קמבודיה - כוכבים תועים בחול

היה חם. סוף חודש מרץ, על סירה בדרך מדלתת המקונג לקמבודיה. חם ויפה. תמיד אהבתי מעברי גבול. נכון, הם מטריחים, משעממים, ההמתנה יכולה להמשך עוד ועוד, אבל אם נשים את כל זה בצד - יש את הרגע הזה המרתק, כמה דקות אחרי מעבר הגבול, שבו אתם מבינים שאתם בארץ אחרת, שמשהו מרגיש שונה.

 לא שהיו לי תלונות כלשהן על ויאטנם (שממנה הגעתי), אבל קמבודיה היא אחת הארצות האלה, שכבר עם חציית הגבול אליהן ידעתי שהן טובות לי. קמבודיה, אמרו לי טיילים ישראליים לא פעם, משעממת. אז אמרו... אותי היא לא שיעממה לרגע. אז שטתי אליה.

 הנהר הרחב והשקט היה מוקף מרחבים ירוקים שטוחים, אנשים כמעט שלא נראו בצידי הדרך, רק פה ושם ילדים מחוייכים. איתי היו חברים מארצות שונות שהכרתי בשלבים שונים של הטיול. לאחר מספר שעות של שיט, העמסנו את עצמנו ואת מיטלטלינו על אוטובוס מקרטע. בתום נסיעה קופצנית במיוחד (כשעתיים, אם זכרוני אינו מטעני), שבמהלכה נרשמו כמה פגישות מרגשות בין ראשינו לבין תקרת האוטובוס, מצאנו את עצמינו בבירת קמבודיה... פנום פן.

 תחילה עצרנו בתחנה מרכזית אפרורית משהו. נהגי טוק טוק נאבקו עלינו ביניהם, ובזכות טיפ שקיבלנו ידענו שעלינו להגיע ל"לייק סייד"- אזור התרמילאים. כאן אספר, ששני האזורים המרכזיים ללינת תיירים בקמבודיה הם גדת האגם (lake side) וגדת הנהר (River side). גדת הנהר מכילה בעיקר את התיירים המעט אמידים יותר. הלייק סייד, אזור התרמילאים של פנום פן, הוא בעצם סמטת עפר שוקקת חיים.

 במהלך החודש שלי בקמבודיה הפכתי את פנום פן לתחנת מעבר אהובה, ואת הרחוב הזה לבסיס שלי בקמבודיה. הגסטהאוסים על הרחוב ממוספרים, ועל כן קל מאד למצוא את הגסטהאוס בו חפצה נפשכם. הגסטהאוסים ברובם בנויים בפורמט דומה: מסדרונות ארוכים שבצידיהם החדרים החביבים (עם/בלי מקלחת צמודה), ובסופם מרפסת שיושבת על שפת האגם הירקרק והעכור שנמצא במרכז העיר. ברבים מהם מוקרנים סרטי די.וי.די וישנם גם שולחנות סנוקר ומסעדה של הגסטהאוס.

אני ישנתי בגסטהאוס מס` 9, ואם להכנס לפרטים- בחדר מס` 5, שעליו אני ממליצה בחום מכיוון שהוא גדול יותר מרוב החדרים, ולא יקר בכלל (3-4$ ללילה). בעצירה השלישית שלי בפנום פן הם כבר נתנו לי את החדר לפי בקשתי, וגם יחס של לקוח מועדף... יש יתרונות בלהתקע במקומות. הסמטה מלאה פאבים קטנים ונחמדים שכיף לשבת בהם. המסעדות ההודיות מציעות אוכל טוב, וכן דוכני הסנדוויצ`ים (פתרון מצויין לתרמילאי החסכן- סנדוויץ עולה 2000-4000 ריאל= 0.5-1 דולר). בקצה הסימטה מסגד, שזורח לו בורוד וזהב במרכז רחבת עפר גדולה, עליה ילדים מקומיים משחקים כדורגל.

וממש לא רחוק משם נחבאת לה סמטת אוצר לאוהבים לצפות בחיים המקומיים: אם ממשיכים בסמטה צדדית מקצה סמטת התרמילאים (קצת לפני המקום בו היא מתחברת לכביש האספלט), מגיעים לשכונה קמבודית טיפוסית, בה כבסים צבעוניים נתלים לייבוש בשמש וילדים קטנים (ועירומים, נא לא להבהל) קופצים בה משמחה על כל תייר המזדמן בדרכם. אני הגעתי לשם עם אמריקאי חביב בשם צ`רלי, וילדים נתלו עלינו מכל עבר, מתחננים שנצלם אותם ונשחק איתם.

תשומת לב. זה כל מה שהם ביקשו. הם לקחו אותנו על שביל עץ צר בין פחונים רעועים, והראו לנו את נקודת התצפית שלהם על האגם. הביקור שלנו האיר להם את היום. החיוכים שלהם האירו את היום שלנו.

 אם חשבתי שידעתי שהגזע האנושי הוא גזע אכזר, עפ"י מבט בהסטוריה שלנו, התבוננות בהסטוריה הקמבודית הלא רחוקה חידדה את אותה הידיעה המרה שבעתיים. פנום פן וסביבתה גדושות בתזכורות לתקופה הכאובה ביותר בהסטוריה של קמבודיה: בשנות השבעים עלתה לשלטון בקמבודיה מפלגה בשם "קמר רוג`" (המשמרות האדומים. קמר= שם הלאום בקמבודיה- קמרים. רוג`= אדום) תחת שלטונו של פול פוט.

המפלגה הייתה מבוססת על עקרונות קומוניסטיים, וסילקה באכזריות כל מה ומי שעשוי להתנגד בדרך כלשהי למשטר. בשנים 1975-79 נרצחו ע"י המפלגה כשני מליון קמבודים, כן, קמבודים- בני עמם. הם נרצחו משום שהיו מתנגדים, או משכילים, או נזירים, או אמנים, לעיתים סתם כי ענדו משקפיים (וזה סימן, כנראה, שהם מסוגלים לחשוב).

 ליד פנום פן יש שני אתרי הנצחה לתקופה האיומה ההיא. ניתן ביום אחד לשכור נהג ואופנוע (6-8$ ועוד דמי כניסה בכל אתר) ולבקר בשניהם: שדות הקטל (killing fields) הם אתר שבו הוצאו להורג בבורות המוני קמבודים. במרכז האתר אנדרטה עצומה ובה ערימות על ערימות של גולגלות ועצמות. האתר גם מספק מעט מידע. הגולגלות לא מפחידות כמו שזה נשמע, ואני אישית הצטמררתי יותר באתר השני- המוזיאון: מוזיאון S-21- הוא מוזיאון להנצחת המלחמה. הוא ממוקם בבניין שפעם, לפני שנים רבות, תפקד כבית ספר. בתקופת הקמר רוג`, הפכה אותו המפלגה לבית כלא איום. הכיתות הפכו לחדרי עינויים. במוזיאון דממה. איש לא מדבר, המראות קשים.

סיור פשוט בין החדרים מזמן לצופה תמונות שאינן אומרות הרבה, אבל אומרות הכל. אלפי תמונות של הקורבנות, לפני הריגתם. חברי המפלגה צילמו את כולם. המבטים העצובים, הקרועים, המפוחדים, האמיצים של הקמבודים העומדים להיות מוצאים להורג מזעזעים את הצופה. מיטת ברזל ריקה עומדת במרכז כיתה קטנה, ועל הקיר תמונה שמראה כיצד על אותה המיטה בדיוק נקשרו ועונו אסירים. תיאור כתוב של אופן חקירת "נאשמים" בחצר. המראות מאד נוגעים וחזקים, ואני ממליצה מאד לבקר שם, כדי להבין. כדי להרגיש.

 "סיימון", הקמבודי החביב שהסיע אותי בין האתרים, לקח אותי בצהריי היום גם לשוק הנמצא לא רחוק משם. הקפיצה לשוק באמצע השוק (shock), אני חייבת לציין, היתה מעט הזויה. סיפרתי לסיימון שקצת מפחידה אותי הנסיעה באופנוע, והוא נהג בזהירות רבה והיה מקסים. מעט ידעתי על מה שמצפה לי בהמשך, בחופי סיהאנוקוויל. על כך אספר בהמשך, אבל בואו נגיד שעברתי חוויות מחשלות למדי, וכיום הפחד שלי מאופנועים קטן בהרבה.

לתחילת הכתבה

מלבד אתרי ההנצחה, יצא לי גם לבקר בארמון המלך המקסים שבמרכז פנום פן (שימו לב, ובלי לנסות להערים עליהם- הכניסה בלבוש צנוע בלבד, דהיינו, כיסוי של הכתפיים והברכיים) והיה לי הכבוד להיות בבירה בעת ראש השנה הקמרי- ומעשה שהיה כך היה: פגשתי את קורל- בחורה קנדית שהכרתי בגסטהאוס- כשהיא מכוסה טלק מכף רגל ועד ראש ומאושרת למראה. היא סיפרה לי שהלכה לסיבוב במקדש שבמרכז העיר בשיא החגיגות, וכך, יום אחר כך, ניסיתי גם אני את מזלי, או את מזלי הרע, ורצתי לי כמו אהבלה ברחובות פנום פן, בציפייה לילדים קטנים שיזרקו עלי מים וטלק.

חזרתי גם אני מטונפת ומבסוטה, אחרי משחקי תופסת עם ילדים קמבודיים בני 10, כשמבטי המקומיים, הממולאים בטלק גם הם, מאושרים ומשועשעים למראי (שעכשיו היה קצת יותר קרוב לשלהם, אבל עדיין חריג). אם אני זוכרת נכון- סואסידאיי צ`ה נאם פמאי- היא ברכת ה"שנה טובה" שלהם, וכשהם שמעו אותי אומרת את זה, הם בכלל השתגעו.

 אבל לא רק חגים קמבודיים, כי אם גם יהודיים, יצא לי לחוות שם: פסח. כמו שציינתי לפני כן, הגעתי לקמבודיה עם חברים מארצות שונות. במהלך שהותי בקמבודיה פגשתי המון אנשים מקסימים, אבל ליל הסדר הלך והתקרב, ואני לא מצאתי אף ישראלי אחד לרפואה, שיחגוג איתי. שעות ספורות לפני ליל הסדר עוד תעיתי לי בסמטה של הלייק סייד, שלפתע נראתה בודדה ועצובה מתמיד, מלאת געגועים למשפחה ולחברים בארץ. במזל, וברגע האחרון, נקרו בדרכי ארבע בנות ישראליות חביבות, שרצו גם הן לחגוג. אז ליל סדר מפואר לא היה לנו, אבל חגגנו לנו בהשקת כוסות יין ובארוחה נחמדה תוך שירת שירי פסח.

 מאוחר יותר סיפר לי איתן, ישראלי שגר בפנום פן, שהקהילה הישראלית הקטנה (אנשים מקסימים שעובדים שם, וגם פועלים למען הקהילה המקומית, ועוזרים לתרמילאים) עשתה לה ליל סדר למופת... כאמור, פנום פן היתה לי תחנת ביניים. המקום הראשון אליו נסעתי, יום אחד בלבד לאחר הגעתי לעיר, מלווה בעוד שמונה חברים וחברות מאוסטרליה, סקוטלנד וקנדה, היו חופי סיהאנוקוויל בדרום, מרחק 4 שעות נסיעה בלבד באוטובוס, בכביש נוח מאד מהבירה.

לתחילת הכתבה

סיהאנוקוויל היא עיירת חוף שלווה בדרום קמבודיה ולה מספר חופים. יחד עם החבורה, שמדי פעם עזבו או נוספו לה אנשים, נסעתי לחוף לא גדול במיוחד בשם סרנדיפיטי (serendipity). גם על חופי קמבודיה שמעתי דברים רעים לפני שהגעתי אליהם. שמעתי על אנשים שנשדדו, או כאלה שסתם גנבו להם דברים מהחדר, על אנשים ששילמו יותר מדי בגסטהאוסים ועוד. אבל השבועיים הנפלאים שהעברתי שם עם החבורה הבינלאומית שלי, לא הותירו בי אף לא מחשבה רעה אחת על האזור. סרנדיפיטי, בשבילי, לעד תהיה זכרון חמים על לילות יפים ומלאי שמחה. או כמו שאמר ידידי האוסטרלי - Serendipity forever.

החופים של סיהאנוקוויל נקיים ויפים, ומתויירים הרבה פחות מחופי תאילנד. המון מוכרות מקומיות מציעות מסאג`, ומוכרות אחרות (שגילן הממוצע 14) מציעות פירות, שרשראות, ציורים מעשה ידי הילדים המקומיים וכד`. לאורך החופים ניתן למצוא פאבים ומועדונים כיפיים, מסעדות טובות המציאות מעדנים מקומיים (ממליצה על "לוק-לאק", מנת בשר קמבודית עם אורז) או מעדנים מארצות שונות בעולם והרבה הרבה חיים.

אם תגיעו, אגב, לפאב קטנטן על גבעה בחוף המרכזי של סיהאנוקוויל, ששייך לצרפתי ומציע נרגילות, תמסרו לו ד"ש מהישראלית שלימדה אותו איך בדיוק צריך לחורר את נייר הכסף... (ותודה לחבריי המושבניקים, שהביאוני עד הלום).

 כאמור, ישנו לנו בגסטהאוס בחוף סרנדיפיטי והעברנו שם שבועיים של רביצה בחוסר מעש, שחייה ושכרון חושים. המקום הקבוע לנו היתה פינה מרופדת משלנו במקום בשם "נאפ האוס" (Nap House), כזו שהיא רק שלנו, ואף אחד חוץ מאיתנו לא העז לשבת בה מהלך כל השבועיים של שהייתינו שם. בממלכה הקטנה שלנו אכלנו, שתינו, וישנו שנ"צים כשבריזה של ים כחול מנשבת בפנינו. שם גם אימצנו לנו כמה חברים קטנים, ילדים קמבודיים בני 10, שמרוב עבודה מול תיירים, האנגלית שלהם טובה פי שתיים מזו של כל אסיאתי ממוצע.

במועדון שנקרא "אופוריה", ממש על קו המים, היינו חוגגים בלילות, למראה תרמילאים שעושים ג`אגלינג באש, כשסופות ברקים רחוקות על האוקיאנוס באופק. לאופוריה הגענו עם נהגי אופנוע, בדרך עפר פתלתלה. ככלל, בקמבודיה, עולים מספרים לא הגיוניים של אנשים על אופנוע מסכן אחד. אני התנסיתי (כמה לא חינוכי) בנסיעה בשלישיה (שני נוסעים ונהג), כאשר לפחות שני שליש מן הנוסעים (נחשו אתם מי) נמצאים בגילופין.... ברררר....
ושם, שם גם גיליתי אותם. הכוכבים שהתבלבלו ונפלו על החול. טוב... למעשה מדובר על יצורים קטנים (אמרו לי שקוראים להם פלאנקטונים) שנמצאים בים. קטנים כל כך, שאין אפשרות לראות אותם, רק את האור שהם זוהרים בו. הם חיים במים, ואם תכנסו לים החשוך בלילה הם יזרחו סביבכם למרגש התנועה הקטנה ביותר של גופכם, והים סביבכם ייראה כמו שמיים זרועי כוכבים.

כל-כך, כל-כך קטנים ומקסימים. בטיול לילי על החוף, הבחנו לפתע בנקודות לבנות בוהקות על החול. אלה היו כמה פלאנקטונים קטנטנים שכאלה, שנסחפו לחוף, ודעכו שם. אספתי אותם על האצבעות, ונקודה של אור ביצבצה בקצה של כל אצבע. זה היה הקסם הלילי של סיהאנוקוויל. אלה הדברים הקטנים ששימחו אותי עד אינסוף.

 סביב סיהאנוקוויל יש אטרקציות רבות שאני לא הספקתי לראות. כן, שבועיים הם הרבה זמן, אבל היה כל כך נעים לרבוץ, שאפילו מהחוף הקטן שלנו יצאנו רק לעיתים נדירות בזמן הזה. ישנו הפארק הלאומי בוקור, שאומרים שהוא מעין עיירת רפאים, שנותרה נטושה לגמרי מאז תקופת הקמר רוג`. וישנו אי אחד סודי, שהשמועה עליו עוברת מפה לאוזן. הוא נקרא אי הבמבוק, מרחק כשעה (או שעה וחצי) שיט מסיהאנוקוויל (יש לברר בגסטהאוסים לגבי השיט), והוא אי נטוש ובקושי מתוייר, שעליו בערך שני גסטהאוסים. קיבלתי עליו המלצות חמות חמות. לתשומת ליבם של מי שרוצים חוויה ייחודית ומבודדת מעט באזור...

לתחילת הכתבה

קצת אחרי שחזרתי מסיהאנוקוויל (לפנום פן, כמובן), התפרקה לה החבורה שלנו לכיוונים שונים, ואני החלטתי לסוע רחוק, ולסוע לבד. בצפון מזרח קמבודיה יש אזור הררי וירוק ובו שני חבלי ארץ מוכרים לתיירים (ואף על פי כן- לא מלאי תיירים)- מונדולקירי וראטאנקירי. 8 שעות נסיעה בדרך, איך אגדיר אותה, לא נוחה במיוחד, לסן מונורום- בירת חבל מונדולקירי, הספיקו לי, ולא הרגשתי צורך לעבור תלאות נוספות ולהרחיק עד לראטאנקירי.

מונדולקירי הוא אמנם חבל ירוק ומקסים, אבל הרבה פחות ג`ונגלי ממה שציפיתי. בתצפית על האזור מגבעה בקרבת העיר, החבל נראה לי הרבה יותר אירופאי מאשר קמבודי. על כל האזור מהלך קסם שקט ורענן. כשירדתי מהאוטובוס קידמה את פני קשת בשמיים, וביומיים שלי שם ירדו מדי פעם גשמים עזים.

 ניתן לעשות טיולי יום למפלים באזור. מרחק כשני קילומטר מהעיר, במרכז החורש והצמחייה, נמצא לודג` קטן ומקסים בשם "Nature Lodge", השייך לבחורה ישראלית בשם שירי שחיה שם עם בעלה הקמבודי. לא ישנתי שם, אבל באתי לבקר את הזוג, והתפעלתי מהאומץ של שירי לגור בלב חבל נידח ביותר בקמבודיה, כמעט בלי יכולת לתקשר עם המשפחה (אינטרנט רחוק ויקר, ומאד איטי...).

 במונדולקירי חברתי לשלישיית צרפתים חביבים, אבל עם כל הרצון הטוב שלהם, כשגיליתי שהם מדברים בעיקר צרפתית (ואני יודעת יותר סינית מצרפתית, למרות שביומיים האלה, יאמר לזכותי, למדתי הרבה), חזרתי חפויית ראש לפנום פן, כשבליבי געגועים לחבורת סיהאנוקוויל שלי...

לתחילת הכתבה

את ביקורי בקמבודיה סיימתי במקדשי אנגקור (אנגקור וואט- Angkor wat) המפורסמים, שבצפון מערב קמבודיה. אם אנג`לינה ג`ולי אהבה אותם... למה לא אני (ממש שם צולם הסרט "טומב ריידר"). בלווית רועי, ישראלי חביב שפגשתי בפנום פן (איך לא) נסעתי לסיאם ריאפ, (או סיאם ריפ- Siam riap) העיר הקרובה למקדשים, שנמצאת לא רחוק מגבול קמבודיה- תאילנד. משמעות השם "סיאם ריאפ"- כמה חביב מצד הקמבודים- תאילנדים מובסים. מדובר על מתחם ענק ומלא מקדשים מתקופות מלוכה שונות של הקמרים. המקדשים נבנו במאות 9-13 על מנת לפאר את המלכים ששלטו בממלכת אנגקור, ונחשבו למלכים-אלים.

 בסיאם ריאפ ניתן למצוא מיטה לישון בה החל מ1$ (!) והלאה, כאשר תמורת תקציב של כ8$ ללילה ניתן לישון במלונות של ממש. בעיר בתי קפה קטנים ומעוצבים, וכל הלוקסוסים של תיירים (אנגקור וואט הוא מקור הכנסה עצום לקמבודיה), וכן שוק ודוכני אוכל מקומיים. יחד עם התיירים מגיעים הקבצנים - המון ילדים מסתובבים ברחובות, מתחננים לכסף.

המראה לא תמיד קל, ולעיתים הם מאד מציקים. המלצה אישית- אם החלטתם לתרום, תנו אוכל. כשהזמנתי ילד לארוחה לא היה גבול לשמחה שלו, היה בולט שהוא באמת רעב, ועם זאת, אין לדעת לאן מגיע הכסף שהילדים מקבלים, מאחר והם לא "עצמאיים", אלא מועסקים על ידי מבוגרים, שלעיתים לא יתנו להם מאומה בתמורה.

 עם ההגעה לעיר, לאחר 8 שעות נסיעה באוטובוס מפנום פן, חיפשנו לנו נהג כרכרה שיסייר איתנו במקדשים. לאחר מיקוח מעולה וחסר פשרות של רועי (אני הייתי מתרככת ומוותרת על עוד דולר-שניים) הגענו לעסקה של 8 דולר ליום של סיבוב קצר יותר בין המקדשים, ועשרה ליום שבו הסיבוב יותר גדול. רוב האנשים שפגשתי, כמו גם כותבת שורות אלו, הסתפקו בהחלט ביומיים של שיטוט בין המקדשים המרשימים. המחיר ליום אחד- 20$. עשו תג ביקור שמספיק לעד שלושה ימים תמורת 40$, והוא יהווה גם מזכרת נחמדה עם תמונת הפספורט שלכם המתנוססת עליו.

אם כך, בבוקר שלאחר הגעתנו לסיאם ריאפ, או יותר נכון- לפנות בוקר, יצאנו לנו על עגלה רתומה לסוס לתור את המקדשים המסתוריים. מסתוריים הם כבר לא ממש, כי כל סנטימטר בהם נחקר כבר לעומק, אבל בהחלט יש מה לראות. פתחנו בזריחה על מקדש אנגקור הענק, המפורסם במקדשים, ובהמשך ביקרנו בעוד רבים- טה-פרום, באיון ושמות רבים שאינני זוכרת כבר.

הבאיון, מקדש שבו חצובים באבני הבניה עשרות או אף מאות פרצופים ענקיים של אלים חייכנים ואדישים, הוא זה שהקסים אותי מעל כולם. גם טה-פרום, מקדש באמצע החורש, ששורשי עצים נכרכו כבר מסביב לאבניו העתיקות, היה יפה ומעניין.

בתום היום השני ראינו שקיעה מהגבעה שאליה מביאים את כל התיירים לראות את השקיעה. בינינו- ראיתי שקיעות יותר יפות. אבל בכל אופן, היה יפה להסתכל על פרצופיהם של המוני התיירים שהתקבצו במקום לכבוד המאורע, ולהנות מבליל של שפות ופרצופים באמצע אתר כל כך עתיק. מאוחר יותר בטיול שלי, כשהגעתי למקדשי בגאן שבבורמה, הבנתי מה היה חסר לי באנגקור. השמירה על התרבות המקומית... באנגקור כבר ניתן לראות תיירות בגופיות ומכנסיים קצרים (למרות שזה עלבון למקומיים- הם התחילו להתרגל), בעוד בבגאן צריך לשמור על הצניעות, ויתרה מזאת- הכניסה למקדשים עם נעליים אסורה.

 אם כך, ממלכת אנגקור אמנם איבדה מעט מעקרונותיה הדתיים, אבל עדיין שומרת קסם מיוחד בחובה, ובהחלט שווה ביקור. מסיאם ריאפ עשינו נסיעת אוטובוס ידועה לשמצה בת 8 שעות לבנגקוק, שהיה זה ביקורי הראשון בה, כשמאחוריי כבר 6 חודשי טיול (בסין, לאוס, ויאטנם וקמבודיה). האמת היא שהנסיעה לא היתה נוראית עבורי, אבל לשיקולו של כל תרמילאי אם אכפת לו במשך 4 שעות (כל הצד הקמבודי של הנסיעה) לקפצץ ולהתמלא באבק (חוויה...).

קמבודיה - לסיכום

לא משעממת ולא נעליים... קמבודיה הסבה לי עניין ללא הפסקה במשך חודש שלם, מיום תחילת הויזה ועד ליום תפוגתה. (ויזות ניתן להפיק דרך גסטהאוסים וסוכנויות בלאוס, ויאטנם, תאילנד...). ההסטוריה העתיקה שלה מקסימה, ההסטוריה החדשה מרתקת, האנשים בה חמים, והולכים ונפתחים למערב. החופים שלה מדהימים ביופים, מזג האוויר נעים והיא בהחלט ולחלוטין שווה ביקור של שבוע וחצי לכל הפחות. אפילו רק בשביל ללכת לטיול לילי על החוף, ולגלות כוכבים שאבדה דרכם ונפלו על החול.