כמו הומלסים במושב בר גיורא
השבוע החמישי בשביל התחיל בגן הילדים בקיבוץ צובה, בו ישנו בלילה האחרון. כשקמנו בבוקר החזרנו את כל הצעצועים למקום, וצעדנו בשבילי הקיבוץ המתעורר אל עבר הצרכניה. הצטיידנו בלחם ומשם המשכנו לשער. כשיצאנו מהקיבוץ ירדנו במתינות לואדי ועלינו בחדות לסטף, אתר שחזור לחקלאות טרסות. האתר מטופח ונקי ויש שם בריכת אגירה מלאה. בחרנו בצל אחד העצים כמקום לארוחת בוקר. בהמשך ירדנו משם ועלינו וירדנו ועלינו בכל מיני הרים. לא זכור לי כמה. באמצע הדרך, לאחר עוד עליה, פגשנו בקבוצת שמיניסטים מבית ספר דתי לאומי. הוזמנו לתה וביסקוויטים ופשוט לא יכולנו לסרב. כולם התעניינו לשמוע על השביל ואיך אנחנו מסתדרים ואם "לא נמאס לכם כבר?!". הרהרנו לרגע, חשבנו בכנות ואמרנו ש"האמת שזה לא נמאס, זה כבר מין אורח חיים".
אחרי ההפסקה ירדנו לנחל רפאים ופארק בגין. רכבת ישראל עוברת בואדי של נחל רפאים ומרשים לראות איך היא סוחבת את העלייה לירושלים. לאחר חציית הואדי וטיפוס לצד השני הגענו לעין קובי. מעיין זה התגלה כשלולית מים עומדים בתקופה הזאת של השנה, אך בטוח שיהיה כאן יפה כשהוא יתמלא. לא התעכבנו הרבה זמן במקום, והמשכנו ישירות למושב בר גיורא. אבא שלי היום בירושלים וקבענו להיפגש שם לצהריים.
קצת אחרי 14:00 הגענו לש.ג. ואבא שלי הגיע בדיוק איתנו. מצאנו מקום לשבת ואבא הוציא כמה דברים טעימים שהוא קנה בדרך: חומוס, לחמניות טריות, עלי גפן וופלים משובחים. אכלנו בתיאבון, שתינו תה טעים ביחד עם וופלים והתחלנו בהחלפת הציוד. אספקה של תבלינים, פירות יבשים, מקלות הליכה חדשים ומפות של איזור דרום -; לא להאמין אבל בעוד מספר ימים כבר נהיה בנגב. בעוד אנחנו יושבים, רוח קרה החלה לנשוב והשמים התקדרו. לפני שאבא עזב, כבר החל לרדת גשם של ממש. עשינו סיבוב במושב עם הרכב ומצאנו מבנה נטוש, שהיה פעם בית ההארחה של המושב. נכנסנו פנימה. כל פינה רימזה על ימים טובים יותר שעברו על המקום. חדרים עם שאריות מיטות, בר משקאות, לובי כניסה ואפילו מכונת משקאות קרים שנשארה. אמנם היה קצת מלוכלך, אבל כל מה שהיינו צריכים זה גג שיגן עלינו מהגשם, והמקום התאים. לבסוף פרשנו מזרנים ושק"שים בחדר האוכל, שזה המקום הכי נקי שהצלחנו למצוא, משועשעים מהרעיון שאנחנו הולכים לישון במבנה נטוש כמו הומלסים. אבל בשביל ישראל שום דבר כבר לא מוזר. נפרדנו מאבא שלי והתיישבנו לאכול דייסה חמה בעוד הגשם השתולל בחוץ. הלילה היה קצת מלחיץ בגלל דלתות שנטרקו שוב ושוב.
ארוחת צהריים עם דוד וגוליית
בבוקר ניסינו להוריד את כמויות האבק שנדבקו לציוד שלנו אבל זה לא ממש עזר. הכל כבר יירד מתישהו בהמשך. יצאנו מהבניין וגילינו לשמחתנו, שאחרי הגשם של אתמול בלילה השמש זורחת, השמיים כחולים והאוויר צלול. עברנו ליד חורבת חנות והמשכנו ב"שביל הקיסר" -; שביל העובר ביער בירידה מתונה, כששרידים מהתקופה הרומית פזורים בצדדים. הרומים חשבו שהאימפריה שלהם תשרוד לנצח, וכך הם גם בנו מבנים ושבילים ששרדו בצורה יפה עד היום. עברנו במדרגות רומיות, שהיו פעם חלק מהדרך בין בית גוברין לירושלים. ראינו שחזור בית בד, בורות מים וכל מיני חורבות. ההליכה בשביל הקיסר המוצל הייתה נעימה ומהנה. ביציאה מהיער נצמדה אל בן נמלה ענקית עם כנפיים ואז שמנו לב שכל האוויר מלא בנמלים עם כנפיים. הגשם אמש כנראה עורר את הנמלים למעוף ההזדווגות. הזכרים בעלי הכנפיים עפים ומנסים לשחק אותה עם המלכה. בסופו של דבר אחד מצליח וכל השאר נופלים תשושים על האדמה, שם נמלים (נקבות) באות ומכסחות להם את הצורה, כי חבל לבזבז את הזכרים הלא יעילים ולא להשתמש בהם כמזון לחורף.
הדרך הייתה עכשיו רכבת הרים של עליות וירידות בגבעות חשופות מול הכרמים של עמק האלה. לקראת השעה אחת כבר עמדנו מול תל עזקה כאשר 18 ק"מ כבר מאחורינו. במאמץ מרוכז עלינו 100 מטר לגובה בחדות והתיישבנו להפסקת צהריים. מהתל יש תצפית של 360 מעלות על כל האזור, מאשדוד ורמלה-לוד שבמישור החוף ועד הרי ירושלים והשטחים במזרח. אך הדבר המיוחד באמת הוא שבמקום זה נערך הקרב המפורסם בין דוד וגוליית. מבסיס התל ועד לראשו פזורים שלטים עם פסוקים המתארים את מהלך הקרב. אנחנו הגענו מהכיוון בו מסתיימים השלטים ישר לסוף המפורסם של הקרב ל"ויראו הפלישתים כי מת גבורם וינסו". בסוף הפסקה ארוכה ומהנה נכנסנו לפארק בריטניה המטופח. בכל מקום יש חניונים נקיים ומושקעים והשבילים עוברים באלגנטיות בתוך החורש.
השמש השוקעת רמזה לנו לסיים את היום ביישוב הקהילתי לי-און. מול היישוב חניון קק"ל יפה שיכול להיות לנו חניון לילה, אך אין בו מים. לכן, נכנסנו לתוך לי-און למצוא מים וגם כמה מצרכים לארוחת ערב טובה. בעוד אנחנו מחפשים את המרכולית פתאום קול קורא לנו מעבר לכביש. בחור בגילנו בערך יוצא מדירה, מספר לנו שהוא מגרעין נח"ל ויש להם דירה כאן ואנחנו מוזמנים להעביר שם את הלילה. הסכמנו בשמחה. יותר מאוחר קפצנו למכולת וקנינו עוגיות מדהימות מהמאפיה של הישוב והבאנו לנחלאווים כמחווה מתוקה.
בבוקר התארגנו בשקט והשארנו מכתב תודה מסורתי, כפי שעשינו עם כל מי שרק הסכים לארח אותנו. המשכנו בשביל המוצל והסימפטי שעובר בפארק בריטניה. עוד נתגעגע לצל הזה. אחרי שהגענו למצפה משואה נפל האסימון. קריית גת מימיננו, גבעות חשופות צצות לידנו. אנחנו בצפון הנגב! בצומת גוברין התישבנו בקיוסק שבתחנת הדלק וחגגנו עם טילון את המעבר מ"הצבע הכחול לצבע הכתום", כלומר מהמרכז לדרום (בסימון שביל ישראל הצבע הלבן מייצג את הצפון, הכחול את המרכז והכתום את הנגב). לאחר החגיגה הצנועה הלכנו קצת לאורך כביש 40 ומשם חתכנו לגן הלאומי בית גוברין מהדלת האחורית. בן קרס בעייפות על הספסל הראשון ואני הלכתי לעשות סיבוב באתר. יש שם מערות ומוצגים ממש מעניינים על תקופת ימי מרד בר כוכבא והחיים אז. פגשתי שלושה אמריקאים שמאוד התלהבו מהרעיון של השביל ואפילו הצטלמו איתי, כדי שיוכלו להראות לחברים באמריקה שהם שפגשו מישהו שעשה את ה Cross Israel Trail.
בסוף חזרתי לספסל שם בן היה שרוע והכנתי תה. כשסיימנו את התה בן התאושש, והתיזמון היה טוב כי בדיוק הגיע בית ספר של ילדים מופרעים שהתחילו להרביץ אחד לשני ולהרוס דברים שנקרו בדרכם. מבית גוברין צעדנו במרץ, עכשיו כשהחום טיפה ירד. כשהתקרבנו למושב לכיש עברנו בין המון כרמים. קטפנו לנו נשנוש מתוק לסוף היום ונזכרנו בפרסומת מהרדיו "ענבי טלי, מושב לכיש, כל עינב זהב". בדיוק כשגוון השמים התחיל להכתים מצאנו את החניון של גן לאומי תל לכיש. לשמחתנו הרבה היה במקום ברז מים תקין. ארגנו מדורה שחיממה אותנו כל הערב. ובהחלט היה קר.
לתחילת הכתבה
סדנת הכנה למדבר
אמא תמיד אמרה לי שבנגב חם ביום וקר בלילה. אז בדקתי את הנושא באותו לילה והיא צדקה, לפחות נכון לעונה הזאת. חלק גדול מהלילה ובעיקר לפנות בוקר רעדנו מקור בשקי השינה. אף אחד מאתנו לא שועל מדבר אבל ישר הפקנו לקחים והם: להקים אוהל, כדי ליצור חלל עם אוויר יחסית חם; לישון עם בגדים חמים.
השבוע הזה הוא הזדמנות לעשות את כל הטעויות שאפשר לעשות במדבר, לפני שנכנסים לקטע התובעני ביותר בשביל, אחרי ערד. התחלנו ללכת כשהפליזים עלינו ועדיין היה קר. כשהשמש יצאה זה היה עניין של מספר דקות עד שהיה לנו ממש חם והפליזים כבר נכנסו לתיק. שרפנו קילומטרים מהירים של בוקר כשמסביבנו מרחב שלא נגמר, מלא בגבעות נמוכות ושדות חרושים. "ריצת הבוקר" נגמרה כשהגענו לקטע החדש של כביש 6 הנסלל בימים אלה. נטשנו את הסימון, חצינו את הכביש והתחלנו ללכת לכיוון המושב אחוזם. סמכנו על חוש הכיוון שלנו שיוביל אותנו למחוז חפצנו והוא לא אכזב, אך הקצב היה יותר איטי כי היינו קצת עייפים מכל ההליכה בחום לפני ארוחת בוקר.
אחרי 3 שעות צעידה מאז שהתחלנו נכנסנו למושב אחוזם דרך חצר של בית אריזה. כלב שמירה מסוג בולדוג, נאמן לבית האריזה שלו, התחיל לרוץ אלינו במהירות ונעצר הודות לשרשרת, שאילו הייתה ארוכה בשני מטרים נוספים היינו מקבלים נשיכה עצבנית. המושב לא היה הומה אדם ולקח לנו קצת זמן לאתר את המרכולית. הצטיידנו וישבנו להפסקת בוקר כפולה וארוכה. המשכנו לצעוד בדיוק בחום של לפני הצהריים. ההתקדמות הייתה איטית ודרשה הפסקה כל חצי שעה, לכן החלטנו בשעה 13:00 לשבת להפסקה נוספת של קפה + רענון רגליים בצל עצי אקליפטוס שנקרו בדרכנו. כבר אמרתי שאין כמו הפסקות הקפה האלה? כעבור שעה קמנו כמו חדשים והמשכנו לצעוד במזג אוויר נוח יותר, רעננים הרבה יותר ממקודם. רוח נעימה נשלחה לסייע ו"חרשנו" את השדות העצומים של האזור.
נכנסנו אל אפיקו של נחל סד, שנראה שהוא יודע ימים טובים יותר בחורף, כשהצמחייה ירוקה. משם הגענו לתל נגילה (או נרגילה) ובראשו אכלנו כמה קלמנטינות מול הנוף הפתוח של האיזור, ושדות שנגמרים רק בקו האופק. במרחק קצר מהתל מצאנו קרחת יער (שרק בישראל זה ייקרא יער) והתמקמנו ללילה. אכלנו היטב והשתמשנו בפחות מליטר מים לכל החנייה: בישולים, ניקיון, שתייה, הכל. זה טוב כי יש לנו עוד 15 ק"מ בערך עד מקור המים הבא ונראה שאנחנו עומדים במבחן החיסכון במים.
הבוקר הבא לא התחיל כל כך ברגל ימין. קמנו כשהאוהל רטוב והוא עיכב לנו את היציאה לדרך. לבסוף, כשיצאנו לדרך, לא היה לי כוח לזוז. וזה קורה לפעמים בשביל בלי שום סיבה ניראת לעין. פתאום כל רגל כאילו שוקלת 50 קילו, החום כבד, הדרך משעממת (שבילי עפר לצד כביש 40) ואין מה לעשות, ממשיכים ללכת עד שזה משתפר. שיפור הגיע (כרגיל) לאחר הפסקת קפה של שעתיים בקיבוץ צביר, שם גם מילאנו את מלאי המים. כשהמשכנו ללכת איבדנו את הסימון, חתכנו דרך שדות הקיבוץ עד שמצאנו אותו ואז עלינו לגובה לכיוון קיבוץ להב. זהו קטע מעבר של השביל, בו הולכים באיזור שהוא עדיין לא המדבר אבל די קרוב לזה. מצד אחד נראים שרידים אחרונים של ירוק וקצת ממישור החוף ומהצד השני גבעות חשופות, כמו עוגיות שנאפו יותר מדי זמן בתנור. כשהגענו לקיבוץ להב התקשרנו לאבי, מלאך השביל. סימון שבילים פרטי הוביל אותנו ישר לחדר השביליסטים של הקיבוץ. בחדר פגשנו לראשונה קבוצה של שביליסטים שהולכת מדרום לצפון. ארבעה חי"רניקים שלא רואים בעיניים. החלפנו מידע צפון-דרום, סיפורי שביל, והלכנו לישון אחרי ארוחת המבורגרים מטוגנים.
לתחילת הכתבה
היער האחרון בשביל
כבר מזמן הבנו ששעות הבוקר המוקדמות הן השעות היעילות ביותר שלנו, במיוחד בנגב. לכן, קמנו ב- 04:00 בבוקר כדי להאריך את שהותנו במזג האוויר הקריר והנעים. ב- 05:00 בבוקר כבר יצאנו משער הקיבוץ. הספקנו להתברבר פעמיים וכמעט לחצות את גדר ההפרדה לשטחי הרשות הפלשתינאית לפני שמצאנו את הסימון. כשהשמש עלתה באותו הבוקר נראתה אחת מהזריחות היפות ביותר בשביל כשהשמים נצבעו בורוד, כתום וזהוב. הלכנו בשבילי יער קק"ל כלשהו, והמשכנו לאורך כביש לכיוון הישוב מיתר וקצת לפני שהגענו התיישבנו לארוחת בוקר. בזמן הארוחה שמענו רועי צאן פלשתינאים צורחים על הכבשים שלהם. הם היו כמה עשרות מטרים מאתנו אך נדמה שהם נמצאים במדינה אחרת כשהגדר חוצצת ביננו. אחרי האוכל, כבר באופן צפוי, מזג האוויר התחמם וההתקדמות נעשתה איטית. הלכנו בשטחים של גבעות חשופות במגמת עליה לכיוון יער יתיר. הגבעות כל כך צחיחות שמדהים לראות איך כמה מאות מטרים משם נטעו יער גדול כמו יער יתיר. כשהשמש נכנסה לשלב האלים שלה בשעה 12:00 עצרנו להפסקת הצהריים המתוקה ביותר בשביל, בצל עצי האורן. שתינו נס קפה (עם חלב אמיתי) שאליו צורפה חבילת טים-טאם, הוופל האוסטרלי המדהים שנמס בפה. ישבנו עוד שעה ארוכה כדי להתאושש מהמהלומה שהכנסנו לבטן שלנו, לפני שהמשכנו ללכת בשבילי היער.
בתוך היער בצל אחד העצים נחו שני אופנוענים . הם קראו לנו ושאלו שאלה לא שגרתית: "פוגשים אנשים מעניינים בשביל?". אז קודם כל זה יפה, כי סגנון השאלות המקובל כבר די חוזר על עצמו ("הכל ברגל? איך מסתדרים עם אוכל? המקלות האלה באמת עוזרים? למה אתם עושים את זה?"). אז חשבנו על כל סוגי האנשים שפגשנו: אלדיס האוסטרלי המשוגע, הילדים הדתיים מיבניאל, הצנחנים שעוברים 30 ק"מ כל יום, מישה מגידוב מהפלמ"ח והרשימה נמשכת. וזה נכון, שחוץ מללכת מרחקים ולראות נופים נתקלים בהמון אנשים מעניינים שלא פוגשים בשגרה.
את היום ההוא סיימנו בבית היערן. זהו מין מתחם של קק"ל שיש בו חדר לשביליסטים ונוף מרשים מנקודת תצפית גבוהה מעל היער. מקום מצויין לסיים בו את היום ולראות את השמש השוקעת מול חופי עזה הרחוקים.
לתחילת הכתבה
סוף שבוע תרבותי בערד
למחרת יצאנו באור ראשון ליום שיהיה הארוך ביותר בשביל. בהליכה נחושה ועיקשת עברנו את דרכנו האחרונה ביער יתיר עד קיבוץ הר עמשא (שגם שם דרך אגב יש מלאך שביל). הגענו לשער הקיבוץ כעבור שעתיים וישבנו לבוקר בצל עצים אחרונים באמת. אם יש נקודה שבה אפשר להגיד חד משמעית שעברנו למדבר - זה כאן. המשכנו לפסגת הר עמשא, שגובהה הוא 859 מטרים, שזה יותר גבוה מהרי ירושלים. תוך כדי הירידה מהפסגה הזאת הבטנו דרומה אל עבר המדבר והתפעלנו מהמרחב העצום שנפרש לפנינו וסופו לא נראה לעין. חשבתי לעצמי "אנחנו באמת הולכים ללכת את כל זה?", וידעתי שכן, וידעתי שהתכוננו היטב מבחינת מים ומזון וגם שהכושר השתפר, ועדיין לא הצלחתי לדמיין איך ההליכה הזאת תהיה כי מעולם לא עשינו שום דבר דומה.
כשסיימנו עם הירידה חלפנו על פני הכפר הבדואי דוריג`את ונטשנו את סימון השביל בתקווה לקצר את הדרך לתל ערד, מה שהאריך אותה בכמה קילומטרים... קצת אחרי 12:00 הגענו לתל ערד, כש-20 עד 25 ק"מ מאחורינו וערד כבר נראית קרובה וברורה. ידענו שכדי להגיע אליה נצטרך הפסקה ארוכה. כך עשינו ונשארנו בצל העצים כשעה וחצי. בזמן המנוחה תפסתי בטלפון את האמן אלון מגלריית "מראה במדבר", שהוא מלאך שביל בערד. שמחנו לגלות שנוכל לבוא ולהתארח אצלו ביום המנוחה.
עברנו בשדות ובפארק ערד, ולאורך כביש 31 רואים את בתי ערד מתקרבים לאט לאט. מצאנו במהרה את קריית האמנים שבפתח העיר וכעבור זמן קצר גם את "מראה במדבר", שהוא ביתם וגם הגלרייה של אלון ואביטל, זוג אמנים המתמקדים בתחום של הקשר בין אדם לאדמה. כשדפקתי על דלת הגלרייה, שהיא בעצם מבנה תעשייתי גדול, הייתי קצת נבוך. לא ידעתי בדיוק מה זה המקום ולאיפה אני נכנס. אביטל פתחה לנו את הדלת עם חיוך וכיבדה אותנו בארוחה טעימה, וכמו כל מקום בשביל - מרגישים מהר מאוד בבית. המקום, כאמור, עבר הסבה ממבנה תעשייה לגלריה, מה שאומר שיש שם המון מקום למיצגים, תמונות, סדנא, מגורים לסטודנטים מחו"ל וחדר אירוח שאנטי וגדול בשם חדר האדמה (כי קירותיו מכוסים באדמה), ששם גם ישנו. התקלחנו מקלחת רביעית השבוע, שלדעתי זה שיא שביל חדש שלנו, והלכנו לקניון כדי לאכול ג`אנק פוד ולראות את נבחרת ישראל מנצחת 2-1 את רוסיה. כשחזרנו מהקניון וחישבנו את המרחק שעברנו, כולל ההליכה לקניון, התוצאה הצטברה ליותר מ- 35 ק"מ.
למחרת, כפי שסוכם עם אלון, נתנו כמה שעות של עבודה בתמורה לאירוח. הוצמדנו לפועל רוסי מבוגר בשם בוריס, שהצליח לבצע עבודות ריתוך ולעשן בו זמנית מתחת למסכת הריתוך, ובמשך כמה שעות הוא נתן לנו הוראות בצורת ראשי תיבות כמו "בור עמוק עכשיו" ו"מפרק ברזלים גדר". בסוף זה נגמר, ויצאנו לסידורים במרכז המסחרי של ערד. בסניף הדואר שלחתי הביתה מעילי גשם, מפות, ואת הספר "גיא אוני" שקראתי מתחילת השביל. אחר כך בקניון נכנסתי לחנות הספרים וביקשתי את הספר הכי קטן פיזית שיש בחנות. המוכרת ניסתה להסביר לי שהגודל של הספר זה לא מה שחשוב. אני חשבתי על עשרים וחמישה קילוגרמים של ציוד שאסחוב מחר, ניסיתי להסביר לה שנכון לעכשיו זה כמעט הדבר היחיד שחשוב לי בספר. אחר כך אכלנו פיצה ועשינו קניות. חזרנו לגלרייה של אלון ואביטל ועברנו עוד פעם על התוכנית שלנו לשבוע הקרוב, בו מקום הישוב הבא הוא שדה בוקר, המרוחק ששה ימי הליכה. אחר כך הלכנו לישון בידיעה שהחל ממחר מצפה לנו טיול אחר לגמרי מזה שהיה עד עכשיו.
לתחילת הכתבה
