למחרת יצאנו לטרק. את רוב נפח התיק שלי תפס השק"ש. נסענו מהעיר לאיזור ההררי הירוק שמצפון לה. טנדר-מונית, שנקרא בתאילנד "סונגטאו", הוריד אותנו בפאתי כפר נידח, שלמרות הפשטות של בתי העץ שלו, רובם היו מצוידים בצלחת לוויין. נחיל של בני אדם לבושים בהידור התקדם לקראתנו על שביל הבוץ. כשראינו בהמשך השביל מזבח בוער, הבנו שהייתה לוויה.

היה חם ולח להדהים, ולא משנה כמה מים שתינו- נשארנו צמאים. עקצוץ מדאיג ברגליים גרם לי לדמיין שנמלים ארסיות מסתובבות לי בתוך הנעליים. סטייסי אמרה שזה בגלל שהנעליים לוחצות.
הנוף הסיח את דעתי מהכאבים. שדות ירוקים של כרוב ואורז, ויער ירוק עד שמלחכך את גבולותיהם. ג'מוסים ענקיים רועים באדמת בור בוצית בין טרסות מוזנחות, והפעמונים שעל צווארם מצלצלים בעמימות. קול פכפוך מתמיד של מים שמעיב על צחוק ילדים שקרוב לוודאי היה בעצמו הזיה נטו. ואובך טרופי ששט בכבדות בין כל הדברים, מפרשיו הדביקים טופחים על פניך, והזיעה שמטפטפת לעיניך מעוורת אותך עד שאתה מוחה אותה עם הכובע. השביל מתפתל, עולה ויורד בין גבעות אדמדמות, והיער פורש עליך חסות ונסוג ממך חליפות.
אחרי שעה של הליכה מאומצת הגענו לקומץ בתים בשיפולי גבעה, שחזרזירי בר כהים ותרנגולות עם אפרוחים שוטטו ביניהם. אישה וילדה קטנה יצאו לקראתנו. כולם הוקסמו מהילדה ומיהרו לצלם אותהראיתי אותה עומדת קפואה מול קרקס החייזרים הזה, ולא יכולתי להצטרף. דייב שאל אותי למה. "היא לא בעל חיים," אמרתי לו. "אי אפשר כבר להעריץ שום דבר רק עם העיניים?" לכן אין לי תמונות של ילדים מהטיול הזה, ואינני זוכרת בדיוק איך נראה כל אחד מהם ומה לבש. אבל זכרון הילדה הראשונה הזו עוד יישאר איתי. יפהפייה ואילמת.
הקבוצה המשיכה לצעוד, ועם הקבוצה הלכתי, עד שהגענו אחר הצהריים לכפר של שבט ליסו, המארחים שלנו למשך הלילה. חזיר בר ענק רבץ בשער, קשור לחבל, ובבקתה סמוכה חבט בחור כפרי בשק בעזרת אלה. טונג אמר לנו שזה העוף לארוחת הערב, אבל מיד הבנתי שכך מפרידים את גרגרי התירס כדי להאכיל את החזירים. כשטיילתי בכפר שוב הרגשתי כמו פולשת, כשעברתי ליד איש שנמנם מחוץ לבקתה ואישה שנשאה כביסה. כשראיתי בקתה שלידה חנו שלושה קטנועים ובקעו ממנה טראנסים, הבנתי שאיתרתי את שלושת הנערים היחידים בכפר. בדרך פגשתי ילד סקרן מאוד, שידע להגיד "הלו" ו"אוקיי". כשיתר האוסטרלים הצטרפו לשיטוט שלי, הוא דקר אותם במקל, תקע להם דברים בכיסים וקיפץ סביבם, מה שזיכה אותו בתואר שדייב חתום עליו, "Devil Boy". כשישבנו עם כמה כפריים מתחת לעץ ולעסנו תמרינד, הוא המשיך להתרוצץ סביבנו. הכפריים הבינו כמעט כל דבר ששאלנו. הם קילפו בשבילי את הזרעים מתוך התרמיל. אכלתי קצת, ואת היתר נתתי לילדים. בארץ לא היו נותנים לילד בן פחות מחמש לאכול זרעים, אבל בכפר ילדים הורשו למצוץ ולירוק את הזרע החמוץ-מתוק עוד לפני שכל שיני החלב שלהם צמחו. אפרופו שיניים, אלו של רוב המבוגרים היו הרוסות מעודף "אגוזים שמחים".
עזבתי אותם והלכתי לראות את הילדים משחקים במגרש ריק ממול. הם אחזו ידיים, הסתובבו במעגל ושרו משהו, ואז נפוצו לכל עבר והחלו במשחק תופסת. Devil Boy בא לשבת איתי והעברנו די הרבה זמן ב"אבן נייר". בכל פעם שהוציא יד אמר "צ'ו...פינג!" או "צ'ו...פאו!" וחשבתי שאלו המילים לאבן ונייר. למחרת בבוקר הבנתי שטעיתי. כשיצאנו מהבקתה גילינו שבנות הכפר פתחו עבורנו שוק מאולתר, וקראו לנו לבוא לראות. "הלו, צ'ופינג!". שופינג. הילד השתמש במילה האנגלית היחידה שידע, בלי לדעת מה פירושה. היה די עצוב לחשוב שילד בשבט הררי יודע לומר "שופינג" אבל לא יודע להציג את עצמו או לספור. מצד שני זה מובן: כל אחד לומד את המילים החיוניות לו.
אחרי ארוחת הערב דייב הלך לישון, ואנחנו הנשים ישבנו סביב השולחן ודיברנו. כל אחת סיפרה על ילדותה, וגילינו שלאף אחת לא היה קל. מדיבורים על העבר ברחנו לחלומות על העתיד: רייצ'ל רוצה לעבוד בקרקס בקנדה. סטייסי רוצה לעבוד בדובאי ולהתעשר. דיאנה פשוט מחפשת עבודה שתאהב.
כל הלילה חזירים נגחו בבקתה. התרנגולים התעוררו ב-2 לפנות בוקר, ולא הפסיקו לקרקר עד תשע.
לארוחת בוקר הכפריים האכילו אותנו באננס, קפה וטוסט עם ריבה (איפה האורז הדביק, איפה?) וחידשנו את צעידתנו. שביל תלול שיצא מהכפר הכניס אותנו ליער יבש בצבעי שלכת עזים. במשך 4 שעות עברנו בג'ונגל של ממש וראינו כל כך הרבה במבוק שרצינו להקיא. השתמשנו בעלים ענקיים בתור מניפות, ובהפסקות שיחקנו עם הרוגטקות שדייב וטונג קנו בכפר.
חניון הלילה הבא שלנו היה בקתת במבוק באמצע שומקום, עם נהר ומפל במרחק הליכה. אחרי היום המתיש ביער, המפל היה חוויה. שטפנו בו את הבגדים ואת עצמנו, וכשחזרנו הבקתה כבר הייתה מסודרת.
את יתר שעות האור העברתי בכביסה של בגדיי המסריחים להדהים (אבקת כביסה קיבלתי מטונג, ומים- מהפלג שבכניסה לבקתה), ודייב בנה מיטה מגזעי במבוק. כשפרשנו עליה עלים היא הפכה למועדון שלנו- שולחן קלפים, פינת סתלבט, מה שתרצו.
הפעם כולם נשארו יחד גם אחרי ארוחת הערב. בירה תדלקה אותם, וכשנגמר, המארחים חידשו את המלאי על ידי הליכה בת שעה בלבד לכפר שממנו יצאנו בבוקר. טפ, המדריך שנשכר להעביר אותנו דרך המאפליה הג'ונגלית, לימד אותנו משחק שהעונש על טעות בו היה פס של פחם על הפנים, ובתחתית הקומקום היה מספיק פחם לכולם.
הלילה עבר בשינה טובה יחסית, בלי בעלי חיים. קמנו, שתינו תה נפלא מתוך קנה של במבוק, ויצאנו. הדרך עברה שוב בנתיב לא מסומן בתוך היער, במקום ללכת על כבישי העפר המקשרים בין הכפרים. לצהריים עצרנו בכפר לוהט ומאובק של שבט להו. הילדות התקרבו לשולחן שלי ובהו בי. אמנדה אמרה שזה בגלל התלתלים שלי. אבל אם אני הייתי במקומן, הייתי בוהה בבלונד של האוסטרליות ואומרת לאמא, "איזו חיה מוזרה. זה קוף?"
גם אני חטאתי ובהיתי באנשים, חושבת איך אפשר לחיות עם עולם כה קטן. אנחנו נסענו אלפי קילומטרים כדי לראות אותם, וחלקם מעולם לא יצאו מהכפר. כל חייהם מתרכזים בעבודת כפיים חדגונית, טיפול בילדים ושיחות עם קומץ שכניהם. אבל מי מבטיח שחינוך בעיר יהפוך את חייהם לטובים יותר? העיר תחרותית, ואילו הכפר יגונן עליהם גם אם יהיו חסרי תועלת.
את השוק פרשו הכפריות על השולחן שעליו אכלנו. דייב סיפק הרבה בידור כשהתעטף בסרונג צבעוני ונתן לכפריות להלביש עליו עוד ועוד תיקים.
מהכפר של להו הפלגנו במורד הנהר ברפסודות במבוק. זו הייתה העונה היבשה, וגובה המים היה מקסימום חצי מטר. איים רדודים נחשפו, וג'מוסים עצלים רבצו עליהם וליוו אותנו במבטם.
הגבר שבחבורה התגלה כנהג לא משהו, לכן שמחנו שהוא השיט את הסירה השנייה. את הסירה שלי השיט הפורטר שליווה את טונג החולה (הוא לא צריך היה לקנות את העוף ההוא בשוק באיוטאיה), וכשהוא התעייף, לקחתי ממנו את המשוט. ראינו צוללנים ודייגים, והמדריכים שלנו פנו אליהם כאילו היו כולם מאותו הכפר. הנהר והיער מסביב שקקו חיים, בזכות האנשים.
מהגדה השתרכנו במעלה דרך עפר אל הכפר האחרון שלנו. בתיו נבנו מקורות עץ אחידות, והחזירים כנראה היו סגורים במכלאה, כי רק תרנגולות וחתולים שוטטו חופשי. אחרי ארוחת הערב, כשהבנו שהכפריים לא הולכים לרקוד לכבודנו, התיישבנו סביב השולחן ושיחקנו קלפים. תוך דקות הבחינו בחורי הכפר בצילומים האטרקטיביים שמאחורי הקלפים שלנו והעבירו אותם ביניהם בקריאות "או מיי בודהה!". דייב צחק איתם והביט בתמונות כאילו גם הוא ראה אותן לראשונה. אחד מהם אפילו למד לשחק Asshole רק מצפייה בנו, הצטרף וניצח את כולנו שוב ושוב.
בבוקר שוב יצאנו לקרב על ארוחת בוקר שליווה, אנחנו נגד הכפריים שמאוד רוצים למכור לנו מזכרות שבטיות אותנטיות שיוצרו באיזה מפעל בבנגקוק. האם לכל כפר יש את השוק האחיד שלו, ואת הלבוש השבטי הייחודי לו וזהה לשכניו? האם חלפו הימים שבהם תרמילאי בודד היה מגיע לכפר שמעולם לא ראה אדם לבן ומסביר בתנועות ידיים שהוא אבוד וצמא?
יש עוד הרבה וריאציות על שתי השאלות שכל מטייל שואל את עצמו כל הזמן: האם נשארה תמימות וכנות היכן שהוא בעולם הזה? והאם נותר עוד דבר לגלות?
עם הטעם של השאלות הללו חזרנו לצ'יאנג מאי. אחרי סידורים כמו כביסה ואימייל הלכתי עם רייצ'ל לקבל מסאז' (לא שבאמת הייתי צריכה אותו, אחרי הטרק היאפי הזה).