בחזרה ביבשת. מגווייקיל תפסתי אוטובוס לפוארטו לופז (Puerto Lopez), המפורסמת בלווייתנים שבאים לחופיה בקיץ מאנטארקטיקה כדי להזדווג. על האוטובוס פגשתי עוד פרצוף מוכר- צלם צרפתי צעיר בשם וינסנט, שכבר בקואנקה הרשים אותי בעברית שלו, עד כדי כך שהייתי בטוחה שהוא ישראלי (ככה זה כשיש לך אבא בתל-אביב). בזמן שנסענו הוא נתן לי להציץ באוצרות שבזיכרון המצלמה המטורפת שלו, שהייתה כבדה בערך כמו המוצ'ילה שלי. החלון לידי היה פתוח. כשהאוטובוס החל להתגלגל אחרי אחת העצירות, קלטתי בזווית העין מישהו מבחוץ רץ לעבר החלון, קופץ ונוגע בידי בקצות אצבעותיו. לקחו לי כמה רגעים להבין שהוא ניסה לחטוף את המצלמה. אבל הוא נשאר מאחור, והמצלמה אצלי- וינסנט אמר שהיו לי רפלקסים טובים והזזתי אותה בזמן. הייתי מרגישה כל-כך רע אם זה היה נגמר אחרת. זה היה הכי קרוב לשוד שהגעתי ביבשת הזו, ומאז נזהרתי.

וינסנט

 
הנסיעה עברה בכיף- האיי-פון של וינסנט ניגן לנו שלמה ארצי וסאבלימינל, ואנחנו שרנו איתם בקולות. כשהגענו לפוארטו היה לווינסנט רעיון מקורי- לגשת למלון הכי יקר בעיר, ולהציע להם צילום פרסומי מקצועי (באדיבותו) תמורת לינה חינם לכל הצוות שלו (אני והחבר שאיתו). אז במלון הכי יקר זה לא עבד, אבל בהוסטל הזול בו השתכנו לבסוף זה השיג לנו הנחה של דולר.

שני הצרפתים האלה הצחיקו לי את ארוחת הערב, וגם את המלצרית ("הדיונון שלכם זה עם או בלי הדבר הכחול שיוצא ממנו? לא, כי אני רוצה שיהיה עם!") ומשם המשכנו לאחד הפאבים הפזורים על החוף, ושתינו מוחיטו עם רגליים בחול. על רחבה מעץ היו גרינגות מוכשרות שרקדו סלסה עם גברים שחומים ומוכשרים אף יותר. אחרי שהתרוקן שם עליתי ועשיתי כמה צעדי בלט, מה שמאוד סיקרן את האקוודורים וגרם להם לנסות גם, וכמובן להתנדב ללמד אותי צעד וחצי בסלסה. וינסנט צילם בלי הרף עד ששנינו התעייפנו. אם קראתם אותי גם טרם השורות הללו, ודאי תנחשו שגם בפוארטו לופז, האטרקציה הכי גדולה בעיניי הייתה האנשים. אבל, בכל זאת, קצת לווייתנים:

ברחוב הראשי יש הרבה סוכנויות שמציעות "סיורי לווייתנים", שלרוב משולבים עם שנירקול- תלוי במזג האוויר ובחשק שלכם. מדריך ייקח אתכם מהסוכנות עד החוף- מרחק הליכה- ושם ייתכן שתחטפו שוק. החוף הזה עמוס בחיים השגרתיים של העיר, שהיא קודם כל עיר של דייגים. הם מעלים מהים שלל דגה מוזרה, כולל דגי חרב ענקיים, וענני ציפורים מרחפים מעל כדי לתפוס את הדגיגים שהילדים זורקים לאוויר. אפילו אני, שמעודי לא העזתי לגעת בדג, הצטרפתי למשחק המגניב הזה. העופות החצופים יותר פשוט יחטפו לכם דגים מהיד. בכל הבלגאן הזה עוד מסתובבים כלבים של אף אחד, ומוכרי פירות עם ערימות של אבטיח ואננס על ראשם. הצלם המקצוען חגג שם, וגם אני התלהבתי.

על החוף

לא רק לווייתנים
לבסוף הגיע הזמן לקפל למעלה את המכנסיים ולהיכנס לסירה. ברגע שאפשר היה התמקמנו על הגג, וזו הייתה חוויה בפני עצמה- המהירות המטורפת, הקפיצות על הגלים, הקור והרסס, וכמובן לראות את הלווייתנים בלי שאף אחד יסתיר לנו. ראינו אותם מרחוק- סנפיר אקראי מנופף לשלום מעל המים האפורים, או חצי גוף כבד קופץ, עם הבטן הוורודה כלפי מעלה, ומיד נעלם במצולות. בכל פעם שהקפטן רצה לחזור לחוף החל מופע נוסף- אלו כמובן הצגות של הזכרים, שמנסים להבהיר לנקבות שאיתם זה כדאי.

שלום

באותו הערב ליווה אותי וינסנט לאוטובוס. הייתה לפניי נסיעה לקיטו. דניאל כבר חיכה לי שם. נדודי השינה היו מחיר קטן לשלם- כי כך חסכתי לילה בהוסטל, שזה עוד זמן ובעיקר כסף, כשהדולרים עפים לך מהכיס כמו מטוסי נייר בארץ קו המשווה.

רשימות שדה: בעיר דייגים לא חובה להתנהג כדייג, אבל אין ברירה אלא לאכול כמו דייג. שונא דגים יחיה, על קלמרי.