לקראת היציאה לטרק
כשאיתי הרים טלפון ויעץ: "חבר`לאך, תתחילו להתאמן בלעלות מדרגות", הבנתי שהפעם זה לא הולך להיות קל. עדיין לא ידעתי עד כמה. יותר מאוחר התחיל שלב השאלות שצריך אדם בגילנו לשאול את עצמו, האם זה באמת מה שהוא רוצה לעשות, המסלול, הקושי, העליות, הגובה, האוויר הדליל והשפעתו על צלילות הדעת וכאבי הראש, הנזק הכספי, המצב הבטחוני ועוד אי אלה זוטות... כשהכל היה מבורר היטב ידעתי שהטיול הזה לנפאל, שהוא חלום נעורים שהלך והתרחק עם השנים, מתחיל להיות הדבר הבא...
הפגישה עם יתר חברינו ל"טרק", שבועיים לפני היציאה, עברה בשלום ונראה, כך חשבנו אז, שהאנשים יודעים מה עומד בפניהם. גם איתי, המדריך, עשה רושם אמין, לא פיאר ולא פיזר הבטחות שווא, קצת המעיט בנושא הקושי הפיזי מטעמי שיווק ידועים. כששאלנו האם זו העונה המתאימה, הוא ענה חד משמעית: "נפלאה! גשמי המונסון חלפו עברו, השמיים בהירים, בבקרים חם ונעים ובלילות קריר, אל תקחו יותר מדי ציוד". ובכל זאת אוזנה הרגישה קלטה שמץ של חשש שהתגנב לדבריו כשהוסיף ש"אמנם השנה היתה גשומה מאוד ואין לדעת..." ועבר מיד לסדר היום בלי להסתבך יותר מדי בנבואות... עוד חשוב לציין שהמטוס החבשי שלנו שעשה איגוף גדול מימין דרך אדיס אבבה, לא נפל לים והגיע ליעדו בשלום. זה היה אחרי לילה ארוך ארוך ושלוש ארוחות צהריים המוגשות על ידי דיילות שחומות, חמודות, ארוכות צוואר וחרוצות שלא הפסיקו לטפל ולדאוג לנוחיותנו, עד כמה שזה ניתן. מי שהתנסה בטיסה ארוכת טווח שכזו, "כלוא" בין שני חובבי טיסה אחרים שמנצלים את הלילה לשינה, ואת הצורך "להקים" אותם כל אימת שהוא נזקק לנקביו בגין שלפוחית שעולה על גדותיה ולוחצת, יודע במה המדובר...
הפתיחה האופטימית משהו לא רמזה כלום על הבאות. שלושה ימים אחרי המקדשים של קטמנדו ופאטן, השווקים הססגוניים של ה"תאמל", חיי הרחוב הסואנים, הצפופים, שמסתבכים בין המכוניות, הריקשות, האופנועים, הפרות, החמורים והאנשים שחיים כולם יחד בסימביוזה מופלאה בלי לפגוע אחד בשני, המים הבלתי מוגבלים שזורמים מחוץ לבתים, הרחצה הציבורית, המכבסה הציבורית, הלכלוך המצטבר, העוני, ובעיקר הפגישה הבלתי אמצעית עם ע�ם חביב, מכניס אורחים שכלום לא בוער לו... והנה אנו מוצאים את עצמנו לפני הדבר עצמו, שלשמו התכנסנו, תחילת מסלול ההליכה בכפר נאיה פול כשהגשם שלא שמע ש"עונת המונסונים הסתיימה" מכה על ראשנו בכל עוז. איתי הבטיח משהו אחר, אבל איך אפשר לבוא אליו בטענות? הוא הרי לא אחראי על מזג האוויר.
עכשיו ענני ערפל כבדים, אפורים, זורמים - מתערבלים סביבנו, עולים אל-על מן הערוץ העמוק, מטפסים במדרונות התלולים. הראות שואפת לאפס, איתי מספר שאלמלא ה"מזג" הזה אפשר היה לראות את פסגות האנפורנה הלבנות נשקפות אלינו בכל הדרן, נצטרך להאמין לו... בינתיים מסתפקים במה שיש, שהרי אנו רק בהתחלת הדרך ועוד נשבע כהנה וכהנה מהמראות האלה. הגשם ממשיך, לא מרפה, אובדי עצות אנו מסתתרים תחת גגון פח דולף בצריפו הדל של ה"גזלן" המקומי בעמדת ציפיה. למה? לא כל כך ברור אבל עזרא ויואב כבר עסוקים בהכנת קפה, קפה אמיתי שהובא מהבית ומתבשל לו עכשיו על הגזיה, שגם היא הובאה במיוחד מעבר לים. אמש ניסו מפעיליה לקנות מיכלי גז קטנים ברחובות ה`תאמל` בהצלחה חלקית, נקווה שלא יחסר... שותים, מתחממים, משבחים ומצב הרוח משתפר מעט. מזג האוויר דווקא לא.
מתחילים לעלות
אנחנו לא לבד, עוד ועוד "טרקרים" מגיעים לנקודת ההתחלה בלי להתחשב במצב. אותם הגשם לא מבהיל משום מה, הם אורזים את עצמם בכל ניילון חופשי שמסתובב בשטח, מעמיסים על ה"פורטרים" הקטנים הפרטיים שלהם את ציודם הכבד, והיידה לדרך. זה קצת לא נעים אבל אם הגוי נוהג כך, אין סיבה שאנחנו לא. אחרי רבים להטות... גם אנו מתעטפים בשכמיות הצבעוניות החדשות שקנינו בפוקרה, נראים כמו קבוצת עב"מים בכל צבעי הקשת, התרמיל על הגב, המקל ביד. מתחילים ללכת בין בתי הכפר העלובים זבי המים, עדיין יבשים. הדרך בוצית וחלקלקה. חוצים נחל על גשר תלוי מתנדנד, עקב בצד אגודל בזהירות לא להחליק, לא ליפול. הסבלים אצים רצים, חולפים על פנינו בקלילות בלתי סבירה, חלקם בנעליים מרופטות חלקם בכפכפים, מדלגים בקלילות מאבן לאבן, לא נראה שלכוח הכבידה יש איזושהי השפעה עליהם. משקל ה"משא" שעל גבם כמעט יותר כבד ממשקל גופם, תלוי על מצחם בעזרת חבלים וחגורות.
וכבר הזיעה זורמת מתחת לשכמיה, רטוב בפנים ורטוב בחוץ, רצית טרק? הא לך טרק, אף אחד לא הבטיח לך שתלקק דבש. ממשיכים במגמת עליה מתונה במעלה הנחל. עם הזמן השמיים נפתחים, קרעי התכלת מתחילים להציץ, הגשם חדל לאט לאט, ההרים מסביב מתחילים לגלות עצמם אלינו, שדות אורז בירוק בהיר לפני קציר, מסודרים בשלל צורות. טרסות טרסות מתפתלות משתרגות אחת בשניה על פי תוואי המדרון התלול, כל פיסת קרקע מנוצלת. המראה מדהים ואתה מתחיל להרגיש לאן נפלת. המעניין הוא שאף טרקטורון או ג`יפ 4X4 לא מתרוצץ בשטח, לא הורס את הדרך, לא מרעיש עולמות, לא מרים ענני אבק ולא מטריד את השלווה הפתאומית שמציפה אותך. יכולת ללכת ככה לעד, בלי להרגיש.
כך אתה חושב, אבל מסתבר שטעית. אחרי עליה נינוחה פחות או יותר, כשכבר נדמה לך שכבר עשית משהו מ"מנת-העלייה" שיועדה לך להיום, איתי מבשר: "רק עכשיו מתחילים לעלות". ובאמת מתחילים, תשכח את כל מה שידעת על עליות וירידות בארץ, לך תתרגל לעלייה שכזו.. אלף מטר במדרגות, ולחשוב שכל עליה היא לצורך ירידה וחוזר חלילה. קשה להגיד שזה מעודד...
עולים לאט, נכנסים לקצב נכון כדי לשמור ולחסוך באנרגיה. השיחה הקולנית שליוותה את ההליכה בעמק הופכת לשתיקה מעיקה, פה ושם אנחה שנשפכת אל קולות המעיינות והמפלים שמפכפכים לצידנו, צרחות העורבים והשקט. המון שקט. השיפוע חד ביותר, עולים ועוצרים עולים ועוצרים, מחזירים את הדופק להרגלו, קוראים את הנשימה לסדר וממשיכים הלאה. הנוף מטריף, הדעת מוסחת מהמאמץ, נדמה לך שאתה הולך בפארק שמישהו יצר בו את השבילים והמדרגות מתוך דמיון קודח, הכל ירוק ופורח והסבלים עם משאם הכבד מדלגים לידנו בקלילות, לעג לרש.
על סיפו של הערב, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, אנחנו מגיעים לאחר אי אלה תקלות בלתי צפויות בדרך, תאונה שנגמרת בנס, וסבלים שעומדים לנו בשעת צרה אל הגסט-האוס הראשון, גאנדרוק. זהו כפר חביב בקצה השפיץ, מדגדג את השחקים. הנוף מטמטם. אתה עייף ושיכור ממראות הדרך ותחושת סיפוק ממלאת אותך, היה קשה אך כדאי. וואלה כדאי. בינתיים נעשה קצת קריררררר בגובה של 2050 מטר, לאט לאט השמיים יורדים והעולם נסגר עלינו. יש להתארגן היטב ללילה הראשון.
