לקמבודיה מויאטנאם
אל קמבודיה הגענו מלאי ציפיות ורצון להשכיח את החוויות הרעות של ויטנאם. שמענו הרבה דברים טובים על הארץ ואנשיה והיינו מוכנים לאווירה הטובה בסגנון לאוס ומהר מאוד נוכחנו בכך. כבר במעבר הגבול נתקלנו בפקיד נחמד, שכל-כך התרגש ממעבר של זרים (99% מהעוברים במעבר הזה הם מקומיים). הוא הושיב אותנו במשרד שלו (בקתת עץ קטנה) ועבד לאט לאט על עבודת ההחתמה, כשהוא מדבר איתנו ומתעניין מאיפה אנחנו ואיפה טיילנו. הוא היה חביב מאוד, וגם האיש במכס, שהפתיע ברמת האנגלית הטובה שלו, היה איש חייכן ואדיב.
אחרי ההתעכבות הארוכה היינו כבר רעבים, אבל לא היה לנו כסף מקומי. קיבלנו מידע קצת שגוי, שניתן להשתמש בדולרים בכל מקום בקמבודיה (כנראה שבכפרים הקטנים זה לא כל-כך נכון) וכשהגענו לכפר הראשון הם סרבו למכור לנו אוכל עבור הדולרים. למזלנו, רק 2 ק"מ מחוץ לכפר בהמשך הדרך היה סניף חדש לחלוטין של בנק Western Union, והמרנו את הדולרים. אחרי זה כבר עצרנו באיזו מסעדה מקומית ואכלנו כדורי עוף מטוגנים.
המשכנו ברכיבה על דרך עפר משובשת ומאובקת. למרות קושי הדרך וקצב ההתקדמות האיטי נהננו מכל רגע. הקמבודים הם אנשים מקסימים: הם נראים קשוחים בהתחלה, אך ברגע שמחייכים אליהם מתגלה חיוך שובה-לב מהצד השני. כרגיל, ילדים קטנים צועקים לנו לשלום (והפעם לא מבקשים כסף) וכולם מנסים לעזור במקרה של צרה (גם אם הם לא יודעים אנגלית).
בסופו של היום הגענו למצב די חמור: השעה כבר היתה 19:00, ואנחנו, שהתחלנו את היום מאוחר ולא חישבנו את האיטיות שבנסיעה על דרך עפר משובשת, נתקענו בחשיכה, כשיש עוד 10 ק"מ לפנינו. היו בפנינו מספר אפשרויות: לתפוס טרמפ (מכוניות ומשאיות עברו מדי פעם בכיוון שלנו), לעצור בצד הדרך בבית מקומי או במנזר ולבקש ללון שם (זה אמור לעבוד, כך לפחות לפי המידע שנתן לנו הבחור האוסטרלי, שמבין בקמבודיה) או להמשיך בחשיכה (ולהסתכן שמישהו יראה אותנו וישדוד אותנו). כל האפשרויות נראו מפחידות, ובחרנו באפשרות השלישית.
המשכנו לרכוב, כשירון מחזיק את הפנס בידו ודפי מאחוריו. בכל זמן הרכיבה ירון צועק לדפי: "בור מימין, בור משמאל, זהירות באמצע" וכו`. זה היה מפחיד מאוד, אך עברנו עשרות בתים בדרך, כך שאם ממש היינו בצרה, הם (כנראה) היו עוזרים לנו. למזלנו, הגענו בשלום אל Takeo ומצאנו גסט האוס, כשאנחנו נושמים לרווחה. בערב בילינו עם חבורת צרפתיות, שמתנדבות בפנום-פן ובאו לבלות את סוף השבוע ב-Takeo. לצערנו, רמת האנגלית שלהן היתה נמוכה משל הקמבודים, אז לא כל-כך התחברנו.
נתונים יבשים: Chau Doc -> Takeo = 77km (מרחק 27 ק"מ עד לגבול ו-50 ק"מ בקמבודיה). נטו: 5:50. ממוצע: 13 קמ"ש. 11:30-20:00.
אכלנו את ארוחת הבוקר הקבועה, Noodle soup וקפה, שהיו פחות טובים מהגרסה הויטנאמית. המקומיים הסתכלו עלינו כל הזמן, אבל הכל בחיוך. מה שהיה עוד מוזר: במסעדה היתה טלוויזיה עם ערוצי לווין- לא ציפינו לכך במדינה עניה. הרושם הכללי שקיבלנו הוא שקמבודיה יותר פתוחה לעולם המערבי מאשר ויטנאם ולאוס. יצאנו לדרך לכיוון פנום-פן על דרך סלולה ומעט משובשת, וכבר אחרי 27 ק"מ פגשנו רוכב רוסי ממוסקבה. בחור די גדול, שמכסה קילומטרים רבים כל יום. הוא רכב את ויטנאם כולה מצפון לדרום, וכעת חוזר לבנגקוק דרך קמבודיה. הוא ידע אנגלית טובה, והכין אותנו לבואם של זוג רוכבים קנדי.
המשכנו לרכוב ואחרי עוד 10 ק"מ ראינו זוג דמויות לבנות רוכבות על אופני מירוץ לקראתנו, ולא היה ספק: אלו הם הקנדים. זוג מאוד נחמד. החלפנו איתם רשמים וחוויות וכולנו הגענו למסקנה החד-משמעית: ויטנאם אינה מתאימה למסע אופניים, וכולנו סבלנו בה מאוד. חלקנו בדיוק את אותן חוויות רעות בכבישים ובערים, והחלטנו שמכאן והלאה נמליץ לכל אדם שמתכנן לרכוב בדרום-מזרח אסיה לא לרכוב בוייטנאם, ולבלות יותר זמן בלאוס וקמבודיה.
הגענו לפנום-פן עם רוח-גב נפלאה. התמקמנו באיזור האגם, שהוא הדוגמה הכי טובה לגטו תרמילאים. המקום מלא בגסט האוסים שבנויים על האגם, מסעדות, פאבים וסוכנויות, שמחיריהן בדולרים. פגשנו שם חברים ישראלים ואוסטרלים ובילינו איתם בערבים.
בפנום-פן ראינו את האטרקציות המרכזיות שהן: מוזיאון S-21: בית ספר לבנות שנהפך לבית כלא בתקופתו של Pol Pot, שדות ההרג: שדה גדול, שבו הרגו הקמר רוז` קמבודים לא-צייתנים (אטרקציה מיותרת לחלוטין), Silver Pagoda + Royal Palace: פספסנו את זמן הפתיחה שלהן, ושמענו שהן נחמדות. בשלב הזה כאבי הבטן של דפי לא הפסיקו, וביקרנו במרפאה בינלאומית, שערכה לה בדיקות מקיפות ולא מצאה שום דבר.
מפנום-פן לסיאם ריפ
מפנום-פן לסיאם ריפ לקחנו אוטובוס מקוצר זמן. ניסינו לחפש אוטובוסים מקומיים, כי התיירותי גובה כרטיס נוסף עבור האופניים, אבל לא הצלחנו למצוא אף אוטובוס כזה. בדרכים ראינו מדי פעם מיניבוסים או טוקטוקים גדולים ובעיקר עגלות, שנגררות על ידי טרקטור שהמקומיים נוסעים בהן, אבל לא היה ברור איפה ניתן לתפוס אחד כזה בעיר עצמה. בסוף לקחנו אוטובוס תיירותי, שהמחיש לנו כמה מפספסים בטיול כזה, כשנוסעים באוטובוס ממקום למקום ולא מכירים את המקומיים האמיתיים, אלא רק את אלה באתרי התיירות, שלרוב מנסים למכור לך שירות או אוכל.
סיאם-ריפ היא העיר התיירותית ביותר בקמבודיה, כיון שלידה שוכנת האטרקציה המדהימה ביותר במדינה: מקדשי אנגקור. המקדשים הוקמו בקמבודיה לפני כ-800 שנה על ידי האימפריה הקמרית, והיוו סמל לעושר ולעוצמה של האימפריה בזמנה. הם התגלו רק לפני פחות מ-200 שנה על ידי ארכיאולוגים צרפתים, וכיום הם מהווים אטרקציה תיירותית מספר 1 ובצדק. המקדשים מדהימים ביופיים, בסדר, בבניה ובעוצמה שהם משדרים.
יש מספר דרכים לבקר במקדשים, אנחנו כמובן בחרנו בדרך הזולה והכיפית: אופניים. ניתן לבקר במקדשים המפורסמים ביותר על ידי רכיבת הסיור הקטן (17 ק"מ, וכולל הרבה הליכה) וביום נוסף אפשר לעשות את הסיור הארוך. אפשר גם לשכור את שירותיו של נהג אופנוע-טקסי או טוק-טוק, שמשמש גם בתור מדריך. הממש מפונקים ובעלי אמצעים יכולים לסייר על פילים ואף לטוס מעל.
כרטיסי הכניסה באים לשלוש תקופות זמן: יום אחד (20$), 3 ימים (40$) ושבוע (60$). יש המון אטרקציות ומקדשים עתיקים, שיאפשרו בילוי של שבוע במקום. אנחנו בחרנו לבקר במקום ביום אחד. הגענו בשעה 17:00 יום לפני (אז ניתן להכנס בחינם) ונשארנו עד 18:30 (אז סוגרים את המקום). למחרת בילינו יום שלם במקום, כשרכבנו את הסיור הקטן והלכנו המון. בסוף הרגליים התעייפו מאוד, אך המקום מדהים ושווה את זה!
היום יצאנו מסיאם ריפ כשהרוח נגדנו, אבל זה לא ממש שינה לנו כי רכבנו בקמבודיה השלווה והמקסימה. כמה קילומטרים אחרי סיאם ריפ נסע לידנו בחור צעיר על קטנוע והחל לדבר איתנו באנגלית טובה מאוד. החלפנו איתו כמה מילים, כתובות אי-מייל ואף הצטלמנו ביחד. המשכנו לרכוב ועצרו לידנו שני בחורים על קטנוע. הם די הפחידו אותנו- הם לא דיברו אנגלית והחזיקו רוגטקה ביד. הם נתנו לנו לירות ברוגטקה, והראו לנו שהם הפילו ציפור. כך שגם הם התגלו כאנשים נחמדים למדי.
הדרך היום התחילה סלולה ושטוחה במשך 35 ק"מ ואחרי המרחק הזה התדרדרה וה-20 האחרונים הפכו לדרך עפר מלאה באבנים, שדי מקשה על ההתקדמות. לפחות הגשם שירד אתמול הפחית מכמות האבק. לכל אורך הדרך הקמבודים הנחמדים מנופפים לנו לשלום ומחייכים בחיוך הכובש שלהם. בסוף היום הגענו ל-Kra Lanh], עיירה עם גסט האוס אחד, נחמד מאוד ונקי, שכולל מסעדה צמודה. במקום יש מספר ילדים מציקים, שמנסים למכור לך דברים אבל הם עוזבים אותך במהירות אחרי שאתה מסרב והם הרבה פחות מציקים מהויטנאמים.
נתונים יבשים: מרחק: 56 ק"מ. רכבנו מ-11:30-17:00, 4:10 נטו. ממוצע: 13.3 קמ"ש. יום רכיבה רביעי: 20.8 (שישי)
מקמבודיה לתאילנד
היום התחיל בגשם סוחף אז שיחקנו קלפים עד שהוא יעבור, כשבינתיים הגיע אוטובוס תיירים והילדים התנפלו עליו. הדרך היתה רטובה ומעט בוצית, אבל בהחלט לא ברמה שמונעת רכיבה, להיפך- הרכיבה היתה חלקה לחלוטין, רק במקום שנתמלא באבק בסוף היום, התמלאנו בוץ. ירון נהנה! הרכיבה האיטית היתה על פני שדות אורז רחבים עם נוף הרים מדי פעם. בסופו של דבר, הגענו לעיר Sisophone. בכניסה לעיר עצר אותנו שוטר, והתחלנו לחשוש שהוא ינסה להוציא מאיתנו כסף. כל מה שהוא ביקש זה לשוחח איתנו, ודפי, בצרפתית היחסית טובה שלה, הצליחה לתקשר איתו ולהסביר לו מאיפה אנחנו ולאן אנחנו נוסעים.
השפה הצרפתית שימושית באיזור, בעיקר עם אנשים מבוגרים מאוד, שחיו בתקופת הכיבוש הצרפתי.סיימנו את היום בוציים מאוד בגסט האוס משפחתי וזול. האופניים היו מלוכלכות מאוד והיו צריכות להנקות בדחיפות, אז נתנו אותם לחנות שרוחצת אופנועים. הילדים במקום התלהבו מכך שהם מנקים אופניים מערביות, ועשו עבודה מלאה - ניקו עם סבון כל כתם ובסוף אף ייבשו עם מטלית. הכל עלה חצי שקל לאופניים והיה חוויה נחמדה מאוד.
בערב סיירנו קצת בעיר, ולפתע האור כבה לחלוטין ולא ראינו כלום. אין שם תאורה ברחובות, אלא רק אורות מבתים וגם הם כבו. די מפחיד להסתובב ככה. תשתית החשמל בקמבודיה לא מתקדמת במיוחד, ופעמים רבות יש הפסקות חשמל. אם יוצאים בערב מומלץ לסחוב פנס ליתר ביטחון.
קמנו מוקדם מאוד (5:30) כדי להגיע לתאילנד ולתפוס את הרכבת של הצהריים לבנגקוק. יצאנו לדרך ב-7:15 לפויפט (עיירת הגבול). היה עצוב מאוד, כי זה היה היום האחרון בקמבודיה והיום האחרון של המסע. הדרך היתה קשה גם היום. 30 הק"מ הראשונים היו סלולים עם מלא נקבות בקרקע, ו-15 האחרונים שילוב של כביש סלול ודרך משובשת. הנוף היה נוף רגיל של שדות אורז ועברנו בכפרים רבים עם אנשים חייכניים ונחמדים. גילינו עוד מאכל קמבודי מרענן בדרך: קרח מרוסק (באופן ידני), מעורבב עם אפונה מתוקה וחלב מתוק, מעין גלידה בתוצרת ביתית.
הגענו ל-Poipet בצהרי היום. רכבנו בסך הכל 50 ק"מ, 7:15-11:00, 3:30 נטו ו-15.9 קמ"ש ממוצע.
פוייפט היא עיר מטורפת. היא מנקזת אליה את כל הלכלוך, הגועל והזוהמה של שני העמים: יש שם בתי-קזינו, המון משאיות ואנשים שמובילים דברים ממקום למקום ובלאגן אדיר, שגובר ככל שמתקרבים למעבר הגבול. היא גם מקום ידוע ברמאויות תיירים, שמגיעים מתאילנד ומצפים לאוטובוס המשך לסיאם-ריפ. המון תיירים גם מאבדים כסף בהחלפת כספים, וכדאי תמיד לדעת מה השער בין המטבעות המקומיים לפני שבאים ל-Exchange כדי למנוע רמאויות. אבל כשיוצאים מקמבודיה פוייפט לא מאיימת, ופשוט יוצאים מהמדינה, עוברים על פני בתי-קזינו מפוארים ומגיעים למעבר התאילנדי.
כשהגענו לתאילנד אחרי סיבוב של חודשיים בלאוס, קמבודיה וויטנאם, היא פתאום נראתה לנו מדינה מודרנית ומתוקנת. רכבנו עוד 6 ק"מ לעיר הקרובה ביותר, הגענו כשעה וחצי לפני הרכבת לבנגקוק, שאותם העברנו בהחלפת בגדים וארוחת צהריים. כמובן שאין שום בעיה להעלות את האופניים לקרון (הם עלו איתנו לקרון נוסעים) והרכבת יצאה בזמן והגיעה בזמן.
את המסע סיימנו ברכיבת סיום מרשימה: מתחנת הרכבת של בנגקוק לרחוב הקוואסאן תחת גשם סוחף, כשאנחנו עוברים ברחובות הקטנים של China Town. מסתבר שגם שם יש אנשים נחמדים, למרות שהם בנגקוקאים. הגענו לקוואסאן רטובים עד לחלוטין אך מרוצים וגאים מהמסע שהסתיים.
לסיכום, קמבודיה היא מדינה מדהימה למסע אופניים. הארץ עצמה חסרת אטרקציות רבות (מלבד מקדשי אנגקור), אך האנשים והאווירה עושים את שלהם ורק עבורם שווה לרכוב בארץ הזאת. המקומיים נחמדים ושלווים ואף יודעים אנגלית ברמה יחסית גבוהה. הכבישים מעוטי תנועה (לא ברמה של לאוס, אך בהחלט לא עמוסים) והעובדה שהם משובשים ולפעמים אף דרכי עפר מגבירה את תחושת ההרפתקנות ואת האתגר הפיזי.
אמנם קמבודיה לא זוכה בכינוי "גן-עדן לרוכבי אופניים" (בגלל הכבישים המשובשים), אך היא במרחק קצר מלהיות כזאת, ומאוד דומה ללאוס. בויכוח איזו ארץ כיפית יותר לרכיבה (לאוס או קמבודיה), נותרנו במחלוקת: ירון טוען שקמבודיה עדיפה רק בשל דרכי העפר, שנתנו לו תחושת מסע בעולם אחר. דפי טוענת שלאוס, בשל הכבישים הריקים, האנשים הנחמדים (שקיימים בשתי המדינות) והשלווה הכללית- נעימה יותר.
כאן מסתיים המסע הקצר שלנו במדינות דרום-מזרח אסיה. מקום נפלא לרכוב בו עם הרבה הפתעות, חוויות והרפתקאות בדרך. מקום מיוחד ושונה, שהדרך הטובה לחוות אותו היא על גבי אוכף האופניים- עם הנוף המדהים, המקומיים החברותיים והמקסימים והאוכל המצויין.
