חוויה טרופית בשישוואנגבנה
סין חולקת גבול בן השאר עם לאוס והיא היעד הבא במסעי. על מנת לחצות את הגבול צריך לנדוד עד לדרום חבל יונאן, למחוז שישוואנגבאנה Xishuangbanna. האזור מאופיין בשתי עונות שנה: יבשה וגשומה. העונה הגשומה מאפיינת את החודשים יוני עד אוגוסט ועונה היבשה מאפיינת את החודשים אפריל עד ספטמבר. בחודשים אלו יש לצפות לטמפרטורות גבוהות (מינימום 25 מעלות צלזיוס) ואולי זו אחת הסיבות שהביאה את המקומיים לחגוג את פסטיבל התזת המים דווקא בחודש אפריל.
מקונמינג המשכתי באוטובוס לילה ל- Jinghong , עיר הבירה במחוז, שיושבת על סף נהר המקונג. הנסיעה ארכה 16 שעות נסיעה והכל שונה. הנוף והחום, הלחות, אפילו הפירות. פה הציעו לי פאפיה ואבטיחים. שהיתי בעיר יומיים. אם אתם מגיעים לעיר בקרו בבית הקפה Mei mei שם תוכלו לקבל מידע על האיזור ולעיין בספרי המטיילים. מכאן המשכתי ל- Mengla. (אוטובוס עולה 30 יואן , משך זמן הנסיעה 4 שעות).
היה זה היום האחרון לתוקפה של הויזה וביום זה ערכתי גם את הנסיעה האחרונה במדינה הענקית הזאת. אם הנסיעה הראשונה שלי היתה במדבר עם הרים בצבע חום אדמדם , גמלים ועיזים, הרים עם פסגה מושלגת ואגם בצבע כחול עמוק, הרי שכאן הנוף הוא טרופי. הנסיעה חולפת לאורך נהר המקונג. הכל ירוק, מכל עבר עצי בננה, מוכרי אננס עומדים בצידי הדרכים , פרפרים צהובים עפו לקראתנו כמעט לאורך כל הדרך כאומרים "דרך צלחה" והאוויר חם ולח. אם התושבים שפגשתי בפעם הראשונה היו אוזבקים ואיוגורים, נוודים הגרים בבית ארעים, ביורטה, הרי שכאן התושבים גרים בבית עשוי אבן או בוץ, הבית בנוי על עמודים. מה עוד שונה? -הנשים. הנשים במערב סין היו לבושות רעלה, בעוד כאן הבחורות לבושות שמלות פרחוניות, שערן אסוף והן אוחזות במטריה על מנת להגן על פניהן מפני השמש הקופחת. חלקן ישבו על אופנוע שצעיר כשסיני אוחז בהגה. בכלל לאורך כל הדרך תוכלו לראות הרבה צעירים רכובים על אופנוע או יותר נכון טוסטוס. הכפרים שראיתי בדרך קטנים, שווקים צבעוניים ושוב פרפרים ועצי בננה. זהו. הגענו לנקודת משטרת הגבולות. לאחריה נמצאת מונגלה ממנה יש לקחת אוטובוס למוהן, עיירת הגבול בין סין ללאוס.
חוצים את הגבול ללאוס
בשאריות היואן שנותרו לי קניתי שזיפים ומים. הארוחה הראשונה באותו היום. עלות נסיעה למוהן 10 יואן והנסיעה נמשכת שעתיים. לאוטובוס הועמסו ארגזים, שקים עם סחורה כמו אבקת כביסה וממתקים. הכל הונח על רצפת האוטובוס ובקושי פילסתי את דרכי למושב האחורי באוטובוס. חיכיתי וחיכיתי. אישה לאית פיקחה על העמסת הארגזים, מן הסתם סוחרת. האוטובוס יצא לדרכו. אוטובוס ישן, עצר כמעט בכל תחנה. באחת התחנות עלתה משפחה. האב התיישב במושב לידי. ביד אחת אחז בתרנגול. בידו השניה אחז בשק ובתוכו חתול. על ברכיו ישב בנו. החתול ילל לאורך כל הנסיעה והתרנגול קרקר. הסינים היו קולניים ולי לא היה שמץ של מושג הכין עליי לרדת.
"מוהן" שמעתי את הנהג שסימן לי לרדת. אחרי שכל הארגזים הורדו מהאוטובוס הוא הראה לי היכן עמדת הגבול., ברחוב הציעו לי להחליף כסף לקיפ (המטבע הלאוי) אך לא כדאי להחליף כאן כסף. הגבול קטן והתהליך יותר מפשוט. אחרי שהדרכון מוחתם, אומרים יפה שלום לסין ועוברים את המחסום ברגל. אז צריך לקחת משאית על מנת להגיע לבוטן (עיירת הגבול בצד של לאוס). הנסיעה נמשכת כ- 5דקות ועולה לא יותר מ- 5 יואן.
אחרי שהדרכון הוחתם ורשמית אתם כבר בלאוס תגלו מהר מאוד שהפסדתם שעה. למה? -כי לאוס מקדימה את סין בשעה אחת קדימה. כיוון שהגעתי בערך בשעה ארבע אחר הצהריים לא היו הרבה רכבים. בעצם היה רק רכב אחד שנסע ל-Louang Namtha. אותה אישה לאית העמיסה את כל הסחורה במשאית הקטנה ויצאנו לדרך בכביש לא סלול .. לפתע היה שקט, הנוף היה עוצר נשימה. הרבה ירוק, נוף טרופי, עצי בננה, פאפאיה, מנגו, כפרים קטנים, בתי ם הבנויים על עמודים מחשש מחולדות, גג עשוי קש, כביש ריק ממכוניות, ילדים שקראו לשלום בכל פעם שחלפנו על פניהם ("סובדי" =שלום בשפה הלאית, אך לא תמיד הצלחתי להשיב לשלום מהמשאית) .
דמיינתי שהעיר תהיה גדולה עם הרבה כלי רכב, רועשת, אך טעיתי לחלוטין. הגעתי בשעה שבע בערב בדיוק בזמן שיש חשמל בעיר למשך שעתיים. מהרמקולים בקעה מוזיקה ודיבורים."חדשות" הסביר לי אחד המקומיים.
ברחוב הראשי הציעו נשים, בעסק הקטן שלהם אוכל. המבחר לא היה גדול, בעצם כמעט כולם מכרו נודלס או אורז דביק והכל לאור נרות. למרות שיש כאן חשמל רק לשעתיים כמעט על כל בית יש צלחת לווין. במסעדה ליד, מכרו בגט שיותר נראה כמו לחמניה. קניתי בגט עם ביצה והתהלכתי הלוך ושוב ברחוב המרכזי. הגעגועים לסין החלו והיה קשה להתרגל לשקט, לשלווה . אז עליתי על מצעי מוקדם בשעה עשר כשהחשמל פסק וכולם הלכו לישון.
