים, אז הרי לכם יופי עקשן במלוא טוהרו.

תמונה מתוך אתר למטייל

כשעמדתי להיכנס לחצר המקדש עצרה אותי התקהלות קטנה. דממה קסומה וחמורה השתררה, ולחצר צעדו גבר בלבוש סמוראי ואישה בקימונו לבן וכובע לבן דמוי הר. מלפניהם כוהן מבוגר, ואז כוהן צעיר, ואז זוג נשים צעירות בקימונו אדום-לבן. אחריהם תהלוכה מעורבת של אנשים בבגדים מסורתיים ולובשי חליפות מערביות. מימיי לא ראיתי דבר כזה, אבל ברור היה שלפניי חתונת שינטו – הדרך בה רוב הזוגות היפנים עדיין עושים זאת. מיעוטם, אגב, מתחתנים בכנסיות, בחירה שנחשבת לרומנטית ומתוחכמת גם אם בני הזוג אינם נוצרים. מבחינת ערכים, האומה היפנית אינה מערבית בשום אופן. המירוץ אחר השכלה ותפקיד בכיר אינו מירוץ אחר הכסף, כי אם אחר הכבוד. הסגידה לטבע ולדומם על כל סתירותיהם - הסימטריה והיעדרה, הדינמיות והנצחיות, השבריריות והעוצמה - מציגה אידיאל יופי שונה מזה המערבי המקדש מעל הכול את הנעורים. אבל מבחינת סממני תרבות חיצוניים, יפן נושאת עיניה לאירופה ולארה”ב כבר כמעט מאה שנה. חליפות, כנסיות, צבעוניות העיניים והשיער בסדרות האנימה – כולם מעידים על הכמיהה הזו.

אבל בסוף, טוקיו היא עדיין ההיר ההיסטורית אדו, וביפן ההיסטוריה היא ארמונות ומקדשים שנשרפו ונבנו שוב ושוב, וטבע מתוכנן היטב שעומד איתן ומשמח את הלב בכל עונות השנה. הגנים הפנימיים של Meiji-jingu מציגים באביב פריחה מרהיבה של אירוסים. תמורת 500 ין תוכלו לשאוף מהם עוד ועוד.

תמונה מתוך אתר למטייל

אם תצאו מהפארק לכיוון תחנת המטרו של הרג'וקו, תגיעו לרחבה גדולה שנמצאת למעשה מעל התחנה. כשעברתי שם נמשכו העיניים לתצוגה צבעונית של ציורים קטנים, ולבחור שישב מאחוריה והמשיך לצייר בחיוך קטן ורציני. זה היה נאקאנו סאן. מהתבוננות בציורים התפתחה שיחה. הוא היה בן גילי, אבל ההיסטוריה הצפופה שלו גרמה לי להרגיש שלא הספקתי כלום: הוא הלך אחר ליבו בין יפן, הוליווד ובנגקוק, למד אומנויות וקולנוע, הפיק פסטיבל מחול, כתב וצייר וצילם והציג תערוכות, נדד בעולם בלי דאגות של מקצוע או פרנסה, ועכשיו העביר את ימיו בציור ברחובות טוקיו, תמיד נושא את עיניו אל התערוכה הבאה. חייכתי אל האנשים שבאו להסתכל בציורים, וחייכתי כשהלכו. לא רציתי לעזוב. הרגשתי שאם אשב עם נאקאנו סאן מספיק אקבל ממנו אומץ להיות כמוהו. חופש דורש אומץ, אמרתי לו, ולי אין אומץ עכשיו. עזבתי עבודה כרואת חשבון שלא התאימה לי, ובבית מחכה לי עבודה בהייטק שגם אותה לא ממש בחרתי. אין לי דאגות פרנסה, נכון, אבל זה כי אין לי אומץ.

אבל את פה, אמר נאקאנו. הסתובבת לבד ביפן חודש שלם. זה אומץ. לא פגשתי הרבה אנשים שעשו את זה. זו לא ארץ קלה. אנחנו לא אנשים קלים.

אבל אני הפלגתי בשבחי הארץ והאנשים – כמה נגיש ופתוח היה הכול, גם כשהיה 100% ביפנית. כמה קל היה להגיע מA לB, וכמה סקרנים היו כולם – בניגוד למה שאומרים על היפנים. סיפרתי לו על מקומות בארצו שלו שהוא מעודו לא שמע עליהם ועבורי היו עכשיו חוויות משנות חיים, כמו מקדש Engyo-ji בהימג'י. והוא הקשיב.

כשרציתי ללכת הוא ביקש שאבחר ציור במתנה. אין מצב, אמרתי לו, זו הפרנסה שלך. בחרתי ציור בשני צבעים של עץ פורח. שילמתי, והוא התעקש למסגר לי את הציור, כך שייצא שנתן לי משהו במתנה. הציור הזה ישב אצלי ליד המחשב בעבודה, ולכל מי ששאל סיפרתי בגאווה. “צייר בטוקיו”, זה נשמע להם נורא אקזוטי. עכשיו הוא בבית, כי גם העבודה הזו מיצתה את עצמה. ואולי כאן מקומו, היכן שלא צריך להסביר.

למחרת חזרתי לשם בתקווה לפגוש אותו שוב. כל כך הרבה יש לראות בפעם הראשונה שלי בעיר האינסופית הזו, ואני חזרתי לאותו מקום פעמיים, ועוד בשביל בן אדם שלא בטוח יהיה שם. ואכן, הוא לא היה.

נכנסתי שוב למקדש, טיילתי בגנים, וחשבתי על איך לא בא לי לראות שום דבר חדש עד שייגמר היום הזה. כשיצאתי, הוא בדיוק פרש את הציורים באותו מקום מאתמול.

הוא חייך ואמר, “חזרת. את רוצה עוד ציור?”

סיפרתי לו שזה הערב האחרון שלי בטוקיו. קיוויתי להעביר אותו עם מישהו שאני כבר מכירה. הוא התנצל ואמר שקבע לצאת לשתות עם חברים. וכך עשיתי גם אני. המלון שלי, Ueno station hostel oriental, הוא אותו זה שבו התחלתי את הטיול. אין מקום נוח מזה אחרי נחיתה ולפני המראה. ואין דבר נפלא יותר לרגליים דואבות מהאמבטיה הזו של גולות חמות.

תמונה מתוך אתר למטייל

הרובע הצפוף שליד תחנת Ueno הוא אולי לא המקום הכי מהוגן בעולם, ויש בו כמה אולמות משחקים מלאים בגברים מזוגגי עיניים בסוף יום עבודה. אבל יש בו גם שלל דוכנים ומסעדות שמציעים אוכל טוב וסאקה שהולך איתו. נפלתי על איזאקאיה (פאב עם אוכל) בשם もつ焼き おとんば (סליחה, מוצויאקי או-טונבה), ושני בחורים שנראו באמת בגיל תיכון ביקשו רשות לשבת איתי. במעט האנגלית שידע אחד מהם, הירושי, החלפנו פרטים על עצמנו והם ירדו זה על זה. בסוף הערב, כשראו את החשבון שלי על סאקה וכמה שיפודי בשר, פרצו בצחוק.

“זה כל מה שהזמנת? עלינו.” אנחנו חברים בפייסבוק עד היום.

ולפני שניפרד, כמה דברים שיעשו גם את הטיול שלכם ביפן לבריזה:

Japan Guideאתר מקיף, אמין ומעודכן שמספק מידע על האתרים המעניינים בכל עיר, לרבות שעות פעילות, מחיר ודרכי גישה. ממנו למדתי על רוב המקומות שהגעתי אליהם וחזרתי אליו שוב ושוב בדרך ליעד הבא. תמצאו שם גם מדריכים כלליים לגבי יפן, מתחבורה עד כללי התנהגות, כתבות על מקומות מעניינים, הצעות למסלולי טיול לפי אזורים, משך טיול ותחומי עניין ועוד ועוד.

Maps.me: אפליקציה לניווט אופליין. בשונה מGoogle Maps שמאפשרת להוריד מפות אך לא לנווט אופליין תוך כדי הליכה, כאן תוכלו למצוא את דרככם ברחובות בזמן אמת, גם אם עיתוי ההוראות לפעמים מבלבל. עליכם להוריד מראש את קובץ המפות של המחוז (prefecture) הרלוונטי ביפן.

Expedia: כאן מצאתי בעקביות את המחירים הכי טובים למקומות לינה, וביצעתי את כל ההזמנות לילה מראש או באותו יום.

Hyperdia: אפליקציה לתכנון מסלול נסיעה ברכבת. הזינו מוצא ויעד ותקבלו מספר חלופות, כולל שעות, רציפים ומחירים. היתרון לעומת Google Maps הוא האפשרות להציג רק מסלולים בהם JR Pass תקף במלואו. כך זה נראה:

תמונה מתוך אתר למטייל

קניות: חנויות הנוחות זולות מאוד לכל דבר שתצטרכו בדרך, ממטריות ועד ארוחה ארוזה (ואפשר גם לחמם במקום). כשמגיע הזמן לחפש מזכרות, היכנסו לחנויות 100 ין (המקבילה לחנויות הכול בדולר). תמצאו שם צ'ופסטיקס מצוירים, מניפות, כוסות תה עבודת יד ועוד דברים קומפקטיים ושימושיים. Daiso היא הרשת הגדולה ביותר והיפנים קונים כאן הכול, מחטיפים ועד קוסטמטיקה.

והכי חשוב.

תשאירו זמן לאנשים. מבחינתם זה אדיר שבאתם ליפן לטייל. הם ישאלו, יתפעלו ויעזרו בכל דרך שיוכלו. ודי, הם יודעים אנגלית. יותר משאנחנו יודעים יפנית.

ואם במקרה תגיעו לרחבה בהרג'וקו ותראו בחור חייכן ורציני מוקף בצבעים, תעצרו. תסתכלו. תקשיבו. תספרו. בסוף אלה הסיפורים שאנחנו מביאים הביתה.

さようなら.

תמונה מתוך אתר למטייל