הגעתי לקיטו ב-6 בבוקר ותפסתי מונית להוסטל "גלפגוס", עוד מעוז ישראלי ידוע. השער היה נעול, ולסניורה המנומנמת שהופיעה בו אמרתי שאני מחפשת את דניאל. עד שהגיע, הספקתי לפגוש בהוסטל בערך חצי מהאנשים שהכרתי בגלפגוס, כיאה לשמו. אחרי ארוחת בוקר (טובה דווקא) בהוסטל, יצאנו ל"terminal terestro" (הטרמינל ה"יבשתי"), לחפש את האוטובוס שייקח אותנו לעיירה פוארטו קיטו. סמוך לה יש חוות קקאו אורגנית שמציעה סופ"שים של נופש והכרת הסביבה- אפשר לארגן אותם דרך סוכנות גוליבר שב"סנטרו היסטוריקו" של העיר- סוכנות מעולה לכל שאלה ומשאלה, עם בעלים ישראלי ומקושר היטב. אריקה, העוזרת שלו, גם היא בחורה לעניין. זה בשביל הגירל פאואר.

 
האוטובוס נסע 3 שעות בכביש רעוע, בנופים שהזכירו לי לטובה את צפון פרו- ירוק, לח, חי מאוד. היו הרבה שלטים שכיוונו לחוות אקולוגיות אחרות משלנו, וכבר דמיינתי את החווה שלנו כקאנטרי קלאב הומה מוצ'ילרים עמוסי ראסטות מעשני צמחים אורגניים.
ירדנו במרכז העיירה הרגילה למראה, שם אף אחד לא חיכה לנו עם שלט. התקשרנו לסוכנות ביקטו, וכעבור כמה דקות הופיע רכב מתפרק עם נהג חייכן. זה היה גבריאל, הבחור ששיפץ וניהל את החווה בשביל הפיאודל שישב בקיטו. נסענו בדרך עפר, מביטים איך העיר נופלת והיער מתעצם דרך השמשה הסדוקה כמו קורי עכביש. שיחי ברומליה ורודים תחמו את שביל הגישה לחווה. כשהרכב עצר לבסוף, לא שמענו עוד צלילי מכוניות. מלבדנו היו בחווה רק קבוצת אנגלים שעמדו לצאת לטרק. משום מה לא קינאתי בהם בחום הזה. גבריאל הראה לנו את החדר שלנו, במבנה המגורים הענקי העשוי כולו עץ כהה. בלי לחשוב הרבה החלפתי לבגד ים וגררתי את דניאל לשחות בנהר שזרם לנו מתחת לחלון. הוא היה קפוא, אבל חבורת ילדים שיחקה בו כמו באמבטיה חמימה. התזתי מים בתמימות על אחד מהם, ומיד פרצה מלחמת מים כוללת.

את אחר הצהרים העברתי ב"לובי" החווה, עם ספר וערסל. למען האמת, במקום לקרוא דיברתי עם גבריאל רוב הזמן. למדתי שרוב הילדים שראיתי בנהר היו שלו. ה"מוגלים" הקטנים הללו לבשו בגדים בעיקר לכבוד התיירים. אשתו השקטה והחייכנית בישלה לנו את כל הארוחות והגישה את האוכל לשולחן. באותו הערב לימד אותנו גבריאל להכין שוקולד אורגני- מהקקאו עד לשוקולד הנוזלי הממכר שטבלנו בו פירות ואצבעות. אחרי שגבריאל ואשתו פרשו לביתם, נשארנו למעשה לבד בכל המתחם. ואנחנו, מוזרים שכמונו, ירדנו שוב לנהר הקפוא. ירח מלא, מים שקטים, צרצרים וציפורי לילה, וחוץ מזה- דממה.

בבוקר לקח אותנו גבריאל למטע הפירות שלו, ופגשנו שם דברים שלא ייאמנו- ליצ'י עם קוצים ורודים זוהרים ורכים, ארוכים כמו הפרי עצמו, מנדרינות ענקיות, בננות במיליון סוגים, וגם פירות שלעולם לא יצטרכו שמות בעברית, אז תהיו חייבים לראות בעצמכם (ולטעום).
 אחרי (נמנום) הצהריים נסענו למפל סמוך עם המשפחה של גבריאל, ואפילו זכינו לנהוג בגרוטאה (הגברת שלפניכם הגיעה ל70 קמ"ש בהילוך ראשון, כי לא זכרתי איך מעבירים). המפל בפני עצמו היה יפה, אבל מה שהפך אותו לשונה ומיוחד מהמפלים הרבים שכבר ראיתי בטיול הזה היה, איך לא, החברה. ולמרות ש"דחסנו" את כל האטרקציות של החווה ליומיים במקום שלושה, היה לנו שפע של פנאי לנמנם ולעשות מה שרצינו- שאנטי אמיתי.

הסיבה לשמה קיצרנו את פרק החווה הייתה שוק השבת המפורסם באוטבלו (Otavalo), שם תוכלו לסגור הרמטית את פינת המתנות והמזכרות לכל העולם. משם חזרנו לקיטו, ונחתנו ישר ב"גוליבר" אהובתנו כדי לסגור טיולון אחרון למחרת- היום האחרון שלנו באקוודור. דניאל פתח את התיק להוציא את הארנק, וגילה שהדרכונים והטלפון שלו נעלמו. הבנו מיד שמשהו קרה באוטבלו- השוק היה צפוף, והתיק לא היה נעול. לכמה דקות היינו אבודים, אבל בעזרת אנשי הסוכנות התעודדנו והתחלנו לעשות את כל מה שצריך כדי לעזור לעצמנו (טוב, בעיקר לדניאל. הפרנואידית שלפניכם נעלה את התיק שלה). הגשתי בשמו תלונה במשטרת התיירות (גרסיאס א דיוס על פרו, בה למדתי בלית ברירה יותר ספרדית ממה שצריך), הוא ביטל את כרטיסי הטיסה שלו בהם לא היה סיכוי שישתמש, וכיוון שלמחרת היה יום ראשון וממילא השגרירויות היו סגורות, החלטנו לא לוותר על הטיול האחרון, ויצאנו להר הגעש קוטופקסי (Cotopaxi), תשושים אך נחושים לנצל את אקוודור עד הסוף.

 
האוטובוס לקח אותנו דרך ארוכה ומעוננת, כרגיל באקוודור. כשנבקעו העננים ונחשפה כיפת השלג של קוטופקסי על רקע פיסת תכלת, כולם ירדו לצלם. האוטובוס הוריד אותנו לבסוף בחצי הגובה לפסגה, ומשם טיפסנו ללא שבילים, בעקבות יתר המטיילים, שוקעים בכל צעד בתוך האפר הגעשי היבש והאפור. התרגלתי כבר לקשיי הנשימה שמסב טיפוס בגובה כזה, אבל כאן הייתה עוד בעיה- השלג. הרוח סחפה אותו אל פנינו על השלוחות החשופות, והוא דקר באכזריות את הפנים. איזו הקלה הייתה להגיע לרפוחיו! אפילו שזה נראה קל מלמטה, ונשמע קל (3800 מטר, ממש שכונה!) זה היה קשה לפחות כמו פאס בסנטה קרוז.

CIMG7434.JPGCIMG7442.JPGCIMG7444.JPG


בתוך הרפוחיו הייתה אווירה של אתר סקי- המוני אנשים הצטופפו אל שולחנות עץ, עוטפים בכפותיהם ובכפפותיהם ספלי פלסטיק של שוקו חם. החום והמנוחה בפנים היו ממכרים, אבל לא יכולנו לשכוח שהגענו כדי לראות את הקרחון- קצה כיפת הקרח של ההר, שהיה במרחק הליכה. אזרנו כוח, יצאנו החוצה והתחלנו ללכת. לרוע המזל, הרוח והשלג שוב תפסו אותנו, ואילצו אותנו לוותר. הירידה מההר הייתה, כמובן, הרבה יותר מהירה וקלה (אחרי ארוחת צהרים ברפוחיו), וחצי ממנה עשינו על אופניים- משימה לא פשוטה במדרון תלול ובמזג אוויר כזה. הרכיבה אחר כך, במישור, קלה וכיפית, בעיקר כשהשמש נזכרת לצאת.

CIMG7453.JPG

למחרת העברנו דניאל ואני את הזמן בבטלה עד הטיסה שלי- זה היה יום העצמאות של אקוודור, כך שכלום לא היה פתוח בגזרת הבירוקרטיה. אבל הוא כבר היה מעבר לשלב הלחץ, והבין שעם קצת סבלנות כל השגרירויות ייפתחו, ובסוף הוא יצא מכאן. נפרדנו בערב מבלי שידענו מתי ולאן ימשיך מקיטו, אבל כן ידענו שניפגש בארץ. לא יפתיע אתכם לשמוע שבארץ המשכנו לצאת, גם אם לזמן קצר.

בדיוטי פרי של הית'רו, בחצי הדרך הביתה, הכול כבר הרגיש כמו חלום ארוך. רק תיק הגב הנפוח שלי רמז שאני לא כמו יתר הנוסעים האופנתיים שחזרו מחופשה אקזוטית, או בדיוק ממריאים אליה, חמושים בשיזוף מזויף שאנגליה מצטיינת בו. מה נשאר מהחלום הזה? כמה עקיצות מדממות, שיהפכו עם הזמן לצלקות קטנות ועקשניות, תכשיטים אותנטיים מספר, ותמונות נוף אינספור, שאליהם כמעט תמיד נדחפו החיים, במלוא עוצמתם- צ'ולות, דייגים וילדים. האם התיירות מנוונת את החיים האלה שם, ומונעת מהם את המוטיבציה להתקדם, או שהיא רק מצילה אותם מעוני מוחלט וסופני? קשה לי לקבוע. אדם מערבי יגיד שמוטיבציה היא עניין של חינוך. אני מעדיפה לא לחשוב במונחי "מנטליות פרואנית" של עצלנות, למרות שהכיבוש והדיכוי הספרדיים, שהכתיבו לאנשים איך לחיות ולא השאירו להם מקום ליזום ולהחליט, הם מורשת שאי אפשר להתעלם ממנה. פוגשים בדרום אמריקה לא מעט יוזמה נואשת- קבצנים, רוכלי אוכל, נואמים ואפילו גנבים- אבל זו יוזמה שנועדה לאפשר לבעליה רק להתקיים, לא להתקדם. במקום להציף את האוניברסיטאות הציבוריות החינמיות, אנשים בוכים על שהחינוך בהן ברמה נמוכה, ומעדיפים להיות נהגי טוק-טוק. הם הפכו עצמם מאומה של עבדים לאומה של משרתים, מתוך מחשבה שכך קל יותר להשיג כסף. בנו, התיירים, הם רואים פשוט ארנק בלי תחתית מלא בכסף מזומן. הם חושבים שנשלם כל מחיר שידרשו, כי הכול נראה לנו זול. ובכן, אולי זה נכון לגבי זוג צרפתים בחופשה של שבועיים, אבל כשזה מגיע למוצ'ילרים, החסכנות והחשדנות הם לא רק נחלת הישראלים. אבל למרות שתאוות הבצע שלהם די שקופה, אני יותר מחזיקה לדרום אמריקאים אצבעות מאשר שופטת אותם. ברור לי שצריך שם וואחד מהפכה כדי שלזמן שלהם יהיה מחיר, השכלה תהיה ערך, ויעילות ויסודיות יחליפו את חוסר הוודאות והאלתורים. האם אז יימוג הקסם של מאצ'ו פיצ'ו, סנטה קרוז או הגלפגוס? לשאלה הזו, כמו לכל יתר השאלות בחיים, הכינו האנשים הללו מראש תשובה מצוינת, שהיא גם רשימת השדה האחרונה שלי: Todo possible, nada seguro. אם הבנתם, סימן שכבר הייתם. ואם לא- כשתחזרו, תבינו.

CIMG6770.jpg