רטוב בקצ'קר
נוסעים ונוסעים ונוסעים ולא מגיעים לשום מקום...בשעה 3 אחר הצהריים היינו אמורים לעלות על דולמוש עמוס לעייפה ולנסוע ליאילאלאר. בשתיים וחצי בערך נכנס נהג הדולמוש לחדר הקטן של משרד חברת הראפטינג המקומית ביוסופלי, חייך אלינו מעט במבוכה ואמר שהוא קצת מאחר ולכן הוא יבוא לקרוא לנו ברגע שהוא יהיה מוכן ליציאה. חייכנו אליו בחזרה, לגמנו מהצ`אי והמשכנו בשיחתנו עם דואן, מדריך הטרקים המקומי. בשעה רבע ל-4 נכנס שוב נהג הדולמוש, הפעם עם חיוך רחב הרבה יותר וסימן לנו לבוא אחריו.
מיד עם יציאתנו מהכפר החל לטפטף גשם קל, אך החום בתוך הרכב היה מחניק ובלתי נסבל בעליל. הנופים היו מדהימים והנסיעה, למרות המחנק, היתה נינוחה ונעימה, אך לא נגמרת...
אחרי שלוש שעות ארוכות ארוכות, בהן נסענו 60 ק"מ, הגענו לכפר קטן, נטול בתים, שנראה היה כאילו הוא בנוי סביב מבנה בן שתי קומות אשר מכיל את המכולת המקומית, הפאב האזורי והפנסיון הידוע בקומה השניה. העלינו את התיקים לחדר, בישלנו ארוחת ערב מאולתרת והלכנו לישון את שנתנו הבריאה האחרונה בשלושת הימים קרובים.
ב-5 התעוררנו אל תוך בוקר בהיר ונעים, ללא ספק בוקר מצוין להתחלת הטרק. השביל משך באיטיות אל מחוץ לכפר על דרך רחבה ונוחה שמטפסת במתינות בין כרי דשא ירוקים כל-כך עד כי נראה היה שאלוהים קיבל את השראתו לצבע הירוק לאחר שביקר כאן. אחרי שעתיים של הליכה איטית ורגועה הגענו לכפר קטן, שבקלות היה יכול להיות סופה של תורכיה או לפחות זו שעד עכשיו הכרנו. מכאן והלאה מתחילים ההרים. הדרך חצתה את הנהר וטיפסה לאט לאט לכיוון הפסגות והמצוקים האדירים שמדרום, אלה שסימנו את תחילתו של רכס הקצ`קר הגבוה כל-כך. 3 שעות נוספות, מעבר של עיקול הררי במקצת ולפנינו נגלה משטח דשא גדול (Dilber Düzü) ועליו מונחים כמה אוהלים, באחד מהם ישבו שני ישראלים רטובים ומיואשים. עצתם היחידה אלינו היתה: אל תעלו למעלה- יורד שם הרבה גשם. אנחנו חייכנו חיוך של "מה, אנחנו עשויים מסוכר?", אמרנו תודה, שתינו תה והמשכנו לעלות.
אחרי שעה וחצי של טיפוס תלול למדי בין פלגים קפואים ופריחה מדהימה, החל טפטוף קל, משהו חולף, שנמשך דקות ספורות, אלא שבסופו לא באה שמש אלא הגיע ברד כואב ומטורף שאילץ אותנו לרוץ, למצוא משטח נוח וישר ולפתוח אוהלים במהירות. כמה דקות רטובות ומצאנו את עצמנו יושבים, רועדים מקור ומצטופפים יחד עם עוד שני תיקים גדולים בתוך אוהל קטן שתכונתו הרלוונטית ביותר היתה שהוא יבש יותר מסביבתו. 20 דקות של גשם זלעפות ומטחי ברד ורוח ואז הכל נרגע. השעה היתה כבר 5:30 בערב ואנחנו היינו מעט רטובים אך בעיקר מותשים מהמאבק בברד ומההליכה הארוכה של היום, כך שהחלטנו להעביר כאן את הלילה. שוב, ערכת הקפה נשלפת, תה חם מתבשל, מרק ברוקולי חם, קוסקוס עם ירקות (נשמע כמו ארוחת חורף של סבתא) והולכים לישון.
בערך בשעה 1:30 בלילה התעוררנו לשמע מטחי טיפות עזים על גג האוהל. השאלה האם נתעורר יבשים בבקר המשיכה להטריד אותנו בהתעוררויות שבין חלום לחלום ובשעה 5 בבקר התעוררנו סופית לבוקר יבש למדי. האוהל היה מעט לח, לא משהו שיכול להעיק עלינו. התארגנות איטית ונינוחה, השארנו את הציוד באוהלים מאחורינו והתחלנו לטפס לעבר הפסגה של הקצ`קר, 3932 מטר גובהה. הגובה כבר עכשיו, נתן את אותותיו בנו ואף הכריע שניים מ"חברי המשלחת" שנשארו מאחור וחזרו לאוהלים. הם העבירו את היום בשינה בעיקר ובמעט שיטוט בסביבה, ואנחנו התחלנו לטפס, חוצים עמק קטן שבמרכזו אגם צלול ויפה (Deniz Gölü;), ועלינו אל אוכף יפה, ממנו אפשר כבר לראות את הפסגה.
מהאוכף ירדנו בדרדרת תלולה לעבר כמה שלוגיות שגלשו לאגם קטן שהיה ברובו קפוא (Pond) ומשם טיפסנו בשביל לא ברור במיוחד, מרוג`ום לרוג`ום, על גבו של רכס מסולע וגדול. הרכס הזה הוביל אותנו למה שנראה כמו אוכף מושלג שמפריד בין פסגת הקצ`קר מצפון מזרח לקבוצה נוספת של פסגות מעט יותר נמוכות והרבה יותר מצוקיות מדרום, אוכף ממנו חשבנו שנוכל לטפס לעבר הפסגה. קבוצה של מטיילים צ`כים ואחד פולני, שליוותה אותנו לאורך כל ימי הטרק, ניסתה אף היא את הדרך שלנו ואף התלבטה איתנו בצעקות מקצהו האחד של האוכף לקצהו השני. אחרי נסיון כמעט התאבדותי לטפס על הקירות האנכיים למדי שעולים צפונה מהאוכף, החלטנו לוותר על הפסגה להפעם ולרדת בחזרה לכיוון האוהלים. הצ`כים, לעומתנו, ירדו מעט בחזרה למטה עד לגוש הסלע הגדול, ממנו משכו מזרחה ואז תפסו כיוון אנכי וטיפסו כמו מטורפים דרך שלוגיות קפואות ודרדרות מאיימות עד לקו הרכס ועליו הם משכו שוב מזרחה לעבר הפסגה. כשאנחנו היינו בחזרה באוכף הראשון, הם היו במחצית הדרך לפסגה, כבר על גבי הרכס. משיחה שניהלנו איתם בבוקר שלמחרת, התברר לנו שאותה סופה שתפסה אותנו באוהלים בצהרי אותו היום של הפסגה, תפסה אותם כבר בדרך למטה, אחרי ש"כבשו" את הקצ`קר.
מגיעים לנחלה
אחרי שהסתתרנו מהסופה ההיא יצאנו מהאוהל, אכלנו ארוחת צהריים מאוחרת, שתינו כוס תה חם, ארזנו בזריזות את מה שנשאר לא ארוז מהציוד (האוהלים וערכת-הקפה) ועלינו לעבר אגם קטן (nameless lake) שהסתתר מאחורי pass אדמדם והיה הרבה יותר שקט, הרבה פחות המוני והרבה הרבה יותר קר וצלול מזה שפגשנו בדרך לפסגה.
את הלילה הזה כבר העברנו בנוחות רבה יותר על משטחי דשא יפים ומוגנים מרוח. ארוחת הערב שלנו כללה תפריט עשיר של מרק ירקות אינסטנט, פסטה ברוטב עגבניות בסגנון איטלקי באדיבות אסם, בתוספת נכבדה של אטריות מסולסלות באדיבות חברה תורכית שמטעמי הגינות פרסומית לא אעשה לה כאן קידום מכירות, וגם מטעמי זכרון בעייתי וחוסר ידע מוחלט בנבכי חברות האטריות התורכיות. כמובן שכוס תה חם ועוגיות ממולאות בשוקולד, עוגיות איכותיות ללא ספק, חלקם של אלה לא יקופח חס וחלילה. הלילה, כמו שכבר ציינתי, היה קר למדי אבל השינה היתה ערבה ובריאה ובסופו, בערך בשעה 5:30 הקצנו לבקר בהיר להפליא, כשהאוהלים מכוסים שכבה דקה של קרח והאוויר יכול בקלות לשמר קרטיבים לאורך זמן. שוב, התארגנות יגעה ורוגעת, הפשרה קלה ויצאנו לדרך, מחפשים את הדרך שמטפסת על הדרדרת ועוברת את האוכף שמוביל אותנו שלב אחד קדימה בדרך ל-pass הכה מדובר, זה שהזהירו אותנו מפניו, זה שאסור לעבור בערפל, זה שקשה למצוא את הדרך אליו, זה שאיש ממנו חי עוד לא חזר....
הירידה מהאוכף אל עמק ירוק ורחב ידיים נמשכה לא יותר מחצי שעה וכשמצאנו מקום נוח לעשות בו תה, עצרנו, התיישבנו, שלפנו, בישלנו, לגמנו והכל בתרגולת הידועה והמוכרת, אלא שהפעם גם חשבנו איך להמשיך. בינינו לבין ה-pass הידוע לשמצה הפרידה שלוחה שגלשה אל מרכז העמק, שלוחה שהתחילה מצוקית וגבוהה וגלשה לאט לאט, ברכות, מלווה בדרדרות משני עבריה. סיפור הדרך שהיה לנו ציין אוכף קטן בראש השלוחה, שיש דרך מלווה ברוג`ומים המטפסת אליו ויורדת מהצד השני, ויחד עם העליה הזו, מומלץ שם גם לנסות ולהמשיך למטה עם העמק ולבחור באזור מתון יותר של השלוחה או אפילו לעקוף אותה מלמטה ולטפס בחזרה מן העבר השני של העמק. בסופו של דבר אנחנו בחרנו להישאר על אותו קו גובה, למצוא תוואי נוח בין הדרדרות ולחצות את השלוחה איפשהו באמצע. בדיעבד התבררה בחירה זו כנבונה במיוחד שכן לא היינו צריכים לרדת או לעלות בעמק ו"נפלנו" בדיוק על השביל שמוביל אל ה-pass. כעבור שעה נוספת היינו בראש ה-pass הכל-כך לא מפחיד ולא מאיים, ושעה נוספת אחר כך הגענו לראשו של אוכף קטן יותר, ממנו כל שנותר היה לרדת ירידה קצרה של שעתיים ואנחנו כבר ביוקרי-קברון (yukarı kavron), כפר קטן שבו אפשר למצוא מנוחה ונחלה בסיום הטרק.
כמה פשוט זה נשמע, אלא שכמו בכל יום בשעת צהריים השמיים מתכסים בעננים ובעקבות העננים בא גם.... הגשם. פריסה מהירה של אוהל אחד, כניסה זריזה לתוכו, ניצול הפוגה קצרצרה במטחי המים, פריסת אהל נוסף והתארגנות לארוחה בתוכו וכעבור שעה נוספת של גשם מלווה בסעודת מלכים שכללה אקמק (ekmek), לחם תורכי שערכו הגסטרונומי שווה ערך לערכה הכלכלי של אונקיית זהב, פרוסות בצל סגול, עגבנייה, גבינה צהובה עתיקה ומשובחת (את האיכות קובעים לפי הריח וההתיישנות, כמובן), זיתים שחורים מעוכים (אצלנו קוראים לזה דפוקים) ולקינוח דבש וריבת תותים, והגחנו שוב אל מחוץ לאוהל, קיפלנו את הציוד והתחלנו לרדת מהאוכף בשביל תלול ופורח לעבר אגם קטן, שצבעו כשל שונית אלמוגים. מולנו, מצפון, נפרש עמק רחב וירוק שבקצהו עמד כפר קטן - יוקרי קברון והירידה מהאגם אל העמק היא מתונה ויפה, לפחות כך נראה מראש האוכף.
בערך באמצע הדרך ראינו ענן גדול ואפור מתחיל לטפס מתחתית העמק ובשלב זה עוד לא היה כל-כך ברור שהוא יוריד עלינו גשם. כשהתיישבנו לשתות תה בצד הנהר שליווה אותנו לאורך כל העמק והרגשנו את עצמנו נרטבים עד העצמות, אז הבנו שהגשם יבוא וישטוף כל כאב, בין אם נרצה ונתכונן ובין אם לא. בפעם הבאה כבר תרגלנו ביעילות מדהימה את פריסת האוהל והכניסה אליו ותוך פחות מדקה אחרי שעצרנו כבר ישבנו ארבעה אנשים, ארבעה תיקים ענקיים וארבעה זוגות נעליים רטובות בתוך אוהל שאמור להכיל שני אנשים בלבד, מקשיבים לתקתוק הטיפות וכדורי הברד על גג האוהל.
מטח הגשם הבא כבר תפס אותנו נכנסים לחדר בנוי עץ בפנסיון קטן וחמים בכפר ציורי משהו ומאוד רוגש והומה. עוד לפני שהחלפנו לבגדים יבשים ואחרי שהנחנו את התיקים בחדר, נכנסנו למסעדה טחובה ועשנה וסעדנו ארוחת ערב חמה בדמות חביתה ונקניק, כך לפחות הגדיר זאת בעל הבית. שינה רצופה של 12 שעות סיימה את הטרק המדהים הזה ב-Grand Finalla.
לתחילת הכתבה
