סירת לונגטייל לקחה אותנו לחוף ריילי (Railay), השייך לחלק היבשתי של קראבי, והגישה אליו אפשרית רק דרך הים. תאילנד התעצלה ללמוד כיצד לכרסם מנהרות ברכסי הגיר הבלתי-עבירים הקוטעים את החופים החוליים.
כמו שהבטיח כל מי שפגשתי, קראבי הייתה תיירותית לגמרי, וחוף ריילי הורכב ממאה אחוזים של שירותים לתיירים. אף תאי לא גר בו דרך קבע- כולם תופסים סירת לונגטייל לעיר בסוף היום.
החוף והמלון לא היו מלאים, אך היו ממוערבים מכל בחינה אפשרית. יפה ככל שיהיה חוף כלשהו בתאילנד, הוא אינו חף מרעש רצוף של מנועי סירות ומהדוק האפור של עשן המכסה כל סצנה אקזוטית.
אחרי שחייה קצרה במים חזרתי אל החוף ונשכבתי על החול. גשם החל לרדת. המשכתי לשכב בזמן שכל התיירים סביב קיפלו את המחצלות והמשקאות וברחו אל הלובי. עצמתי עיניים ונהניתי מכל טיפה חמימה. באתי לים בכוונה להירטב. אמנם ריחמתי על מי שבאו לחוף רק למשך היום, אבל מנוסתם אפשרה לי לתפוס כיסא טוב מול הים. השתרעתי בו לצד שני בריטים צעירים, שכמוני, לא התרגשו מהגשם. ניהלנו שיחת תיירים עד שהגשם פסק, בשעת אחר-צהריים מכובדת.

HPIM1316.JPG
בערב נדדתי עם בנדיטו, קייטי ומאט אל ה"סיטרא-אחרא" של החוף, בחיפוש אחר מסעדה. לחוף ריילי היו שתי פנים: האחד, ממוערב, מהוגן ויקר, שאירח את כל המשפחות האוסטריות והזוגות המעורבים האמידים, וגבה (שוב) שמונים בהט לצלחת אורז מטוגן. השני היה "חוף המנגרובים", שבאמת היה משופע בעצים העקמומיים הללו, שהיו נטועים באזורים שהוצפו רק מדי פעם על ידי הגאות. סירות לונג-טייל מעץ, עם מנועים שבלטו מאחוריהן כמו אחורי בבון, היו תקועות גם הן בחול בשעות השפל. השמש הייתה עולה כל יום מהחוף של המלון, ושוקעת על חוף המנגרובים. החול עליו הלכנו היה גס ומזוהם, ולפעמים בוצי.

HPIM1322.JPG

 שתי המסעדות הראשונות שעברנו עוד דמו לאלו שבצד המואר, אבל הבאות אחריהן היו מסעדות חוף נונשלנטיות, עם כריות ושטיחים במקום כיסאות, או תחנות של קפה-בירה-אינטרנט-החלפת כספים, או אתרי בנייה. כל מקום שני הציע קורס בטיפוס צוקים והבטיח שתהיה מסיבת ריקודים ענקית בסוף החודש הקודם. שלט במקום אחד הכריז שלמרות כוונת המושל לבחון סיכויים לטסונאמי נוסף בחוף, חובה על הבאים להמשיך לחגוג.

HPIM1318.JPG
החוף המה אדם. חלק מהאנשים היו בבירור מהגרים מריילי, שלא ידעו לאן הם מכניסים את אף האפ-מרקט שלהם. המקום הזה נראה כעובד לפי חוקים אחרים. אם חוף ריילי היה וושינגטון הבירה, חוף המנגרובים היה המערב הפרוע. היה זה עולמם של התרמילאים; הם הגיחו מתוך היער העבות שנגס בחלק הצפוני של קראבי, עם סנדלי שורש ותרמילים מפלצתיים ופנים מיוזעות, וחיפשו מקום לנוח. הם שרצו בפאבים הזרוקים שלאורך החוף. ראשם היה מלא חוויות ותוכניות באוויר, אבל מרגע שהגיעו, התקשו לזוז הלאה. הרוגע והפתיחות שבו היו ממכרים.

HPIM1325.JPG
גם חוף המנגרובים היה ממוערב- ההולך על החוף יכל לשמוע שיר מערבי מפאב אחד נמוג לתוך שיר מערבי אחר מהפאב הבא. תיירים זקוקים למוזיקה המוכרת להם מהבית. יותר משיר זר אחד בערב הופך אותם לחסרי סבלנות.
אחרי הארוחה ישבנו במקום הכי זרוק בחוף- פאב רב-תכליתי שנוהל בידי חבורת תאים ארוכי שיער ורגועים ביותר. הם מכרו תכשיטי צדפים, וסביבם התקבצו כמה תיירות צעירות. מה הפלא? הם הציעו פשטות, פתיחות ופילוסופיה בגרוש במקום שאיבד כל זכר למה שהתרמילאים מחפשים כשהם עוזבים את הבית, לטובת מה שהתיירים העשירים יותר מחפשים- נוחיות.
למחרת, אחרי ארוחת בוקר סגפנית-משהו של טוסט וקפה, נסעתי לטיול באיים שבסביבה.
הראשון היה אי הבמבוק- אי מיוער, עם ים תכול קסום ודל בדגים. חפנתי קצת מהחול הבהיר והגס בידי וראיתי בו גרגרים אדומים, סגולים וצהובים, כנראה רסיסי קונכיות. החיים התפרצו מן החול, אך נעדרו מן המים.
התחנה הבאה הייתה הלגונה של קו-פי-פי-לה (Ko-Phi-Phi-Leh) הבלתי מיושב. היה זה מפרצון עמוק מוקף מצוקי גיר מיתיים. גם שם לא היה מה לראות בתוך המים. משם המשכנו לחוף מאיה (Maya), אתר הצילומים של הסרט "החוף". יופיו היה מכאיב, וכך גם העובדה שהושחת בשאון מנועי הסירות ובכתמי הצבע הבוהקים של בגדי הים והמצלמות. העובדה שהיה יפה מספיק כדי לצלם בו רק הפכה עוד חוף מקלט למכונת כסף. עזבתי את החוף ונדדתי לתוך היער, בו ציוצי ציפורים גברו על קולות האנשים.
מצאתי את הצד השני של המפרץ, אליו שחיתי דרך מערה הלומת גאות.

HPIM1331.JPG
בקו-פי-פי-דון (Don), המיושב מבין השניים, היו מים עכורים שכמותם לא ראיתי בטיול. משם הפלגנו לשתי נקודות שהתפרסמו כיעד לצוללני שנורקל. באחת היה שפע דגים, כל אחד יותר צבעוני ומיוחד מהשני. הרגשתי כמו במשחק מחשב כשתמרנתי את שחייתי כך שלא אעבור מעל קיפודי הים השחורים, שהנחתי שהם המקור לעקצוצים שחשתי כל העת. לא שחיתי רחוק; הכי מעניין היה להישאר במקום אחד ולצפות בו זז ומשתנה. לפעמים הייתי בלבו של להק דגים. הם לא נגעו בי. אם הזזתי יד לקראתם, הם נמנעו ממנה על-ידי שינוי כיוון רפלקטיבי שנראה טבעי כאילו היה זה המסלול שתכננו מראש, בלי קשר לנוכחותי. לפעמים הבטתי ישר בעיניו של דג גדול, והוא עצר לרגע ושינה כיוון. לפעמים עקבתי במבטי אחרי אמא-דג ודג תינוק ששחה בעקבותיה, עד שדג צבעוני יותר צד את עיני.
בשובי למלון, גיליתי שישבני נאפה היטב מרוב הזמן ששהיתי כשהוא מחוץ למים, ושכל חפציי נעלמו מהאמבטיה. דיווחתי על כך בקבלה, וביקשתי לדבר עם החדרנית. פקיד הקשיב לי בדממה ובנימוס וביקש שאמתין. לאחר כמה דקות ניגש אליי בחיל, ואמר שכשמסרתי את המפתח חשבו שעשיתי צ'ק-אאוט ולכן ניקו את החדר. כל החפצים הוחזרו לי, והרווחתי חדר נקי ומגבות חדשות. טוב שהתעלמתי מהשלט בחדר, שפטר את ההנהלה מאחריות לאבדות.

בלילה נמשכתי שוב כמו מגנט אל חוף המנגרובים ואל הפאב של הראסטות מאתמול. שוחחתי עם הבחור שישב מאחורי השטיח המלא תכשיטים, ולא הופתעתי לגלות שהייתה לו אנגלית שוטפת יותר מלכל מדריך תיירים או פקיד קבלה בחוף ריילי. שתי בחורות דניות הצטרפו אלינו וחלקו איתי חוויות ותוכניות. הן כבר היו שבועיים בקראבי, ולא ידעו מתי יעזבו ולאן. הודו ונפאל היו עוד לפניהן. לא היה חשוב להן לראות הרבה, אלא לחוות לעומק מה שמוצא חן. אחת מהן ציירה במחברתה משהו, וצ'או הראסטה-מאן הוסיף רישומי קומיקס משעשעים, פרי של שבע שנות לימוד באקדמיה. היינו שם כשהוא מכר שרשרת צדפות לתיירת שהתמקחה ביובש ובחוסר חן- ניד ראש ותנועת יד של "למטה, למטה" עם כל הצעת מחיר. לבסוף היא שילמה מחיר מופקע, וחשבתי שזה מגיע לה. סייעתי לו למכור צמיד לתיירת אחרת לאחר שנקבתי בשמות האבנים וסיפרתי לה על סגולותיהן. הרגשתי חלק ממשהו, וזה היה כל-כך טבעי- פשוט לגשת ולהתיישב.