פוסט 7: ירוק עמוק

 ביומנו השני בפארק התפצלנו. מאט וקייטי שכרו קטנוע ונסעו לאיזה אגם, ואני החלטתי להעמיק בסיור לתוך היער. מיד כשנכנסתי לפארק פגשתי שלושה שוייצרים צעירים, שהיו חברותיים ודברניים ביותר, בניגוד מוחלט למה שכל שוייצרי יעיד על בני עמו. הלכנו ארבעתנו בתוך הג'ונגל הלח כשאנחנו מזיעים כל טיפת מים מגופנו ומדברים בלי הפסקה. הדם שלי הפך לפלסטלינה, והיה נשאר כך לולא השוייצרים חלקו איתי את המים שלהם. עצרנו מדי פעם להתפעל מעצים ענקיים, שורשים שמנמנים ומים שוצפים. השבילים עצמם נראו לעתים כמעט כדרכי עפר סלולות, ולעתים גם השביל המסומן נראה כה ספונטני עד שחששנו כי איבדנו את הדרך. כדי להגביר את חששותינו, שלטי פלסטיק מנופצים הורכבו מחדש כפאזל מגושם על הקרקע. הם הבטיחו להוביל אותנו למפלים עוד 500, 200, 600 מטר, ותמיד אכזבו. בעונה היבשה כאן, מים הם מצרך שניתן בקיצוב, כאילו רק כדי להוכיח נכונה את טענת המפות על נחל או מפל.

מרטין, הגבר שבחבורה, ליווה אותי חזרה לאכסניה בצהרים, ואז חזר אל ידידותיו להמשך הטיול.

אני הצטרפתי אל קייטי ומאט בשיט קאנו. מעל הנהר הרדוד בו שטנו התרוממו מצוקי גיר, שכפות הדקלים שעליהם ריקדו ברוח כמו אצבעות המנגנות בפסנתר בלתי נראה. ראיתי לראשונה בחיי שלדגים, שיופיים האמיתי מתגלה רק כשהם פורשים כנפיים. ראיתי שפיריות בצבע אזמרגד שגרמו לנשימתי להיעתק. בעיקול רחב של הנהר עצרנו לשחות, טיפסנו על עץ שצמח מתוך המים וקפצנו ממנו חזרה אל הנהר הקריר. אחרי החלק הזה של השיט, הרגשתי נינוחה יותר, ולכן קל היה לי להישבות בקסמם של המראות היפים שפוזרו בנדיבות לאורך הדרך. חלפנו על פני שרשרת ארוכה וגושית של תלמידי בית ספר על אבובים. הם דחפו, צחקו וצעקו, כמו נהר של שמחת חיים.

אחרי ארוחת הערב, שכללה מנות ארומטיות והפסקת חשמל, שינה מוקדמת נראתה כמו הפיתרון היחידי לעייפות ולחוסר המעש. קולות שירה מעבר לכביש משכו אותי מן הרעיון. הלכתי בעקבותיהם, וגיליתי בר קריוקי מאולתר, עמוס באנשים- דבר נדיר בקאו סוק- ובהמולה שמחה. מיד ניגש אליי בחור שהציע לי לשבת ולשתות. הוא היה חלק מהחוגגים- קבוצה מלזית של עובדי מלון ענק בפוקט שקיבלו חופשה בת לילה אחד, הרחק מהאי הסואן, שתיירים רואים בו תפאורה מושלמת לבטלה.

גן העדן הג'ונגלי של קאו-סוק נמוג שנית לתוך גיהינום התחבורה הציבורית, אך לא לאורך זמן. הגענו לעיר פנג-נגה (Phang-Nga) שלחופו של מפרץ בעל שם זהה. סירת לונג-טייל השיטה אותנו במפרץ המשובץ איי גיר גבוהים וצרים, שצמרותיהם מעוטרות ירק כמו ראש-דשא. עצרנו, איך לא, באי של ג'יימס בונד, שהיה היחיד שהתאים טופוגרפית להקמת שוק מזכרות. ייתכן שהחול הגס עליו דרכתי לא היה אלא שברי צדפים ורסיסי פנינים, אבל לאור השפע של הדוכנים, ממוביילים ועד צדפים גולמיים ארוזים בשקיות ניילון לפי משקל, שוכנעתי שכל צדף כבר אותר ותומחר, לשם המטרה הנעלה של קידום כלכלת תאילנד. החוף בקו-סאמוי היה בפירוש מרוקן מכל צדף, והאי של בונד היה רק עוד מקום אליו נשפכו הצדפים.