מעבירים חפצים לאקס פרובאנס
בהתחלה נגמר המרכך כביסה, ואמרתי שבפעם הבאה שאני אהיה בסופר אני אדאג לזה, אחר כך קרם אחד ועוד אחד, ולאט לאט אני שמה לב שעם או בלי להכחיש אני פשוט נפטרת מחפצים - דרך הדרגתית והוגנת להתחיל להיפרד. אחרי המבחן האחרון האנשים כבר התחילו להתפזר. שבועיים הזויים של מעט שעות שינה, מסתיימים במסע רכב מערבה מכאן (בולוניה) - לצרפת.
אנה, חברה שלי מפנמה, לומדת אתי כבר שני סמסטרים בבולוניה. גיליתי אותה הרבה יותר בסמסטר האחרון. גיליתי גם שהיא עוברת לעיר אקס אן פרובנס (Aix en Provance) שבצרפת כמוני. אז שכרנו אוטו והחלטנו לעשות טיול דרכים להעביר את החפצים לצרפת. עסקת החליפין היתה מאוד פשוטה - אנה נשארת באקס אן פרובנס, או בקיצור אקס, עם המון חפצים: מזוודות, ארגזים, שקיות, סל כביסה, ולפחות זוג נעליים אחד שלא נכנס בשום תיק כשהמשימה שלה הוא למצוא לעצמה דירה ולשמש מחסן גם לחפצים שלי. אני נוהגת ואחראית על המוזיקה. את אנה אני משאירה בצרפת ומחזירה את הרכב למילאנו, איטליה. להחזיר רכב בצרפת אם הוא נלקח באיטליה, כרוך, מסתבר בהבדל "זעום" של 700 (!!??##$%) יורו.
אחרי יומיים של אריזות העמסנו ויצאנו לדרך. גאות בעצמנו עד מאוד שעמדנו (בערך) בזמנים ויצאנו (בערך) בשעות הצהרים המוקדמות, פיזמנו לנו שירים גרועים מהרדיו האיטלקי לאורכן של האוטוסטרדות המובילות לגנואה (Genova). הסברתי לאנה שהעיר מהווה אושיית תרבות חשובה בילדותו של כל ילד ישראלי שבילה את החופש הגדול מול הטלוויזיה. זו הרי עירו של מרקו ושל קופיפו שהלכו לחפש את אמא שלהם אי שם בדרום אמריקה. מכאן בעצם אנו הישראלים למדנו לראשונה חיידק המו`צילרים מהו. אנה, בחורה נטולת חיידקים, לא ממש הבינה למה אני מתרגשת כל כך מסדרת טלוויזיה. המשכנו לכיוון הריביירה, מעבירות בדרך ביקורת על כל דמות משותפת שאנחנו מכירות.
התחלנו להתקרב לריביירה האיטלקית בשעות אחר הצהרים, למרות שהיה גשום ואפרורי בחוץ, ככל שנסענו מערבה יותר ויותר, יותר שתקנו והצצנו בחלון - מחכות כבר לראות אותו, את הים. חצי שנה בעיר ללא ים. זה כבר קרה לי, בירושלים, אבל אז הקפדתי לנהוג את כביש החוף פעם בשבועיים לפחות, כך שקיבלתי את המינון המתאים. אחרי חצי שנה בלי ים, כמעט בכינו מהתרגשות. נסענו לאורך הכבישים המתפתלים של הריביירה האיטלקית, חושבות לעצור לישון בכל עיר שאנחנו עוברות וממשיכות הלאה. זו הבעיה במכונית. כשלא "תקועים" במקום אחד יש נטייה לפסוח על אתרים ולראות ערים שלמות דרך האוטו. כשקראתי בסיני האחרון שלי את הספר "מובינג" של אסף גברון (ללא ספק אחד הכותבים היותר טובים שאני מכירה), הגיבור, מובר (mover) ישראלי, הקפיד בכל מדינה אליה הגיע בארצות הברית, לרדת מהמשאית ולשים את הרגליים על האדמה. עברנו עוד ועוד ערים, מתקרבות לגבול הצרפתי.
Ospedaletti, Bordigera ו-Riva Ligure- נראו יפות ותוססות במיוחד. שוב התפלאנו איך קשה לקרוא לאיטליה מדינה אחת. הכל כל כך שונה, הכל כל כך צבעוני, הרחובות מתרחבים, הצמחיה קיימת (כן בבולוניה קצת חסר ירוק, ובטח שאין סיכוי לראות דקלים למשל). מזל שיש בארץ הזו את אותה השפה ואת אותן רשתות של חנויות, אחרת בטוח הייתי מאבדת קצת את הקשר. כן, גם פיצה זה קישור מוצלח. כשהתחיל להחשיך כבר באמת חיפשנו מלון. באופן מפתיע פספסנו פרט קטן ושולי - באותו היום חגגו פסקואה, הגירסא האיטלקית לפסח, ומבחינתם - עוד סיבה לצאת לכמה ימי חופשה, ולמלא כל מלון אפשרי בקרבת הים, אז מה אם עדיין חורף. ארבע שעות לפחות חיפשנו מקום לישון. ב-11 וחצי בלילה הצלחנו למצוא מלון קטן עם חדר אחד פנוי, בעזרתה האדיבה של עוברת אורח בעיר ונטימילה (Ventimiglia), הכי קרובה לצרפת, אבל עדיין באיטלקית. היא ראתה שאנחנו אבודות ובעיקר עייפות, ודיברה איתנו באנגלית (!!!!).
אחרי טלפון לחבר ואיסוף רכב נוסף מהחנייה, הובלנו אחר כבוד למלון היחיד שהיה בו חדר פנוי בריביירה כולה, והיה יופי של שנת לילה אחרי יום מאוד מאוד מפרך. המלון אגב היה פשוט וחמוד מאוד, חדש ומואר, עם מרפסת קטנה שמשקיפה על הים. התעקשנו לשבת בחוץ למרות שחם לא היה. כיאה לאיטלקים, אידיליה אינה מצב קיים או רצוי, ולכן איזנו את השמחה מהמחיר ומהתנאים במלון עם פנים זועפות במיוחד של המלצרים בארוחת הבוקר. מה אנחנו אשמות שהזיזו את השעון לשעון קיץ ולא ידענו? -אני בתמימותי הייתי בטוחה ששעון קיץ וחורף זו המצאה ישראלית.
הגשם החליט להפסיק בדיוק כשעברנו את הגבול לצרפת. למרות אהבתי הרבה לאיטליה וגם לחלק מהאיטלקים, איזה תחושת רווחה הורגשה באוויר כאשר הופיע שלט קטן עם רקע כחול וכוכבים: France, הסימן היחיד לעובדה שעברנו מדינה. נסענו לאורך הריביירה, עם עצירות קצרות ב-Menton, מכיוון שרצינו להגיע בשעות מוארות לאקס אן פרובנס פסחנו על הערים הגדולות, כשאנחנו מבטיחות לבוא ולהתייחס כמו שצריך למרסיי ולניס. הארכיטקטורה והתפריט השתנו מיד והשמש יצאה. הרבה אופטימיות לעת צהרים. מרוב מצב רוח טוב השמעתי לאנה את אהוד בנאי. תרגמתי את גלויה מקטמנדו. אכלנו יופי של צהרים במעגן היאכטות של העיר הקטנה Juan Les Pins.
כמו שהבטחתי בתחילת הכתבה, הקפדנו על עמידה בזמנים. הכוונה הייתה להספיק לראות את אקס אן פרובנס וגם לנוח לפני תענוג נוסף של 600 ק"מ מאקס חזרה למילאנו. בשלב זה אני חייבת לדווח באמת רשמים חיוביים. עיר פיצית, אקס, אבל רחבה יחסית ומוארת ועם בתים יפים וישנים, ושוק מקסים בלב העיר, והמון בתי קפה ומסעדות מכל הסוגים ואנשים שיושבים ברחובות בבתי קפה וקולנוע שמראה סרטים בכל השפות. חוץ מהשפה, שאין לי שום מושג איך אני אתמודד איתה, התחושה היתה מעין שחרור. לא יודעת אם זה היה שחרור מעול המבחנים, השמחה והחששות מהשינוי מבולוניה שהתערבבו ויצרו תשישות כללית, או סתם הכיף של להיות באמת במקום אחר לגמרי, ולהרגיש פתאום שוב תיירת.
האתרים בעיר (מבלי להיכנס)
הסתובבנו יום שלם בין האתרים המרכזיים בעיר בלי להיכנס לאף אחד. יש לנו את הזמן לזה, שלושה חודשים לפחות. שתינו קפה, סימנו בעיתון דירות פוטנציאליות, וישנו במלון דירות חמוד בין כמות אדירה של מזוודות וקופסאות. מוזר, לעבור גם ארץ וגם דירה. העיר כולה מזמינה ונעימה - אור של תחילת האביב, סמטאות קטנות וציוריות, עשרות בתי קפה, חנויות גם מהרשתות הגדולות וגם קצת פרובנסיאליות (תיירותי, נכון, אבל כבר דיברנו על זה שתיירותי זה לא בהכרח לא יפה). בפסקואה (פסח) כמו בכל חג אחר - אפשר לראות המון תיירים מתערבבים עם האנשים שבאמת גרים בפרובנס פשוט ממלאים את העיר הקטנה הזו באווירה חגיגית, ומעלים את המחירים, הן של המחייה והן של המוצרים היפים שניתן למצוא בשוק-סוף-השבוע. מעט פרטים יותר טכניים על אקס מופיעים בטיפים. וינסנט, חבר מהתכנית שגר באקס וקפץ להגיד שלום לתיירו�ת ולשבת לאיזה כוסית יין, טען שאנחנו מדמיינות ואין שום מקומיים, אלא רק תיירים, והכי עדיף לנו להחזיק את ההתלהבות עד שהסטודנטים יחזרו מהחופשה.
אחרי יומיים של אוכל טוב (סוף סוף מאפים כלבבי - איזה אושר, ואיזה ריח..), המון הליכה ברגל, כזו של חקירת מקום חדש, והרבה תמונות וצילומים של רושם ראשוני, הותרתי את אנה בשטח והתחלתי לחזור למילאנו. אחרי ארבעה דיסקים בעברית ששרתי עם דמעות בעיניים, ובקולי קולות כי אף אחד לא רואה ולא שומע, מעט עצירות הצטיידות בבגט וגבינות, רשמתי תוך כדי נסיעה בפנקס הירוק שלי איזה אלף מקומות שלא תהיה ברירה ונהיה חייבים להגיע אליהם במהלך השהות בצרפת (Sisteron למשל, נראית מקסימה כבר מבחוץ). על הדרך מאקס צפונה עד העיר גאפ (Gap) ביצבצו ערים קטנות טבולות בירוק, ואני כבר מעכשיו לא יכולה להפסיק לחשוב איך הן ייראו באביב כשהכל יפרח.
על הדרך מגאפ לבריאנסון (Briancon), דרך הררית עם שרידי שלג בקצוות האלפים וכבישים צרים צרים שמובילים בסופו של דבר לעיר הכי קרובה גבול - בריאנסון. אחרי שעוברים את החלק המודרני והמסחרי של העיר נראית העיר העתיקה מאוד יפה, שלא עצרתי בה בעיקר כי אחרי סאגת רכב שכור שעברתי בנובמבר, אני עם סוכנויות רכב לא מסתבכת ולא מאחרת להחזיר את האוטו.
אני מפריטה את הקיבוץ שקוראים לו בולוניה: מפזרת את החברים שלי לכל מיני מקומות אחרים באירופה, מחלקת את שאריות הרכוש שלי, סוגרת חשבונות, לוקחת ארגזים מחנויות. אחרי ערב עם חברים איטלקיים מלא בהבטחות של ניפגש-ממש-ממש-בקרוב, נבוא לבקר וכו` וכו`, ואחרי יום של השלמת שעות שינה - אורזים. כמו כל פעם שעברתי מקום, תמיד הכל מתפקשש בדקה האחרונה, תמיד לא מספיקים להגיד שלום כמו שצריך לכולם, לבקר בכל המקומות, לעשות קניות לעצמך ולמתנות שתמיד הבטחת ש`לפני שאעזוב אעשה` (אפילו שכחתי לקנות מקינטה!).
שלום היקר אמר לי בדיסק ששר באוטו ש"אין חשש, פותח דף חדש". לפני שאני רשמית מנתקת את עצמי מצרפת, אני נוסעת לעשות עוד טיול קצר בדרום איטליה, להרגיש קצת תיירת. להנות מאיטליה של לטייל ולא מאיטליה של לגור. כששאלו אותי חברים "אז ממה הכי נהנית באיטליה" היה לי מאוד קשה להסביר שזה לא כל כך קל לגור בעיר אחרת ובארץ אחרת ועם שפה אחרת ולמצוא חברים חדשים. וכל החוויה הנפלאה והמיוחדת שעברתי בחצי השנה האחרונה מלווה בתחושות הכי מעורבות שאי פעם הרגשתי למקום שגרתי בו. עוד טיפה טיול, שיביא לאיטליה כבוד ולי כוח ומוטיבציה להתיישב ללמוד, אני מקווה.
