בשעת בוקר מוקדמת, עוד לפני האור, עזבתי את קחמרקה. הייתי בה שלושה-ארבעה ימים, שהרגישו כמו הרבה יותר. מהמלון לקחתי מונית לתחנת אוטובוס (שוב, אין ממש תחנה מרכזית- בקשו מנהג המונית שיסיע אתכם למשרדים של חברת "רוחאס", יש להם אוטובוסים טובים ובתדירות גבוהה) ומשם אוטובוס לסלנדין. זה כפר קטן במרחק 4 שעות נסיעה מקחמרקה, שמשמש נקודת החלפת אוטובוסים לצ'אצ'אפויאס. אלה לא יוצאים בתדירות גבוהה, לכן רצוי להגיע לסלנדין כמה שיותר מוקדם. האוטובוס שנסעתי בו היה אוטובוס קטן, חדש וכמעט נוח של חברת "וירחן דל כרמן" (Virjen del Carmen ). הנסיעה לצ'אצ'א אורכת כ-9 שעות, תלוי כמובן בגודל האוטובוס ובשיבושים אקראיים בכבישים הצרים והתלולים הללו.

 
הדרך לצ'אצ'א עוצרת נשימה, לפעמים גם במובן המפחיד. האוטובוס מתפתל על כביש צר, דבוק לצלע הר, ובצדו השני יש נפילה של כמה מאות מטרים טובים. לפעמים תמצאו שמשני צידיכם יש מדרונות ירוקים, אבל במרחק תמיד ילוו אתכם הרים אדירים וירוקים, עם עננים קטנים שמרחפים ביניהם.
בדרכי מקחמרקה פגשתי בדיוק שני תיירים- צרפתיה אחת שלימדה ילדים אומנות בסלנדין המאובקת, וקנדי-צרפתי שבדיוק סיים להתנדב עם קופים ויגוארים בפארק מאנו.

רשימות שדה- צרפתים לא פוחדים לדבר אנגלית (או ספרדית), ולא פוחדים לרדת ממסלול התיירים החרוש, וקופים הם הרבה יותר מסוכנים מיגוארים.
צ'אצ'א היא השער לאמזונס. היא בירתו של מחוז אמזונס, ובירתה של תרבות עתיקה שהאינקה לא כבשו מעולם (עם כבישים איומים כאלה, אין זה פלא). את דרכי להוסטל מצאתי בעזרת פרואני מבוגר וחביב. היה לו שם מערבי לחלוטין, כמו ריצ'רד, והתחלתי לחשוב שאולי לאנשים שגרים כאן יש טינה מיוחדת לספרדים. בצ'אצ'א מומלץ לישון בפלצה דה ארמס- המחירים דומים לאלה שברחובות הפנימיים, אבל ההוסטלים יפים בהרבה וכוללים מקלחת-שירותים בתוך החדר.

כדי לא לבזבז יום, קמתי מוקדם למחרת (8 זה מוקדם בשבילי) ונכנסתי לסוכנות הראשונה בפלצה לשאול על מבצר קואלפ. הלונלי פלנט ממליץ עליו כאחד מחמשת אתרי החובה בפרו- נראה לי שלא רבים עוקבים אחר ההמלצה הזו עד לצ'אצ'א, אבל זה חלק מקסמו. סתם, תבואו, הוא אדיר.

המדריך אמר שיוצאים עכשיו. "עכשיו-עכשיו?" שאלתי. הקבוצה והרכב כבר היו מוכנים. קיבלתי 5 דקות לטוס למלון ולהתארגן. כשחזרתי תוך 5 דקות דרום-אמריקאיות, גיליתי שהקבוצה כבר נסעה. אחד מאנשי הסוכנות עצר מונית ונסע איתי עד לפאתי העיירה, שם חיכו לי כולם. זה היה הוואן הכי מפואר שאראה בכל פרו. המדריך דיבר רק ספרדית, וכל הגרינגוס סביבי חקרו אותו בספרדית שוטפת. במהרה גיליתי שרובם כבר שהו כמה שנים בדרום אמריקה, בעיקר לענייני עבודה. נרגעתי- אז אני לא כזאת בורה וגרועה בשפות. התחברתי בעיקר עם קולין, צעיר משיקגו שטייל לבד כבר חודש. בתחילה חשבתי אותו לעוד כל-אמריקני חלול, ולכן לא הבנתי מה הוא עושה מחוץ לקו קוסקו-לימה-מנקורה. אבל הבחור שאל המון וסיפר המון- על הג'ונגל בפרו, על הודו, ואפילו הפגין ידע מרשים בפוליטיקה ובתולדות של ישראל הקטנה. יש גם אמריקנים כאלה.

אתר קואלפ נמצא על אחת מהפסגות הרבות המקיפות את צ'אצ'א. 3000 מטר גובה, בלי טיפת שלג. רק ירוק טרופי עד האופק. הוא הוקם על-ידי התרבות הזו כדי להתגונן מפלישה צפויה של אנשי ווארי-טיוונאקו שבאו מאזור בוליביה. יש שם שרידי בתים, שניתן לראות את מתארם הקטן והעגול לחלוטין, וגם שחזורים של גגות הקש הגבוהים יותר מהבתים עצמם. יש גם מגדל שמירה ושער אדיר, והמון תבליטים יפהפיים של חיות קדושות (כמו יגואר וקונדור) ויצורים מיתיים. איש לא בטוח למה שימשו חלק מהמבנים, שהם למעשה בורות ענק בעלי פתח צר ונמצאו מלאים במנחות וחפצי פולחן. אבל הדבר היפה באמת במצדה האמזונית הזו הוא הדרך בה הג'ונגל פלש אליה- צמחים דמיוניים למראה עולים מתוך שרידי הבתים ואוכלים את החומות. והלאמות, כמובן, אוכלות את הצמחים.

CIMG6574.jpg

הכניסה למצודה

למחרת נסעתי עם קולין, ועם תייר פרואני צעיר שהגיע מלימה, למפל גוקטה- גאווה מקומית נוספת, כיוון שזהו המפל השלישי בגובהו בעולם. הדרך אליו עוברת בתוך יער פראי, אבל השביל מתוחזק היטב. סוכנויות הטיולים מספקות את ההסעה ואת המדריך, שאם הוא מצוי בשלל הצמחים והפירות המעניינים של היער, רק תרוויחו. המפל כה גבוה עד שרואים אותו באופק כמעט מכל נקודה בשביל. כשמגיעים למרחק כמה עשרות מטרים ממנו, החום הלח של היער מתחלף במשב רוח קר, מלא רסיסי מים. עשינו את הצעד המתבקש וקפצנו למים (בבגדי ים שהכינונו מראש). ידענו שמים שנופלים מגובה של 710 מטר אמורים להיות קרים. אבל לא היה לנו מושג עד כמה עשר מעלות זה קר, עד שלא עמדנו שם, צורחים למדריך שיצלם "רפידו, רפידו!" לפני שיקפאו לנו הרגליים ולא נוכל לזוז או לנשום.

הדרך הירוקה מאוד

והפרס

אחרי ההרפתקה הזו, גם הבגדים היבשים שהשארנו מאחור נמצאו ספוגי מים. ישבנו רטובים ורועדים בזמן שהמדריך חפר (וחפר, וחפר) בספרדית על ה"היסטוריה" של המפל, שהייתה למעשה אוסף אגדות (בספרדית) על סירנות ואיכרים. הדרך חזרה קשה ומתישה, בגלל הרטיבות והחום הגובר כשהשמש מטפסת, וההקלה בסיומה גדולה. כחלק מהסיור אכלנו צהרים בכפר, בבית של משפחה נחמדה, ולמרות שהרעב הרג לי את התאבון נהניתי מאוד. אחד המאכלים הפופולריים בפרו הוא לומו סלטדו- לומו הוא חלק לא שמן במיוחד של הבקר, וסלטדו זה מוקפץ- לרוב עם פלפלים, בצל ותפוחי אדמה. מומלץ, עם או בלי האורז שבצד, ועם או בלי השנ"צ המתבקש אחר כך. איתנו בשולחן ישבה אחת הילדות של המשפחה ופתרה שיעורי בית בחשבון מתוך חוברת. הייתי ממש גאה על שיכולתי לעזור לה קצת. אני לא טיפוס של מספרים. לפחות לא בעברית.

למחרת נפגשתי עם קולין לבוקר של בטלה לפני שאמורות היו דרכינו להיפרד- אני לג'ונגלים, והוא למנקורה, לחגוג את ה-4 ביולי בשתייה עד לא ידע. התחברנו מאוד מאז שנפגשנו בעיירה ההזויה הזו, שמציעה טיולי ג'ונגל לייט בבוקר וקוקטייל בארים בערב, והמון שקט בין לבין. אחרי ארוחת בוקר נשכבנו על הדשא בפלצה המטופחת ושטופת השמש. סביבנו עברו מקומיים במרוצת אמצע השבוע, ומדי פעם הגניבו לעברנו מבטים סקרניים. "למה אנחנו צריכים לעזוב?" שאלתי אותו.
"אנחנו לא," הוא ענה, אבל ידעתי שזה לא נכון. אצלי, הדחף להמשיך ולגלות היה חזק יותר מהצורך בשלווה. ואצלו, יום העצמאות האמריקני היה חזק יותר מהכול, אפילו כאן בפרו. כך לפחות חשבתי.

מתישהו החלטנו לקום מהדשא וללכת לארוז אותו לקראת הנסיעה. ואז באה נשיקה, שלא יכלה להיות נשיקת פרידה. הוא רצה שאבוא איתו למנקורה.
הנה מקום שבחיים לא חשבתי שאסע אליו- עיירת חוף מלאה סמים ומסיבות. אבל פתאום זה נראה לי דווקא מגניב- להפסיק קצת את הלבד, לסטות מהמסלול שנמצא רק בראש שלי.
להגיע למנקורה לקח לילה ובוקר ארוכים. אוטובוס לילה לקח אותנו לעיר צ'יקלאיו שעל החוף, ואוטובוס אחר הצפין אותנו לאורך החוף לעיר פיורה. טרנזיטים ואוטובוסים יוצאים משם למנקורה כל הזמן. ל"אילת" הפרואנית נוסעים בתוך "נגב" של ממש, כולל "כביש ערבה", וכשנווה המדבר עם הדקלים והים נגלה לפתע כעבור כמה שעות, נראה לך שאתה חולם. תכלת נוצץ בשמש בלי מצרים, בלי גלים, בלי אף צל.

הלכנו על החוף עם המוצ'ילות, ונזכרתי איך לפני שנים ישבתי על חוף בתאילנד וריחמתי על המטיילים שראיתי מגיחים מהיער עם תרמיל ענק והבעת בלבול. אבל איזור התיירים במנקורה קטן, ולכן ההליכה מהכביש הראשי, היכן שהאוטובוס עוצר, ועד לחוף, קצרה מאוד. תבינו זאת כשנהג טוק-טוק יציע לכם הסעה למלון ב-2 סול, וכעבור שנייה בה לא תגיבו ירד לסול אחד.

חלקו העמוס יותר של החוף הוא הצד הדרומי שלו, זה שנמצא משמאלכם כשאתם יורדים לכיוון הים. בחלק הצפוני כבר אין כיסאות ים ומסעדות, וכמעט אין מתרחצים (לפחות ביולי), והמלונות שם זולים בהרבה.

את הימים ביליתי בגלישה- יותר נכון, בניסיון להזכיר לעצמי איך עושים את זה. לאורך החוף יש כמה מקומות שמשכירים גלשנים וחליפות לפי תעריף יומי (בערך 50 סול לכל החבילה) ואפשר גם לקבל שיעורים פרטיים. הגלים בזמן שהייתי שם לא היו גבוהים, אבל צריך להיזהר מהזרמים החזקים שלא נראים על פני המים. כל הפרואנים שפגשתי היו סקרנים וידידותיים והזמן עבר איתם בכיף, גם מחוץ למים. אם תשבו על החוף, יכול מאוד להיות שפשוט ייגשו אליכם ויתחילו שיחה. תזרמו עם זה- אין יותר כיף מלהיות חלק מהתמונה.

מנקורה הייתה שליווה בהרבה משציפיתי, והזכירה לי כמה התגעגעתי לים, ולאיך שאנשים נפתחים ונרגעים כשהם בים. נחמד היה לי גם לשחק אותה חצי מזוג, ולדבר באנגלית אחרי ימים ארוכים של ספרדית בלבד. אבל יום אחד, כששאלו אותי כמה צעירות פרואניות לכמה זמן באתי, החלטתי לעזוב. באותו היום עליתי על אוטובוס חזרה לפיורה, ומשם לכיוון הג'ונגל. במנקורה לא צילמתי אפילו תמונה אחת .