מוכרים את פרידה
יום שבת - מוכנים לקרב
אין מה לעשות, צריך למכור את פרידה. זה לא שאנחנו לא אוהבים אותה, אבל היא פשוט לא נכנסת לתרמיל. אז הגענו לאוקלנד (Auckland) שבוע וחצי לפני הטיסה שלנו. אמור להיות מספיק זמן למכור אוטו מעולה, לא?
אחרי שיום קודם ניקינו וציחצחנו כל פינה ופינה באוטו, קמנו ביום שבת השכם בבוקר, ולקחנו את פרידה לשוק המכוניות של יום שבת. שוק די קטן, אבל קרוב למרכז העיר. לידנו חנו עוד שתי מכוניות, ואחרי כמה מבטים חוקרים, מסתבר ששתיהן שייכות לישראלים - יותם (שמנסה למכור את האוטו שלו כבר שבוע) ורויטל (שכמונו רק מתחילה). היום עובר בעצלתיים. השמש קופחת מעל הראש (מזל שהבאנו קרם שיזוף), אנחנו מפטפטים עם השכנים, ובעיקר עושים עיניים ומחייכים לקונים פוטנציאליים. סיכום היום - פעמיים פתחנו מכסה מנוע, שתי נסיעות מבחן ואף קונה.
כדי להתאושש מתלאות היום, קפצנו לבקר את העולם התת ימי של קלי טרלטון (Kelly Tarltons Antarctic Encounter & Underwater World). המקום (למרבה הפלא) הוא אקווריום תת ימי - הולכים בשבילים שמכוסים בגג שקוף, ומעלינו שוחים מאות דגים. דגים קטנים, דגים גדולים, כרישים, סרטנים. יש שם גם איזור אנטרקטי מקורר, שאפשר לראות עשרות פינגווינים בכל הגדלים והצבעים. כל כך נהנינו, שכמעט שכחנו שמחר צריך שוב לעמוד בשמש ולעשות עיניים לזרים.
יום ראשון - אופטימיות זהירה
השוק של יום ראשון נמצא קצת מחוץ לעיר, אבל הוא הרבה יותר גדול. מאות מכוניות מכל הסוגים, הצבעים והמחירים. שוב מתמקמים, שמים שלטים, וממתינים לקונים. חצי שעה אחרי שהשוק נפתח אנחנו רואים את רויטל הולכת עם כמה אנשים לעבר משרדי השוק עם השלטים שלה ביד. זה אומר רק דבר אחד- היא מכרה! אנחנו ויותם מסתכלים עליה במבטים מעורבים של שמחה וקנאה. רויטל חוזרת, ובאה לעזור לנו. אין מה להגיד - הבחורה היא אשת מכירות מלידה. מושכת את הקונים אלינו, מפטפטת, משדלת. פשוט כישרון טבעי. היום מתארך, ואנחנו מתחילים להתייאש. עוד שעה נגמר השוק, ואנשים בקושי עוצרים לידנו. ואז פתאום גם יותם סגר עיסקה. ממש בדקה ה-90. וככה ישבנו ליד פרידה ארבעתנו עד סוף היום - שני אנשים מיואשים (אנחנו), ושני אנשים מאושרים (יותם ורויטל). סיכום היום - כלום. שום דבר בכלל. ברור שאין קונה.
יום שני ושלישי - עובדים במרץ
את שני הימים הבאים הקדשנו לחקר העיר אוקלנד. ליתר דיוק - לחקר האכסניות בעיר. הכנו לנו מודעה מפתה, צילמנו אותה בעשרות עותקים והתחלנו לחרוש את העיר. עברנו אכסניה אכסניה, מהענקיות ועד הקטנות, מהמרכז ועד הפרברים, ותלינו מודעות. אחלה דרך להכיר את כבישי העיר. בסופו של דבר אפילו זה השתלם. זוג מטיילות אמריקאיות ראו את המודעה שלנו, והתקשרו. אפילו באו לראות את האוטו, אבל בסופו של דבר עברו יומיים ופרידה עדיין אצלנו. סיכום הימים - נסיעת מבחן אחת, עדיין אין קונה.
יום רביעי - תקווה מחודשת
אחרי שהתייאשנו משיטת המודעות, לקחנו את פרידה לשוק התרמילאים. הזהירו אותנו מראש מהשוק הזה - אמרו שהם סוחרים במכוניות ולכן קוטלים בבדיקות המכניות, אמרו שהם משדלים אנשים לקנות את המכוניות שלהם. אבל אין ברירה, חייבים למכור. מסתבר שהשוק נמצא מטר מהאכסניה שלנו, אז לפחות יכלנו להשאיר את פרידה שם בלילה ולחזור ברגל.
שוב התחיל הריטואל הקבוע - מחנים את פרידה, שמים שלטים, מנקים קצת, ומחכים לקונים. ומחכים. ומחכים. ומחכים. הקונים מגיעים בטיפטוף איטי להחריד, ואנחנו משועממים לחלוטין. שוק התרמילאים פתוח הרבה יותר שעות מהשווקים האחרים (עד 5, בניגוד ל-12-1 ביום שבת או ראשון), אז יש הרבה זמן לשרוף. קוראים ספרים, מעשנים בשרשרת, ומפטפטים עם שאר המוכרים. כמובן שהישראלים ישר הופכים לחבורה, וכך פגשנו (בין השאר) את שמשון ושרון שניסו למכור את הוואן שלהם, ועוד כמה זוגות מהארץ והעולם. בשלב הזה הגענו למסקנה שלמכור רכב זה דבר ראשון עניין של מזל - יש כאלה שנכנסים לשוק, ומוכרים תוך שעתיים, ויש כאלה שנתקעים שם ימים. אפשר בקלות לזהות מי זה מי, לפי דרגת היאוש שלהם.
סיכום היום - פעמיים פתחנו מכסה מנוע, צריך להגיד ממש שאין קונה?
יום חמישי - ניצני יאוש
רק המחשבה שאנחנו צריכים לקום ולחזור לשוק התרמילאים גרמה לנו להתהפך לצד השני במיטה, ולנסות להתעלם מהשעון המעורר. אבל אין ברירה, וכמו חיילים ממושמעים (אך שבוזים), הלכנו לשוק וחזרנו לעמוד ליד פרידה. ואז לשבת ליד פרידה. ואז לשבת בכורסאות נוחות למחצה ולקרוא ספר. משעמם נורא! זה לא שלא קורה שום דבר בשוק, פשוט שום דבר לא קורה לנו. אנשים באים, נכנסים, יוצאים, מוכרים, קונים. אבל מעט מאוד נעצרים ליד פרידה שלנו. כל פעם שמישהו נעצר ליותר משניה, אחד מאיתנו מחלץ את עצמו מהכורסה ומתחיל במסע השכנוע "כן, אחלה אוטו. זה דיזל - מאוד חסכוני. יש מלא ציוד שאנחנו נותנים איתה. לא עשתה לנו שום בעיות בדרך". במקרים הטובים הם מציצים קצת מתחת למכסה המנוע, אבל ברוב המקרים אנחנו מקבלים את גירסת "זה לא אתה זה אני" של עולם מכירות הרכב, וחוזרים לכורסה.
אל החבורה הישראלית הצטרפו נטע וליטל, כך שאת השעות המתות של היום העברנו במשחקי קלפים ושיחות. סיכום היום - פעמיים נפתח מכסה מנוע, נסיעת מבחן אחת, וקונה מאושר אחד. סתם, לא, אין קונה. יום שישי - יאוש מתקדם. היום האחרון של שוק התרמילאים (התשלום נותן שלושה ימים של הנאה צרופה בשוק). אפילו אם לא נמכור, לפחות לא צריך לחזור למחסן המחניק הזה יותר, שזו כבר נקודה מעודדת להמשך היום. מסתבר שזו גם הנקודה המעודדת היחידה ליום, כי חוץ מזה לא קרה כלום. סיכום היום - מכסה מנוע נפתח, וקונים יש הרבה אבל לא בשבילנו.
פרידה מניו זילנד
יום שבת - היאוש נעשה יותר נוח?
שוב קמים בבוקר לשוק המכוניות הקטן שבעיר. שמשון ושרון לא באו היום (שומרי מסורת), כך שרק נטע וליטל אירחו לנו לחברה. השוק הפעם היה מאוד יבשושי, וזה היה כנראה בגלל שהיה סופ"ש ארוך - אנשים נסעו מחוץ לעיר במקום לבוא ולקנות מכוניות. השמש קופחת, ואנחנו ניצלים להנאתנו. כל שעה ושעה אנחנו נהיים יותר מיואשים, וכמה שאנחנו יותר מיואשים המחיר של פרידה יורד. כל שעה וחצי הולכים ומחליפים את השלט. ואז. בדקה ה-90 ממש. שניה לפני שהשוק נסגר..... נטע וליטל מצאו קונה. לפחות למישהו היה יום מוצלח. סיכום היום - לא משהו ששווה לדבר עליו.
יום ראשון - עם הגב לקיר
היום חייבים למכור! אין ברירה. הטיסה ביום שלישי, ואין יותר שווקים. אנחנו נואשים לחלוטין, ומקשטים את פרידה בשלטים של "חייבים למכור היום! מחר הטיסה!". הנואשות שלנו עושה את שלה, וסוחרי הרכב עטים עלינו כמו נשרים על פגר באמצע המדבר. תוך שעה מפתיחת השוק הספקנו לעשות 2 נסיעות מבחן לשני סוחרים שונים, אבל ההצעות שקיבלנו היו נמוכות מידי לתחילת היום. ואז כמו משמיים, הגיעו אלינו זוג אמריקאים חביב.
מסתבר שהם הסתובבו באיזור של הוואנים, וזוג ישראלים שפגשנו בשוק אתמול שלחו אותם אלינו. מסתכלים מבחוץ, מסתכלים מבפנים ונראה שהם מתלהבים. ערן לוקח אותם לנסיעת מבחן, והאופטימיות עושה קאמבק. מה לעשות, כשהבחורה אומרת "Oh honey,it`s just what we`ve been looking for", והבחור מהנהן במרץ גורם לנו לאופטימיות.מסתבר שנפלנו על זוג פראיירים לחלוטין. לא שהם לא עשו עיסקה מעולה (אחלה אוטו, ובמחיר ממש ממש זול), אבל מי קונה אוטו בלי לפתוח אפילו מכסה מנוע? מילא לוותר על בדיקה, אבל אפילו לא להציץ סתם בשביל לוודא שיש מנוע?? משם כבר הכל היה יותר קל - התמקחות קלה (אפילו להתמקח הם לא ידעו), החלפת בעלות, ואפילו קיבלנו טרמפ חזרה לעיר.
סיכום היום - 3 נסיעות מבחן, זוג קונים מאושר, וזוג מוכרים מאושרים עד הגג. חזרנו לעיר כבר ב-11 בבוקר, נפרדנו בדמעות מפרידה, והלכנו לנוח. מגיע, לא?
יום שני - חופשי ומאושר
הטיסה מחר, ונשאר לנו יום שלם שבו אנחנו לא צריכים לעמוד ולנסות למכור את פרידה. מלאי מרץ יצאנו לחקור את העיר. כיוון שהיינו חסרי אוטו (איזה כיף להגיד את זה!), יצאנו לשיטוט באיזור המרכז. המון חנויות, המון מסעדות (בעיקר מהסוג האסייתי לסוגיו), ומגדל גבוה אחד. ה-Sky Tower הוא מגדל שמתנשא לגובה של 328 מטר מעל העיר. מקומת התצפית שלו אפשר לראות את כל האיזור, ואפילו אפשר לקפוץ ממנו במתקן שהוא לא ממש באנג`י, אבל נראה מספיק מפחיד. ככה זה בניו זילנד - אם יש מקום מספיק גבוה, ימצאו איך לזרוק אנשים ממנו. כשחזרנו לאכסניה בערב הסתבר שאוקלנד הכינה לנו מסיבת פרידה. מקצה הסקיי-טאוור נורו זיקוקים במופע שלא היה מבייש את יום העצמאות. ככה יצא שאת הערב האחרון שלנו בניו זילנד בילינו בישיבה על אדן החלון, וצפיה בשמיים.
סיכום היום - איזה כיף זה סתם להיות תיירים!!
יום שלישי - לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית. זאת הבעיה בטיסות - תמיד הן בשעות הכי לא נוחות. קמים בארבע לפנות בוקר, ובמצב חצי מתפקד אנחנו גוררים אותנו ואת התיקים למטה. הסעה לוקחת אותנו אל שדה התעופה, ואחרי המתנה מסורתית של כמה שעות בטרמינל אנחנו עולים על המטוס. מלמטה אנחנו רואים את הנופים של ניו-זילנד, כרגיל יפים כמו תמונה, ואז המטוס פונה לעבר הים, אל היבשת הדרומית.
3.5 שעות אח"כ אנחנו נוחתים במלבורן. למרות כל הסיפורים - אף אחד לא ממש בדק לנו כלום. אפילו לא בדקו אם יש לנו כרטיס יציאה מאוסטרליה והאוהל לא עבר חיטוי. לא התלוננו. למרות הקרבה היבשתית בין ניו זילנד לאוסטרליה, הדמיון מהן והלאה. ומבחינתנו, כרגע, זה היה מצוין. תוך פחות מיום, התאהבנו בעיר.
מלבורן היא עיר חיה, נושמת, תוססת. השמש זורחת (לרוב), הציפורים מצייצות, תמיד יש משהו לראות או לעשות. אז נראה לנו שנשאר פה קצת, ואז נמשיך הלאה. סיכום היום - כל סוף הוא התחלה של משהו אחר, טוב יותר, רע יותר, לא יודע מה יותר.
