שיטוטים בקטמנדו
גל - השעה מאוחרת, הרחובות ריקים מאדם. הכל חשוך ואנחנו מגיעים עם המונית לגסט-האוס לא מוצלח אי-שם בקטמנדו, נפאל (Kathmandu, Nepal). התמקחות קצרה על המחיר, שעדיין נשאר מוגזם, ואנחנו עולים לחדר מותשים, ותוך דקות נמצאים בעולם החלומות. הבוקר מגיע ורעש חזק של יונים מעיר אותנו. משום מה, כל יוני העיר החליטו להקים מחנה ליד החלון שלנו. כנראה שהגיע זמן לקום. כנראה שהגיע גם הזמן למצוא מקום יותר מוצלח לישון בו. לא קשה למצוא מקום לינה נחמד בקטמנדו, ובעיקר לא בתאמל (Thamel) - מספר רחובות שעמוסים בגסט-האוסים, מסעדות וכל שירות שתייר ממוצע מחפש. בחוץ נעים, השמש זורחת, השמיים כחולים. עדיין מוקדם יחסית, והרחובות עוד לא מלאים באנשים. אנחנו מוצאים גסט-האוס הולם וידידותי, והולכים לתור את הרחובות.
לא באנו לנפאל כדי לעבוד קשה - לא באנו לטפס על הרים גבוהים ולהיות יותר מידי אתגריים. באנו לנוח, להנות מהשלווה, מהנופים ומאוכל טוב. סין התישה אותנו, ואנחנו זקוקים לשלווה הזאת באופן נואש. בימים הראשונים שלנו בעיר אנחנו לא עושים הרבה - תרים את הרחובות, נהנים מהצבעים והריחות, מקבלים כל מיני הצעות מרוכלי רחוב ("רוצה כינור?", "חשיש, חשיש", "משחת טייגר-באלם? מחיר זול!"), מתאמצים ככל כוחנו לא להידרס על ידי ריקשות-אופניים שדוהרות ברחובות הצרים והעמוסים ומתענגים על אוכל מערבי (לא רע בכלל) שהתגעגענו אליו כבר (לא קל לחיות חודשיים רק על תפריט סיני). אנחנו רגועים וטוב לנו. אין דאגות, אין לחץ - רק שלווה.
גל - מלבד מנוחה ושלווה, הגענו לנפאל גם בשביל הויזה ההודית. למיטב הבנתנו בלתי אפשרי להוציא ויזה להודו בסין, ולכן נפאל נהייתה היעד המועדף לכך. בתחילת השבוע השני התחלנו לטפל בנושא, שהסתבר להיות יותר ארוך ומתיש ממה שציפינו. קמנו מוקדם בבוקר, ונעמדנו בתור מול דלתות השגרירות. לא נראה שהיו יותר מדי אנשים, והיינו די בטוחים שתוך שעה מקסימום נצא משם שמחים ומחייכים. טעות. משום מה שכחנו את הבירוקרטיה ההודית. וההמתנה עברה משעה לשעתיים ולארבע שעות ארוכות. דווקא לא ממש סבלנו, אבל זה היה בהחלט מייאש. לעומת זאת, זכינו לפגוש כמה וכמה אנשים מרתקים בתור - היו כמה ישראלים, שרובם ככולם הגיעו לנפאל אך ורק בשביל לחדש את הויזה.
היה את הבחור האירי שבארבע השנים האחרונות פחות או יותר גר בנפאל, ואפילו התחתן פה עם בחורה נפאלית. עכשיו, שנתיים אחרי החתונה, הם נוסעים יחד לאירלנד לפגוש את המשפחה שלו. הייתה את הבחורה האוסטרית, מורה ליוגה שגרה עם החבר האירי שלה בווראנסי, הודו (Varanasi, India), וביחד הם פתחו שם מין מרכז קהילתי לילדי רחוב. והייתה את הבחורה הגרמנייה, שחיה כיום בשוויץ עם בעלה, ולעת-עתה עזבה הכל, השאירה אותו בשוויץ ובאה לטייל בעולם. ארבע שעות עברו בדיבורים, הכרויות ושיחות על הכל. בסופו של דבר היה די נחמד. חבל רק שזה לא נגמר בזה. רגע לפני שסגרו את השגרירות, הצלחנו להגיע לראש התור וגילינו שזו רק ההתחלה - שלושה ימים אחר כך היינו צריכים לחזור שוב, לחכות שוב 4 שעות, ולפגוש שוב את אותם האנשים, שכמונו צריכים לחכות. בסופו של אותו היום נאמר לנו לחזור בפעם השלישית. באמת כבר קיווינו שזה הסוף. לשמחתנו, בסופו של דבר, נמסרו לנו בחזרה הדרכונים היקרים ואיתם ויזה חדשה להודו. סוף סוף חזרנו לשלווה.
ערן - כדי להעביר את הימים שבין בילוי אחד בשגרירות לשני, הלכנו לבקר בכיכר דורבר (Durbar Square) שבלב קטמנדו. כאן, מסביב לארמון המלך הישן, פזורים כמו פטריות ביער המון מקדשים, פסלים ומבנים עתיקים. כיוון שהכיכר היא אטרקציית התיירים הכי גדולה של העיר, היא גם מאכלסת את הריכוז הכי גדול של מדריכי תיירים. וכך, בתוך דקה וחצי מהרגע שנכנסנו למתחם, הופצצנו בעשרות הצעות לסיור מודרך בכיכר. נראה לרגע שלאיזור נכנסים רק תיירים ומדריכים.
כדי לברוח לרגע מההצקות, נכנסנו לבית של האלה. לא, לא מדובר פה בעוד מקדש, אלא בבית של אלה בשר ודם. מזה מאות בשנים הנפאלים מאמינים שרוחה של האלה קומרי (Kumari) מתגלגלת בגופה של ילדה חיה. כל כמה שנים נערך חיפוש ברחבי המדינה אחר הילדה-אלה הבאה, שגרה פה עד לגיל ההתבגרות והחיפוש הבא. השמועות אומרות שמידי פעם הילדה-אלה מציצה מחלון הבית לראות את מאמיניה, אבל למרות שחיכינו שם שעה ארוכה בתקווה לראות אלה בשר ודם, שום וילון לא הוסט ושום חלון לא נפתח.
מאוכזבים קצת (אבל לא יותר מידי), חזרנו לכיכר לשוטט בין המקדשים, הפסלים והמוני האדם. בסופו של דבר, הגענו למסקנה שדווקא ההמונים הם החלק המעניין פה, התיישבנו על מדרגה למרגלות אחד המקדשים ושקענו בסרט האנושי שעבר מולנו. תלמידי בית ספר בתלבושות אחידות, רוכלים, סבלים סוחבים מטעני ענק, קבצנים ו...כמובן גם מדריכי תיירים. רובם עוברים לידנו, וחלקם הקטן עוצר לנסות לפתח שיחה. זה תמיד מתחיל באותה הצורה "מאיפה אתם? פעם ראשונה בקטמנדו? לכמה זמן באתם?". ההמשך כבר תלוי באינטרס של הדובר "רוצים מדריך? מחיר זול", "רוצים לקנות?", אבל היו גם סתם אנשים שבאו לחקור את התיירים על החיים בארץ רחוקה. אחרי שבוע מלא בהמתנות, שיטוטים ובעיקר מלא במפגשים עם תיירים ומקומיים, החלטנו שהגיע הזמן לקצת שינוי באווירה.
עוברים לפוקרה
גל - קטמנדו בחלט האירה לנו פנים עד כה, אבל אחרי שבועיים בעיר, קצת שינוי בהחלט לא מזיק. אז החלטנו לסוע לפוקרה (Pokhara), העיר השניה בגודלה בנפאל, מרחק של 200 ק"מ מהבירה ושבע שעות נסיעה. הדרך לפוקרה נעימה - אין יותר מידי טלטולים וסיבובים, האוטובוס נוח למדי והדרך מקסימה - מהחלון אפשר לראות שדות ירוקים, הרים גבוהים והמון כפרים קטנים. ילדים עולזים בתלבושות אחידות רצים ממקום למקום, נשים חובטות כביסה בנהרות, גברים מוכרים סחורה שונה ומשונה. אלו החיים האמיתיים של נפאל, מחוץ לאיזור התיירותי. החיים באיזור הכפרי של הנפאל (שהוא רוב רובה של המדינה, מתוך 23 מליון תושבים רק בערך 2 מליון חיים בעמק קטמנדו ובפוקרה) נראים לא קלים - בתים עשויים קש, בוץ, אבן או עץ, רובם קטנים ומטים ליפול, אנשים קשיי יום עובדים כדי לחיות, חיים כדי לעבוד. נראה שלא קל להיות נפאלי, אולי הנופים המדהימים שיש להם ממתיקים לתושבים קצת את היום. מי יודע.
אחר הצהריים הגענו לפוקרה. השמיים אפרוריים ונהיה קריר. התמקמנו בגסט-האוס משפחתי קטן בסמטא צדדית. האווירה פה שונה מזו בקטמנדו. הכל יותר רגוע ושקט והאוויר צלול יותר. סיבוב בעיר מלמד אותנו שהעיר די ריקה מתיירים. המסעדות כמעט ריקות לחלוטין, בעלי החנויות יושבים משועממים. מראה קצת עצוב. המצב הבטחוני בנפאל פגע קשות בתיירים בשנים האחרונות, ואפשר לראות את הייאוש אצל התושבים. אלו אנשים שמתקיימים מהתיירות, ובלעדיה החיים נהים קשים הרבה יותר. פוקרה עצמה היא עיר יפה, שיושבת על גדות אגם גדול ומוקפת ברכס האנפורנה העצום. כמעט לכל צד שמסתכלים אפשר לראות הרים גבוהים ומושלגים. כשיושבים ליד האגם הרגוע מרגישים בתוך גלויה. זו באמת השלווה האמיתית. אלא אם כן יוצאים לטרקים (ולא חסרים טרקים באיזור), אין ממש מה לעשות בפוקרה. ולכן, אחרי כמה ימים של הרגעות מושלמת, החלטנו לעשות את הדרך חזרה לעיר הגדולה.
ערן - הנסיעה בחזרה לקטמנדו התחילה כמו הנסיעה בכיוון ההפוך - אותה הדרך עם אותם נופים. למעשה, הדרך עברה כל כך מהר, שחשבנו שנגיע לקטמנדו אפילו יותר מוקדם מהצפוי. מסתבר שטעינו. בערך 14 ק"מ לפני קטמנדו האוטובוס עוצר. פקק. נו, אין מה לעשות אז מחכים. ומחכים ומחכים ומחכים. אחרי שעה של המתנה, כששום דבר לא זז, אני נשלח לחקור מה גורם לפקק. החדשות הטובות - אנחנו קרובים להתחלה, רק 500 מטר מתחילת הפקק. החדשות הרעות - הכביש חסום לחלוטין. מסתבר שזו תופעה ידועה בנפאל - תאונת דרכים, אדם נהרג. כדי לקבל פיצויים, המשפחה (ושאר הכפר) מסרבים לפנות את הגופה וחוסמים את הכביש. אף אחד לא זז לשום כיוון עד שהאשם לא ישלם. המשטרה עומדת חסרת אונים. תקועים.
אחרי התלבטות קצרה אנחנו מבינים שאין ברירה - צריך להתחיל ללכת. מעמיסים את התיקים על הגב ופוצחים בצעידה לכיוון קטמנדו. את החסימה אנחנו עוברים די מהר, אבל בגלל שהכביש פקוק גם מהכיוון השני, אי אפשר למצוא שום תחבורה לכיוון העיר. האוטובוס היחידי שהצליח לעבור היה כל כך מפוצץ, שאי אפשר היה לדחוס עליו עוד סיכה (שלא לדבר על שני תרמילאים עם תיקים ענקיים). אנשים נתלו מהחלונות ומהגג - מראה די מפחיד. לא רצינו לעשות טרקים בנפאל, אבל זה בדיוק מה שמצאנו את עצמנו עושים. הולכים שעה, הולכים שעתיים, מתחיל להחשיך כבר ולא נראה סוף לפקק. בסוף, כשכבר תכננו איך אנחנו ישנים לצד הכביש בלילה, אוטובוס שהסיע עובדים הבייתה מאחד המפעלים באיזור ריחם על שני הזרים המסכנים, ונתן לנו טרמפ העירה. מותשים ועייפים, הגענו לגסט-האוס וזחלנו בכוחות אחרונים למיטה.
ראפטינג בנהר הבוטה קוסי
ערן - שבוע אחרון שלנו בנפאל, וקצת נמאס לנו לנוח. אנחנו רוצים קצת פעילות וריגושים, ואין כמו ראפטינג כדי לספק מנה גדושה משניהם. השאלה העיקרית היא באיזה נהר לבחור. נפאל מלאה בנהרות לשיט במגוון סגנונות - החל ממסעות ארוכים ורגועים ועד לנהרות גועשים וסוערים, וכל הדרגות ביניהם. כיוון שזו הפעילות האתגרית היחידה שלנו פה, החלטנו ללכת לאקסטרים - הכי מהיר, הכי גועש, הכי סוער. נהר הבוטה קוסי (Bhote Kosi) הוא הנהר הכי סוער שעושים עליו ראפטינג בנפאל, והשכם בבוקר אנחנו עולים על האוטובוס שמוביל אותנו אליו.
התחנה הראשונה היא המחנה בו נישן בלילה, לפרוק ציוד ולארוחת צהריים. לפני שיוצאים לכיוון הנהר, אנחנו מקבלים הפתעה - זוג שוודי החליט להתחתן דווקא כאן בהרי נפאל ובחתונה הינדית מסורתית. אנחנו, ושאר השותפים למסע, משמשים על תקן אורחי הכבוד. חתונה הינדית היא תהליך ארוך ומסובך - איש הדת הנפאלי מזמר פסוקי דת, וכל שתי דקות החתן והכלה מקבלים משימות - זורקים פרחים, אבקות צבעוניות או פירות על איזור החופה שמעוטר בציורים מורכבים. אחרי שעה וחצי, כשנראה שהטקס עוד לא קרוב לסיום, אנחנו מחליטים לחתוך ויוצאים אל הנהר. שני ישראלים, אינדונזית, נפאלי ופולני שטים בסירה. זה אולי נשמע כמו התחלה של בדיחה גרועה, אבל זה בדיוק המצב שבו מצאנו את עצמנו. בסירה השניה שיצאה איתנו ישבה חבורה של בריטים, קנדים, שוודית ואוסטרלית. ראפטינג קוסמופוליטי. היום הראשון של הראפטינג מתבצע בחלק הנמוך והרגוע יותר של הנהר. כמובן שרגוע זה עניין יחסי, ומייד אחרי ההתחלה כבר מצאנו את עצמנו צולחים באומץ אשדים סוערים ותלולים. אחרי כמה דקות, אנחנו כבר תופסים את העסק - חותרים במרץ לפי ההוראות של המדריך.
ואז מגיעה המכה - הסירה קופצת חזק, והופ! גל ואני עפים למים. מי קרח קפואים כל כך שהנשימה נעתקת, אבל למזלנו תופסים אותנו מיד ומושכים בחזרה לסירה. הגעתי למסקנה שנפילה אחת מהסירה מספיקה לי, אבל הבחור הפולני שישב שישב מולי כנראה שלא הסכים עם זה. כמה אשדים אחר כך, ואני רואה אותו עף לכיווני. הדבר הבא שראיתי זה מים, והרבה מים. הפעם נסחפתי זמן שנראה נצח (אבל זה היה בערך דקה) ליד ומתחת לסירה. מפה זה הפך להיות אישי - אנחנו נגד הנהר, מי ינצח. קפואים, רטובים ומותשים הגענו לבסוף למחנה, לארוחת ערב טובה, מנוחה וטורניר סנוקר עד אמצע הלילה.
ליום השני הצטרפו לסירה שלנו הזוג הטרי מהחתונה אתמול ואנחנו יוצאים לעבר החלק הגבוה של הנהר. החלק הזה הוא כבר סיפור שונה לחלוטין. אשדים עם שמות כמו "צפרדע בבלנדר" או "אלוהים, מה לעשות עכשיו?" מבטיחים שיהיה יום סוער במיוחד. וההבטחה מתקיימת במלואה - אנחנו עפים וקופצים, הסירה מתקפלת ומטלטלת בחוזקה. אנחנו החלטנו מראש שהיום לא נופלים למים ובכל אשד רציני מחזיקים בסירה כאילו חיינו תלויים בזה (מה שלא רחוק מהמציאות). עוד אשד ועוד מפל ונראה שאנחנו מצליחים. אמנם אנחנו רטובים לחלוטין, אבל עדיין בתוך הסירה. ואז, באשד האחרון כמעט - הנהר נוקם. אנחנו לא מצליחים להתיישר לפני הירידה ונתקעים בתוך המערבולת, כשהמים מציפים אותנו מכל כיוון ומנסים להפוך את הסירה.
המדריך צועק "High side left!!" וכולנו לפי התרגולת קופצים לצד שמאל לשים עליו עוד משקל כדי שלא נתהפך. הנהר לא מתרשם ומכה בכח בסירה, עוד ועוד. בסופו של דבר אחנו יוצאים כשידנו על העליונה ומשתחררים מהמערבולת. ספירת ראשים מהירה מגלה לנו שחסר אדם - הפולני נעלם. אחרי דקה של פאניקה קלה אנחנו מגלים אותו בטוח ושלם על סלע בצד. נפל למים (צדק פואטי אם תשאלו אותי) ונסחף לשם. בשלב הזה הריגוש מיצה את עצמו וכל מה שרצינו זה להגיע לאדמה יבשה ויציבה. אפילו לסחוב את הסירה לאוטובוס לא פגם בשמחה שלנו על ששרדנו את המסע בשלום. כל מה שרצינו עכשיו זה לחזור לקטמנדו למקלחת חמה ומנוח. אבל שוב, יש צרות בדרך. עוד תאונה, עוד מחסום. במקום לחכות הנהג מחליט לנסות לעקוף דרך דרגי עפר וכפרים נידחים, עד שבסוך, בשעת לילה מאחרת, אנחנו מגיעים לעיר, נפרדים משאר חברי הקבוצה וחוזרים לחדק הנעים והנוח.
פטן ובאקטפור
גל - אנחנו מתעוררים בבוקר עם שרירים תפוסים וסימנים כחולים בכל הגוף. מסתבר שאם רוצים להיות אתגריים צריך לסבול אחר כך. לפחות זה היה שווה את זה. בערב יש חגיגות בעיר - תהלוכות ענק, תופים ומחולות, ובכל הבתים והחנויות מדליקים נרות. העיר נראית מאושרת. בירור זריז מעלה שנחתם הסכם שלום. לאחר 10 שנים של מריבות, חיכוכים, הפגנות ושביתות - נחתם הסכם שלום היסטורי בין הממשלה הנפאלית למורדים המאואיסטים. והנפאלים? הם מאושרים עד הגג, ובצדק. הבעיות הפנימיות פה גרמו להרבה סבל לאזרחים ולירידה דראסטית בתיירות. יש באוויר הרגשה של תקווה וזה מרגש ומשמח לראות. אולי יום יבוא וגם אנחנו נרגיש את השמחה הזו? ימים יגידו.
אחרי יום של התאוששות, אנחנו ממשיכים בפעילות. נסיעת מונית קצרה ואנחנו מגיעים לפטן (Patan) - העיר שמוגדרת כעיר האמנויות. מוקד העיר הוא הכיכר שלה, שהיא גם אתר מורשת עולמי, ומאכלסת בתוכה מבחר מרשים של מקדשים עתיקים. הרחובות עמוסים ברוכלים שמוכרים הכל - ממסכות לקערות זהב, פירות ופרחים ומה שלא תרצו. בתור ישראלים, אחת האטרקציות העיקריות בפטן היא "ציפור האבן", ואין איש בפטן שלא יודע על כך. מהרגע שירדנו מהמונית התחילו ילדים ומבוגרים כאחד (נפאלים כמובן) לשיר לנו (בעברית!) - "וכשתעוף, תעוף, תעוף...תעוף ציפור האבן מנפאל הרחוקה..". בהחלט מחזה נדיר. על מי שדיברנו איתו ידע מי זו גלי עטרי (וגם היה בטוח שהיא הכוכבת הכי גדולה בארץ) וישר הצביע בשבילנו על הציפור הקטנטנה. כמעט הרגשנו מפורסמים.
הימים חולפים לנו מהר פה, אבל הזמן עובר ואוטוטו אנחנו עוזבים. היעד האחרון שהחלטנו לבקר היה בבאקטפור(Bhaktapur) - או בפירוש מילולי - "העיר של המאמינים". אחת הסיבות העיקריות שבאקטפור שונה מערים עתיקות אחרות בנפאל היא המחסור בתחבורה. לתוך תחומי העיר העתיקה לא נכנסים כלי רכב (כמעט), מה שהופך את השיטוט בעיר להרבה יותר נעים ורגוע. כמו בכיכר דורבר בקטמנדו ובפטן, גם בהקתפור מלאה במקדשים ומבנים עתיקים. יש בה מין אווירה אמנותית, משהו בסמטאות הצרות. לקראת סוף היום אנחנו מתיישבים בבית קפה קטן, קומה שנייה שצופה על כל הכיכר. מתחתנו אנחנו רואים את החיים בעיר - ילדים משחקים בחישוק ומקל, נשים יושבות בחבורות ומפטפטות, קבוצות של תלמידים מטפסות על המקדשים וגברים זקנים מעשנים בשלווה. הכיכר אף פעם לא ריקה ותמיד קורה שם משהו.
אנחנו חוזרים לקטמנדו לעוד יומיים של שוטטויות אחרונות וקניות מהירות. נעים לנו בנפאל אבל אנחנו מתגעגעים למקום אחר. הודו קוראת לנו ואנחנו חייבים כבר להגיע. וכך, בבוקרו של יום חדש, אנחנו נפרדים מההרים המושלגים, הנהרות הסוערים, האווירה השלווה והרחובות הצרים וטסים לדלהי (Delhi), בירת המדינה הצבעונית ביותר בעולם.
