אחרי הרבה זמן שלא שמעתי עברית, החלטתי לנחות במעוז הישראלים של העיר בניוס- הוסטל "טרנסילבניה", בבעלותו של איתי ואשתו האקוודורית ג'נט. איזה כיף היה לאכול ארוחת בוקר של חביתה וסלט ולשתות נס קפה בטעם שהזכיר את הצבא. ההוסטל עצמו נחמד מאוד ולא יקר (7 דולר למיטה בדורם, שירותים ומקלחת בחדר, כולל ארוחת בוקר) וכיוון שהוא מופיע גם באתר מיני-הוסטלס העולמי מגיעים אליו אנשים מעוד הרבה מדינות, מה שאי אפשר להגיד על פאיטיטי, קאסה חיימס ושבלול בפרו. בחדר שלי היו אירית, אמריקנית ואנגלי.

ביום הראשון יצאתי לטיול אופניים לאורך דרך המפלים (כביש, כביש, לא לדאוג)- אטרקציה שופעת נופים ומים ולא קשה, מושלמת כדי להתוודע לנוף של האזור. אל תוותרו על הנסיעה הלוך ושוב ברכבל מעל הנהר- עוצר נשימה, תרתי משמע.

CIMG6975.JPG


 למחרת עשיתי מצנחי רחיפה. הגובה והנוף פשוט בלתי נתפסים, ול-20 דקות יש לך כנפיים. את הכול אפשר לארגן מסוכנות בבניוס (שאלו את איתי בהוסטל איפה הכי כדאי), והנסיעה לאתר ההמראה היא כ-3 שעות. שימו לב להמלצות הסוכנות אם מזג האוויר באותו יום מתאים לריחוף, כדי ש-60 הדולר לא ירדו לטימיון.

אתר ההמראה... אממ... ריצה

אל תתביישו "להיתקע" בבניוס, כי האטרקציות בה וסביבה פשוט לא נגמרות. יש שלל הרי געש בסביבה שאפשר לטפס לפסגתם, אם יש לכם כושר טוב, גרביים טובים מאוד (קריטי, אחרת ישחירו לכם הבהונות), וכמובן ממון מספיק- יום טיפוס עולה כ-100 דולר. בהוסטל פגשתי שני חבר'ה שיצאו לטיפוס כזה. עם אחד מהם, דניאל, קבעתי לנסוע ללגונה קילוטואה (Quilotoa), אם יחזור בזמן. קמתי מוקדם בבוקר, מוכנה לצאת בלעדיו, ופתאום הוא הופיע בדלת של ההוסטל. "את באה ללגונה?" שאל. מסתבר שהטיפוס השתבש (כי לא היו לו גרביים חמות מספיק, ולכן האזהרה) והוא חזר מוקדם, אחרי שלא ישן כל הלילה. אז נסענו- מבניוס ללטקונגה, ומשם לזומבאווה (Latacunga, Zumbahua). האוטובוסים המלאים בצ'ולות בבגדי היום-יום הססגוניים שלהם הביא אותנו עד לכפר קילוטואה, שלא היו בו בתים, אלא רק 2 מלונות, מינימרקט, עמדת תשלום ללגונה וכמה דוכני מזכרות.
הלגונה הזו היא פשוט לוע הר געש שהצטברו בו מי גשמים, וזו הלגונה הגדולה מסוגה בעולם. זו גם הייתה הלגונה הכי גדולה שראיתי בחיי. ירדנו אליה בשביל מתפתל, והתיישבנו על שפת מצוק מעליה. השמש זרחה, המים היו כחולים ומבריקים, ועדשת המצלמה לא תפסה את הגודל בפריים אחד. סירה קטנה שטה אי שם מתחת. מי שיש לו יותר זמן (כלומר, מי שבוחר לישון בקילוטואה או זומבאווה) יכול לרדת עד גובה המים, להקיף את הלגונה בהליכה וגם להיכנס לשוט. עבור כל היתר, רק ההגעה והחזרה שורפות יום שלם. אבל בשביל הפלא הזה, זה שווה- רק קחו איתכם מישהו שיהיה לכם כיף לחפור איתו כל השעות האלו באוטובוס.

CIMG7054.JPG

למחרת הזמנתי קרוז לגלפגוס, דרך איתי בהוסטל. משכתי אלף דולר שלמים במזומן- פאקינג חודש עבודה- עבור 5 ימים בגן עדן. בתחילה אמרו לי שהוואוצ'רים יגיעו עוד באותו יום. אחר כך אמרו לי לא לדאוג, זו חברה שעובדת קצת לא מסודר- אז דאגתי. בסוף התברר שיש מקום בקרוז, אבל אין טיסה. אז שיחקתי אותה ראש גדול והזמנתי לעצמי טיסה באינטרנט (expedia.com, שם תשיגו טיסה לכל מקום, ובמחיר הכי זול בעולם). ואז התחילו הבעיות האמיתיות- איתי אמר לי שהסוכנות איתה עבד מכרה את המקום שלי בקרוז לבחור שהזמין בקיטו ושילם קצת יותר. לרגע חשבתי שאני אבודה- מה עושים בגלפגוס בלי קרוז? אבל האנשים בהוסטל עודדו אותי, וסיפרו שיש גם יש מה לעשות. כשפגשתי שוב את דניאל, מכל הדרמות של היום נותר לי רק סיפור מצחיק לספר לו. באותו הלילה תפסנו שנינו אוטובוס לגווייקיל (Guayaquil), וממנה התפצלנו- הוא למונטנייטה, עיר הקרחנות, ואני לטיסה אל הלא נודע. כיוון שהטיסות שלנו חזרה הביתה היו בהפרש של יום, קבענו להיפגש אחרי שנחזור, ולסיים את הטיול יחד.

 
בגלל סיפורי האימה הרבים ששמעתי על גווייקיל, תפסתי מונית ישר לשדה, ושם נרדמתי מול החלונות הענקיים באולם היוצאות, עד שכרזו את שמי בין אלה שהתבקשו להזיז את עצמם לכיוון השער.
המטוס היה ענק, ויותר מעצבן מכך- היו בו מושבים פנויים. באותו רגע הבנתי שאנשי אקוודור אוהבים כסף לפחות כמו הפרואנים- אם לא יותר- ויעשו הכול בשביל כמה דולרים נוספים.

השדה שנחתנו בו, באי בלטרה (Baltra), היה קטן. כל הנוסעים ירדו מהמטוס ועשו את דרכם ברגל על מסלול ההמראה לאולם הנכנסות. האולם הקטן המה כמו כוורת מרוב התיירים שעמדו בנחשי-תורים אינסופיים. נראה היה שכולם באו בקבוצות, חוץ ממני. היה חם, כי לא היו מאווררים או מזגנים, וחשוך, כי האור היחיד בא מבחוץ. התחלתי לחשוב שעשיתי טעות ענקית, אבל בדוכן המידע סידרו לי את הראש- הייתי רק צריכה להגיע לפורטו-איורה (Porto-Ayura), העיר הראשית באי הראשי סנטה קרוז, ושם יש סוכנויות, הוסטלים וכל מה שצריך. קצת כמו כל עיר תיירות.

 
אוטובוס, מעבורת ועוד אוטובוס לקחו אותי מהשמש של בלטרה, על כביש אספלט ארוך וישר, דרך עננים בגובה רצפה שילוו אותי עד שאעזוב. הצמחייה משני צידי הכביש הייתה ירוקה ולחה, ואפשר היה לראות 2 מטר לתוכה, במקרה הטוב. היו שם עצים מוזרים, שרמזו שאני לא בעוד "סלבה" רגילה ביבשת. אולי גם העובדה שבלטרה היא מדבר וסנטה קרוז היא ג'ונגל הייתה צריכה להדליק איזו נורה. על האוטובוס פגשתי חבורת ישראלים, שהיו חסרי תוכניות כמוני, והבנתי שאני לא לבד, אלא חלק מתנועה שלמה.

כשהסתובבתי ברחובות הפורטו עם המוצ'ילה על הגב, היא אפילו כבר לא הכבידה עליי. התחשלתי. עברתי מסוכנות לסוכנות, ומשנואשתי מלמצוא קרוז של הדקה ה-90 התחלתי לשאול על טיולי יום. יש הרבה מאלה, והמחירים שלהם גורמים לג'ונגלים בפרו להיראות כמו פיסטוקים. אבל זה מה יש, וצריך היה להעביר כמה ימים עד הטיסה.

 בחרתי בסוכנות שהייתה מצוידת בשלט המלצה עצום בעברית. הבעל והאישה עשו רושם של אנשים ישרים- היא עשתה עסקים בדיבור כן וחותך תוך הנקת תינוק, והוא עושה דברה, איטי ולבבי. תמורת הנחה משמעותית סגרתי אצלם לו"ז לכל 4 הימים שהיו לי. בחרתי להתחיל בטיול בן יומיים לאי השכן, איזבלה, בעיקר כי הוא פתר לי את שאלת הלינה למחצית הטיול. אחרי ארוחת צהרים מהירה במסעדת 3 דולר (המקבילה האקוודורית ל-3 סול. הכי זול שיש בגלפגוס, גם אם אתה מקומי) נתתי לבעל הסוכנות להעמיס את מוצ'ילתי על שכמו ולהוביל את הדרך למרינה. הכול שם היה מבולגן- מיליון סירות, מיליון אנשים, ובכל סירה נדחסו יותר אנשים ממקומות. על זו שלי מצאתי מקום רק על ספסל שבחוץ, מה שאומר נסיעה רטובה במיוחד. שעתיים וחצי הסירה קיפצה על גלים של ברזל, מתחת שמיים בצבע של אספלט ישן. לא הקאתי כמו כמה אחרים, אבל אשקר אם אגיד שהרגשתי טוב בסוף.

אז מה יש באיזבלה? פינגוינים קטנטנים, כמה מיני ציפורים מוזרות, המון איגואנות (שבעיניי הן הכוכבות של האיים. צבים זה לחלשים), כלבי ים חובבי מצלמות, והר געש בשם "סיירה נגרה" (Sierra Negra), שהנוף בסביבתו מיוחד- המעבר החד בין יער גשם למדבר מרשים מאוד, וגם מגוון הצבעים העצום של הסלעים הגעשיים, שתלוי בוותק ההתפרצות. הרבה טיולים מאורגנים לאיזבלה עושים את הקטע של סיירה נגרה בסוסים, אבל היזהרו- אם הדרך בוצית, הסוסים הלא מיומנים עלולים ליפול, ואתם איתם. הניסיון שלי עם הסוסים שם היה נורא, ולכן בסוף הטיול ביקשתי וקיבלתי חזרה את הכסף עבור החלק הזה.

צבעים באיזבלה

סוסים וערפל בסיירה נגרה
 
הדבר הבא שעשיתי היה מפרץ הצבים (Turtuga Bay), שהיו בו יותר איגואנות מגניבות מאשר צבים- הן מצטופפות בגושים גדולים של שחור רוחש ונע, כנראה כדי לחמם זו את זו. המשפחתיות שלהן, והאנושיות שבהבעות הפנים שלהן, ימיסו לבבות גם בקרב אלה מביניכם שלא מסמפטים זוחלים. במפרץ עוברים גם דרך נקיק סלע עמוק שאפשר לשחות בתוכו בתערובת של מי ים ומי תהום- חוויה מומלצת ומרעננת.

 
למחרת עשיתי את הטיול האחרון לאי סיימור הצפוני (Seymoure North). האי עצמו קטנטן- במהלך הסיור הולכים ברגל את כולו- ומלא בסולות כחולות הרגליים (Blue Foot Boobies) המפורסמות. האיגואנות שם גדולות וצהובות- מסתבר שלכל אי בגלפגוס יש את מין האיגואנה הייחודי לו. בהמשך מגיעים לחוף לבן וקסום שאפשר לשנרקל בו ולראות דגים מעניינים- אני משערת שזה לא מתקרב למה שרואים בקרוז לאיים הרחוקים יותר, אבל בכל זאת יפה. הדבר הכי יפה באותו היום היה דווקא החברה האנושית לה זכיתי- משפחה יהודית אמריקנית, עם אמא ארגנטינאית שלמדה באונ' תל-אביב והייתה מאושרת לדבר עברית עם מישהו, ושני ילדיה שידעו לומר שלום ולזמזם את שירת הסטיקר והמגפיים של ברוך (משיעור בבית הספר!) אבל לא הרבה יותר.

 
אם דרווין היה רואה היום את האיים האלה, אולי גם הוא היה תוהה מה הביג דיל. הגלפגוס עייפים מעומס יתר של תיירים שנמשך שנים. אמנם קולן של החיות לא נשמע, או לא מובן לנו, אבל אם ממשלת אקוודור תמשיך להתעלם ממנו, היא תפסיד תוך כמה שנים את הנכס הכי גדול שלה. אני מקווה שיש אמת בשמועה שרוצים לסגור את האיים לתיירים למשך 10 שנים בקרוב, ושמי שיגיע אחרי כן יראה משהו קצת יותר קרוב למה שהיווה השראה לסיפור הבריאה של העולם המודרני.

CIMG7205.JPG

CIMG7298.JPG

CIMG7324.JPG