היציאה לדרך
ביום ראשון, עלא סובוח, שמתי פעמיי לאוטובוס העולה לקרית שמונה. כמובן שזה 841, שעושה טיול שנתי ולוקח לו 4 שעות להגיע, אבל הנוף בדרך... אחחח, הנוף! פשוט תענוג. לא להאמין שיש דברים כאלה כאן בארץ. הרים, שדות ירוקים, פרות, עיזים, שקט ושלווה, אויר נקי. איפה זה ואיפה המרכז. כמובן שאת הדרך לצפון הכרתי, והאוטובוס עצר בכל התחנות האפשריות, כולל העצירה הבלתי נמנעת בעפולה לעשר דקות.
לקרית שמונה הגעתי ברבע לעשר. שאלתי מתי יש אוטובוס למטולה, שעובר דרך תל חי, ונאמר לי שב-12:00. אבל באתר רשום שיש בעשר ורבע. "אז רשום. יש אוטובוס ב-12:00", אמר לי הבחור האנטיפת מתחנת האוטובוס. החלטתי בינתיים להצטייד במזון למשך היום והלכתי לקניון שמונה. כמובן שידעתי שאמשוך תשומת לב, בעיקר אצל שומרים בכניסה לתחנות מרכזיות וקניונים, עם התיק הענק והמטפחת על הראש. למזלי, לא התבקשתי לפתוח את התיק אלא רק להציג תעודת זהות ולענות לשאלות כמו: מאיפה באתי, ולאן אני הולך (נהיו פילוסופים כולם ). הצטיידתי במזון ואז נזכרתי שאין לי שעון מעורר. עליתי למעלה לחנות מתנות וקניתי שעון מעורר ב-10 ש"ח. בדקתי שהוא גם עובד, שמתי בתיק וחזרתי לתחנת האוטובוס.
בדרך הצטיידתי גם בקרם הגנה (אשכנזי לבנבן שכמוני) ושאלתי אנשים אם יש משהו לראות בקרית שמונה. המליצו לי על צוק מנרה. החלטתי לנסוע לשם. נסעתי בטרמפ, והגעתי לאתר. מסתבר שלא זול שם בכלל. עליה ברכבל עולה 49 ש"ח לכל כיוון (!). פול כסף, מה נהיה? אבל, תמי, בחורה חמודה שעובדת שם, המליצה לי על מבצע שיש להם: עליה וירידה ברכבל + סיור מודרך בפסגת צוק מנרה + פעילות אתגרית אחת (קיר טיפוס, אומגה או סנפלינג) ב-100 ש"ח. זה כבר יותר הגיוני. בחרתי סנפלינג. היתה חוויה נהדרת. סנפלינג עשיתי עד לאותו יום רק פעם אחת, בגיל 13, בהר ברך שבנגב, כשהייתי בעמיצור. היה כיף לעשות את זה שוב. העלייה ברכבל, שנמשכה 10 דקות, היתה כיפית למדי ומהחלון נשקף נוף קסום ומרתק.
לאחר הסיור המודרך והסנפלינג ירדתי בחזרה, והדרך למטה היתה לא פחות מענגת מהדרך למעלה. כשהגעתי חזרה לקבלה (השארתי שם את התיק), שאלתי את תמי החמודית אם יש עוד משהו מגניב והיא סיפרה לי על המגלשות, ואמרה שזה עולה 20 ש"ח. אמרתי, אם אני כבר כאן, נעשה גם מגלשות. עשיתי. חוויה כיפית וסופר מאאאאגניבה. לאחר מכן חזרתי לקחת את התיק ושאלתי את תמי איך מגיעים מכאן לקרית שמונה, והיא הסבירה לי. הודיתי לה והלכתי ברגל עד לקרית שמונה.
כשהגעתי לקרית שמונה, שאלתי מתי יש אוטובוס לכפר גלעדי ונאמר לי שרק עוד שעתיים. סורי, אני לא מחכה שעתיים. החלטתי לקחת מונית, דבר שלא אופייני לי, שכן אני לא נוהג לנסוע במוניות. וגם ככה היום הראשון של הטיול היה מסחטת כסף. הכל עלה יקר, יותר ממה שתכננתי. הרבה יותר ממה שתכננתי. הנהג הביא אותי עד לכפר גלעדי, לאריה השואג. דיברנו בדרך, סיפרתי לו על הטיול, והוא סיפר לי שגם היה נוהג לטייל ושאל אותי אם יש לי מספיק מים. דיברנו עוד קצת והוא נסע ואני המשכתי. טיילתי ליד האריה השואג, חצר תל חי, בית הקברות, והלכתי למוזיאון השומר.
מוזיאון השומר הוא מקום מרתק. קיבלה אותי אשה נחמדה שהיתה עם הילד שלה שם. היא הסבירה לי על המוזיאון ועל מה שאני הולך לראות, ושאם אצטרך עזרה או הסבר, שאפנה אליה. הודיתי לה והתחלתי לסייר. הסתובבתי והתעכבתי בכל התחנות, קראתי והתרשמתי. המוזיאון עשיר בפרטים הסטוריים והשלווה של המקום לא מזכירה את הקרב הקשה שהתרחש שם. יש שם תמונות של טרומפלדור ושאר האנשים שלחמו על תל חי, כלי נשק, מסמכים ותעודות וחוקים של "ההגנה", פרטי לבוש (שם למדתי שלעג´ל, הבייגלה שמחזיק את הכאפיה, יש עוד שימוש, כלאסו, לתפוס רוכבים אויבים), נרגילות, כריות, ועוד פריטים הסטוריים. לאחר מכן עליתי לחדרים שלמעלה ולנקודת התצפית שממנה נגלה נוף מדהים של הגליל העליון. ה
אשה הנחמדה פנתה אלי ואמרה כי היא שכחה שהיא צריכה לסגור עוד כמה דקות. סיימתי את הסיור ובדרך החוצה שאלתי אותה על כלי החקלאות שעמדו בכניסה למוזיאון וקיבלתי הסבר מקיף עליהם. לאחר מכן שאלתי אותה אם יש מקום שבו אפשר לשבת ולאכול, והיא אמרה שעל הדשא. יש המון מטיילים שם, ובקיץ הם ישנים על הדשא. נפרדתי ממנה והתיישבתי על הדשא להפסקה. חלצתי נעליים ואכלתי. לאחר מכן, חזרתי לקבר האריה השואג, עשיתי עוד סיבוב, וירדתי לכיוון הכביש הראשי, לכיוון קרית שמונה. תפסתי טרמפ שהביא אותי עד לתחנה המרכזית, ואז ראיתי שאני גם מספיק לאוטובוס לצפת. עליתי על האוטובוס ונסעתי לצפת.
כשהגעתי לצפת הלכתי לקו 6 בשביל לנסוע לאכסניה. הגעתי לאכסניית הנוער ואין מקומות פנויים. מסתבר שהיא משמשת חיילים במשך השבוע. שאלתי לגבי המחירים, בלי ארוחת בוקר, ונאמר לי שזה עולה 145 ש"ח. יקרנים, מה נהיה? אז שאלתי איפה יש עוד אכסניות בסביבה. כבר ערב ואני אחרי יום ארוך וקשה ורוצה מקלחת ולנוח. אמרו לי לרדת למטה ברחוב ולגשת למכולת של שטרית, יש לו אכסניה. הלכתי אליו. שטרית הוא איש דתי מבוגר שמנהל מכולת ואכסניה. הוא רצה 130 ש"ח. הורדתי אותו ל-100, וגם כאן הרגשתי שעושקים אותי. הגעתי לחדר. זהו חדר לשלושה, עם טמבלויזיה ומזגן. הייתי מוותר על 2 אלה ושיורידו לי במחיר. חדר נוח, אמנם, אבל עדיין. המחיר יקר. אבל הלהיט של האכסניה זה השירותים.
הכיור, המקלחון (בשפורפרת שקבועה בקיר והעלק וילון) והאסלה נמצאים אחד ליד השני. רעיון אדיר. תחשבו על זה שאתם יכולים לחרבן ולהתרחץ באותו זמן. פשוט לכוון את זרם המים עליכם כשאתם על כסא הכבוד. לא ניסיתי, תירגעו. אבל המחשבה עברה בראשי. אמרתי לעצמי שמי שממציא כזה דבר חייב להיות גאון. אחרי מקלחת חמה וארוכה יצאתי לעיר. היה כבר ערב ולא היו הרבה אנשים ברחובות. הלכתי לקנות אוכל והשלמתי חוסרים. לפני שנכנסתי לחדר דיברתי עם שטרית קצת. סיפרתי לו מאיפה אני, מה אני עושה בצפת, על הטיולים שעשיתי.
חזרתי לחדר. בחדר אכלתי, נחתי, ראיתי קצת טמבלויזיה, וחשבתי על היום. היה יום כיפי, אין מה לדבר. באמת יופי. בדקתי כמה כסף הלך לי היום. מסתבר שביום הראשון כבר אשכרה הולך לי חצי מהתקציב, ועוד לא התחלתי את הטיול. אין ברירה נצמצם בהמשך. איך חבר שלי אומר: "כל חריגה מהתקציב זה פחות שעת שינה בלילה". כמה שהוא צודק. והדאגה הזאת קצת ביאסה אותי. כיוונתי את השעון, קראתי את "הנסיך הקטן" והלכתי לישון. עייפתי. מחר מטיילים בצפת.
לתחילת הכתבה
צפת וטבריה
את הטיול בצפת התחלתי על הבוקר. עליתי לעיר העתיקה והסתובבתי בסמטאות הציוריות, נשמתי את האויר הנקי של הגליל, מביט על ההרים ועל הנוף הנפלא שנגלה לעיניי. עצרתי לשתות משהו בקיוסק ולקחתי אתי את השתיה והתיישבתי במקום שסיפק לי תצפית נפלאה. למטה ראיתי את בית הקברות. גם שם טיילתי. בונים שם כבר הרבה זמן בית כנסת חדש לחסידי ברסלב. גם כשהייתי באוגוסט הוא עדיין היה בבניה. ירדתי למטה, לכיוון בית הקברות וטיילתי שם.
בינתיים קיבלתי טלפון מהבית. אמא שלי סיפרה לי שחיסלו את השייח´ יאסין וביקשה ממני להיזהר מאד בטיול. הבטחתי לה שכך אעשה. היא שאלה אותי למה אני לא נוסע לעמוקה, לבקש שידוך. אמרתי לה שאין אוטובוסים לשם ושתרד כבר מהעניין, ובכלל, זה לא נושא לעכשיו. האמת, חשבתי לנסוע לעמוקה בלי קשר. זה ליד יער ביריה, כמה קילומטרים מצפת. רק שלא ידעתי את הדרך ולא היה מי שיסביר לי. אבא שלי הסביר לי בערב, אבל אז כבר הייתי בטבריה.
מבית הקברות עליתי למעלה, חזרה לעיר העתיקה, הסתובבתי בגלריות והתרשמתי מהציורים. טיילתי בכל פינה ובכל סמטה בצפת, מתענג על האוירה הרוחנית שיש בעיר ועל השלווה של המקום. אנשים עברו לידי ברחוב ובירכו אותי לשלום. אנשים שלווים, לא ממהרים לשומקום, עושה רושם שכאן הזמן לא ממש חשוב. אין רעש ובלגאן כמו בת"א, כאן זה רילקס. עצרתי בחנות מכולת וקניתי אוכל, ובחנות אחרת עשיתי השלמת ציוד.
מאחר ונהייתי רעב, החלטתי לחזור לאכסניה ולאכול בחדר. כשהגעתי, שטרית לא היה שם והמקום היה נעול. יופי, מה אני אמור לעשות? לשבת על המדרכה ולאכול? התקשרתי אליו אבל הוא לא ענה. עכשיו לכו תדעו מתי הוא חוזר. הלכתי לאכסנית הנוער והתיישבתי שם על הספסל. אכלתי וקצת אחרי שסיימתי שמעתי קול מאחוריי. אלה היו שתי נשים: אחת שמנה עם תלתלים ואחת חיילת צעירה. השמנה שאלה אותי מה אני עושה פה. אמרתי לה שהאכסניה שאני נמצא בה נעולה ואין לי איך להכנס ושישבתי לאכול. אז היא ביקשה ממני להתפנות מהמקום. הוא לדיירי האכסניה בלבד. שאלתי אותה למה זה מפריע לה שאני יושב שם, את הזבל זרקתי לפח והשולחן נקי.
היא אמרה לי לא להתווכח. בינתיים החיילת הסתכלה במבט חודר וחשדני ואמרה לי לעזוב. יאללה יאללה, על מי את עושה פוזות? מה זה המבטים האלה? אני אמור לפחד ממך? קמתי ממקומי ואמרתי להן שאני צריך להשתמש בטלפון הציבורי. השמנה אמרה לי שהוא מיועד לדיירי האכסניה. אמרתי לה שאני מתפלא שבכלל חשבתי לישון אצלם. אחרי יחס כזה אין סיכוי שבעולם שאבוא לישון אצלם. היא אמרה לי "לא צריך". ולחיילת אמרתי שתרגיע עם המבטים שלה. הסתובבתי והלכתי.
אחרי זה התקשרתי לראות אם שטרית חזר. הוא היה שם. הלכתי לאכסניה, הורדתי נעליים, ונכנסתי למיטה. למרות שהייית צריך להתפנות בעשר, הייתי חייב לנוח. אם שטרית יעשה בעיות אסתדר אתו. נמנמתי לי שעה וחצי עד שהוא דפק בדלת ושאל למה אני עוד פה ואמר שהייתי צריך להתפנות בעשר. קמתי, שטפתי פנים, סידרתי את התיק וירדתי למטה. מסרתי את המפתח לשטרית, שעשה פרצוף, אבל הסברתי לו שהייתי ממש עייף והייתי חייב לנוח קצת. הוא אמר שבסדר, העיקר שנחתי ועכשיו אני בסדר. לא נורא. גם ככה אפאחד לא עמד להכנס לחדר הזה. עזבתי את האכסניה והלכתי לתחנת האוטובוס. איזה תחבורה ציבורית חסרת תועלת. בגלל שפספסתי את האוטובוס לתחנה מרכזית חיכיתי 45 דקות בתחנה שאמורים לעבור בה 7 קוים. אפאחד מהם לא עבר.
חבר שלי, שדיבר אתי אותו זמן בטלפון, אמר לי "איזה תמימות תל אביבית יש לך. אתה מצפה שכאן האוטובוסים יהיו כמו במרכז". צודק. אני משליך את מה שאני יודע מהמרכז על המקום שאני נמצא בו ומצפה שזה יהיה אותו דבר. טעות גדולה. אל תעשו את זה, כי תתעצבנו. כמו שאמרתי, כאן אפאחד לא ממהר לשומקום. בסופו של דבר הגיע אוטובוס, בעשרה לשש. עליתי עליו, ונסעתי לתחנה מרכזית. יש לי שעה לחכות לאוטובוס לטבריה. שמתי את התיק על ספסל בתור כרית והעברתי את השעה בנמנום קל ואז הגיע האוטובוס.
20:00 - תחנה מרכזית טבריה. הטלפון מצלצל, אבא שלי על הקו. סיפר לי שחיסלו את יאסין ואמר שיש בעיות עכשיו ושאל אם אהיה מוכן לקצר את הטיול ולחזור הביתה. אמרתי לו שהתשובה שלילית. אשנה חלק מהמסלולים אבל הטיול ממשיך כמתוכנן.
לאכסנית "מיוחס" הגעתי 5 דקות מאוחר יותר, ולשמחתי היה מקום פנוי. ועוד יותר לשמחתי, המחיר היה ממש זול. חדר בלי מקלחת ושירותים ובלי ארוחת בוקר עולה 50 ש"ח ללילה. אחרי מו"מ זריז המחיר ירד ל-45 ש"ח ללילה. נרשמתי לשני לילות עם אופציה לעוד אחד, ביקשתי ממנו שישים אותי חדר אחד ליד המקלחות וכך הוא עשה. לקחתי את המפתח ועליתי למעלה. החדר הוא חדר לארבעה אנשים, עם מיטות קומותיים, שולחן, מראה, ארון, ושני שרפרפים. המקלחת ממש צמוד אלי.
גם כאן האכסניה משרתת חיילים והייתי האזרח היחיד שם. חייכתי לעצמי וחשבתי "ילדים. אני גדול מהם לפחות בעשור, אם לא שנה יותר". לפחות כאן האכסניה מלאה בחיילים חמושים ויש תמיד מישהו ששומר בחוץ. אני מוגן. יופי. עכשיו יש לי חדר לשני הלילות הבאים, והמחיר הציל את התקציב שלי. נחרדתי מהמחשבה שכל לילה יעלה לי 100-120 ש"ח ואז אחרוג מהתקציב בכמה מאות שקלים טובים. חשבון הבנק שלי לא יעמוד בזה. זה גרם לי ללא מעט דאגות, בעיקר אתמול בערב. עכשיו הייתי יותר רגוע.
21:15, טבריה. הסופרים כאן הם מכה. ליד האכסניה יש קלאבמרקט שפתוח עד 20:00. ליד תחנה מרכזית יש "חצי קופה" שפתוח עד 21:00, וצריך לעלות למעלה עד "זול פה" שהוא היחיד שפתוח עד 22:00 אבל יש לו מגוון עלוב ולא ממש זול פה. ליד נמצא "שפע שוק", שבדר"כ פתוח עד 21:00, אבל "לפני החג אנחנו גמישים", מה שלא הפריע להם לצרוח בכריזה כל דקה וחצי לקונים להזדרז לקופות כי סוגרים. המשכתי כרגיל, עשיתי את הקניות, שילמתי ויצאתי.
חזרתי לחדר, אכלתי, פרקתי את התיק מהבגדים והשארתי רק מה שצריך, ונכנסתי למיטה עם הנסיך הקטן. הספר, לא הנסיך, תירגעו. מחר יש יום טיול. מה בתכנון? טיול לפי הספר "שביל ישראל", לאתר ירדנית. מסלול חביב ולא קשה במיוחד, אם כי סובל מילקויים קשים. אבל על זה בפרק הבא.
לתחילת הכתבה
כנרת וירדנית
יום טיול כיפי ונינוח, עם תצפית מרהיבה לטיילת. נסעתי עם קו 9 של קונקס וירדתי בשד´ ספיר. משם הלכתי לפי הסימון נכנסתי ליער שוויץ. זהו מקום יפהפה בטבריה עילית, 5-6 ק"מ של יער פורח, עם תצפית מדהימה על הכנרת ועל הגליל. הלכתי ביער, נהנה מהנוף ומהאויר הנקי ואז פתאום, הופ! פרה. עומדת שם, בסבבה שלה, מסתכלת מסביב. ראתה אותי, מסתכלת עלי במבט של "מה הוא עושה פה זה?". לא היתה לי מצלמה. אם כן הייתי מצלם אותה. חמודה. הסתכלנו אחד על השני במשך איזה דקה, כל אחד לא מבין מאיפה השני צץ, ואז המשכתי. עברתי ליד החניון ושם ראיתי, כרגיל, ערימות של זבל. קצת יותר למטה יש עמדת תצפית שבה יש אנדרטות לזכר אנשים שנרצחו בשואה ושמתו במלחמות. ממשיכים.
השביל מתפתל וממשיך, עם כמה פיתולים ופניות, עד לחניון פוריה, אחלה מקום להפסקה, עם נוף מדהים, ספסלים לפיקניק ואקליפטוס ענק, שאמנם לא שורק בלוז כנעני, אבל נותן אחלה צל. יאללה, שעה הפסקה. חלצתי נעליים, השתרעתי על הספסל, ונהניתי מהשקט. כמובן שזו גם היתה הזדמנות טובה לאכול. היה כל כך כיף שם, שלא התחשק לי לקום, אבל את הטיול צריך להמשיך.
עד עכשיו המסלול היה סלול טוב ונוח להליכה, והסימון היה ברור. מכאן ועד המושבה כנרת התחיל הבלגאן. סימון לא ברור, פעמים רבות מוסתר ע"י צמחיה ובנס רואים אותו. התברברתי שם חבל על הזמן. דווקא בקטע שהכי צריך את הסימון ושיהיה ברור, הוא לא. פשוט זוועתון. וגם הכנתי רשימת ליקויים של המסלול, לטובת אלה שמתכננים לטייל לשם.
אחרי כל הברברת המייגעת הזאת הגעתי למושבה כנרת. מקום שקט ורגוע, עם אנשים נחמדים. עברתי דרך בית טריידיל, שעליו כתב יעקב פיכמן את השיר "על שפת ים כנרת, ארמון רב תפארת...", חצר כנרת, והסתכלתי על בתי המושבה. שתי נשים, אשה אחת שדחפה כסא גלגלים שעליו ישבה בחורה צעירה בישיבה מזרחית התקדמו לעברי. הבחורה בכסא הגלגלים חייכה אלי ובירכה אותי בצהריים טובים. השבתי ברכה. קבלת פנים נעימה. צריך ליהנות מזה כל עוד זה קיים. בת"א אין דברים כאלה.
לפני שפניתי שמאלה לכיוון בית הקברות המשכתי ישר ל"תמר בכפר" לראות מה יש שם. זאת חנות גדולה, אפשר לקרוא לה חנות טבע. טעמתי מהסוגים השונים של החלבה. יאמי, והסתכלתי סביב על המבחר. הצטיידתי במים וקניתי גם ארטיק, להתרעננות. חזרתי לכביש הראשי והלכתי לבית הקברות. טיילתי שם וראיתי את הקבר של ברל כצנלסון ושל משה הס, וביקרתי בקבר רחל. משם המשכתי לעבר הקבר של הפרדה "בובה", שעליו היה כתוב "פ"נ בובה, שחרשה, קילטרה ותילמה בנאמנות את אדמת כנרת בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. יהא זכרה שזור בתולדות כנרת. 1985".
מהקבר של בובה הגעתי לבית המוטור, ומשם לאתר ירדנית. זהו אתר שאליו באים נוצרים על מנת לטבול בירדן ולקבל ברכה. לא היו שם נוצרים הפעם. במקום זה, היו שם שתי נערות חמודות שנופפו לי לשלום. נופפתי להן בחזרה והן הזמינו אותי לאכול. "יש המון בשר שאפאחד לא אוכל וחבל לזרוק", אמרה אחת מהן. השבתי שאני לא אוכל בשר אבל תודה על ההזמנה. הבחורה שהזמינה אותי אמרה "אוקיי, תהנה מהטיול". המשכתי ללכת עד סוף המסלול וחזרתי בחזרה. הלכתי לכביש הראשי, ובדרך עצרתי מתחת לעץ לשתות מים ולהתמרח. משם לקחתי אוטובוס לטבריה.
כשהגעתי לטבריה נכנסתי למרכז המידע, לקבל טיפים על טיולים. מאחר ואת הטיול המתוכנן למחר (ממשהד דרך ציפורי עד צומת יפתחאל) ביטלתי, עקב המצב בנצרת והסביבה, הייתי צריך טיול חלופי. כאן פגשתי את מי שעומדת להיות שותפתי למסע וידידה תומכת ויועצת, אם כי מרחוק: קתרינה הלפרין. אשה חביבה ונעימה, שעזרה לי לתכנן מסלול ליום למחרת. היא שאלה אותי מאין באתי, לאן אני מטייל וכמה זמן אשאר. השבתי לה שעד יום חמישי. סיפרתי לה איפה כבר הספקתי להיות, ולאיפה אני מתכנן לנסוע.
דיברנו הרבה, על כל מיני דברים. היא סיפרה לי על עצמה ועל הילדים שלה, ועל כמה שהיא אוהבת לטייל ועל זה שאני מבאס אותה כי היא שם ולא יכולה לטייל והלוואי ויפטרו אותה. ישבנו ודיברנו איזה שעתיים, בכיף, ובין לבין היא גם ייעצה לי בבחירת מסלול, וזמני אוטובוסים וכל המידע שאני צריך. ממש מותק. בשעה 17:00 היא סגרה את המקום, אבל קבענו שמחר אחרי הטיול אבוא לשתף אותה בחוויות. משם הלכתי לחוף הים, ישבתי, חלצתי נעליים ואכלתי ארוחת צהריים מאוחרת.
אחרי כן הלכתי למלון, התקלחתי ונחתי בחדר. בערב החלטתי לצאת ולראות מה יש בעיר. בואו נודה באמת: טבריה משעממת. פשוט אין שם מה לעשות. לא ברור, משקיעים שם כסף בתיירות אבל לא משקיעים שקל במקומות בילוי. מטופש. הרי באים לשם גם תיירים צעירים, וצעירים רוצים לצאת לבלות בערב, לא? ואין להם איפה. יש קולנוע אחד בעיר, שלא מצאתי אותו ושיש בו סרט אחד, שבת"א לא רציתי ללכת לראות אותו, אז בטבריה? בקיצור, הסתובבתי, קניתי ארטיק (אפילו גלידה נורמלית אין) וחזרתי למלון. כבר הייתי עייף אז ויתרתי על הקריאה וישר הלכתי לישון. מחר יש טיול מרתק, להר הארבל, ונפגוש מלא אנשים מגניבים..
לתחילת הכתבה
הר הארבל
יום רביעי הוא היום שבו פגשתי הכי הרבה אנשים בדרך, ועם כולם יצא לי לדבר. היה מעניין מאד. אל מושב ארבל ואל פסגת ההר הגעתי מטבריה, עם קו 9 של קונקס. ירדתי בצומת, והתחלתי ללכת. יש קצת מרחק לעבור. מוזיקת רקע לדרך: דילן. מוזיקה של נוודים או לא? הגעתי עד כפר חיטים אך לא נכנסתי פנימה. זה לא הכיוון. קצת אחרי כפר חיטים עצרתי טרמפ. הבחורה הביאה אותי עד מושב ארבל והראתה לי דרך קיצור לפסגת ההר. בדרך שמתי לב שהיא שומעת עמיר בניון. יש לה כבר 5 נקודות אצלי. התחלתי ללכת בכיוון שהיא הראתה לי ואז ראיתי את הסימון הירוק, כמו במפה. הלכתי לפי הסימון עד שהגעתי לכביש ראשי. בדרך לא היה סימון ופחדתי שמא אני לא על הדרך הנכונה.
אז עצר רכב של רשות שמורות הטבע, והפקח שאל אותי אם הכל בסדר. אמרתי לו שכן. הוא שאל אותי לאן אני צריך להגיע ועניתי לו "פסגת הארבל, ומשם במסלול האדום". שאלתי אותו למה אין סימון שבילים בדרך והוא ענה שזה אזור לא מסומן, והסימון מתחיל בעליה להר. אבל זה הכיוון. "יש לך מספיק מים? חם היום", שאל. השבתי בחיוב. "אתה רואה את החרוב הזה, שם למעלה? זו הפסגה. לשם אתה צריך להגיע. טייל בזהירות ושמור על עצמך". הודיתי לו והמשכתי בדרך.
אל פסגת ההר הגעתי חיש מהר. שם ראיתי את המצבה שעליה כתוב ב"שביל ישראל", לזכר סמ"ר זוהר מינץ שנהרג בהיתקלות בלבנון. על המצבה חקוקים שורות מהשיר "לילה לא שקט" של שלמה ארצי, וכן מילות אזכרה כמו: "אהב נובלס ואופנועים, אהב את החיים וגם סיכונים, אהב את המדינה ומת למענה... גבר לא נשכח אותך..." זה בערך מה שאני זוכר וחריטה של דמות על אופנוע. מצבה מצמררת ומרגשת. עמדתי והסתכלתי עליה הרבה זמן. לא יכולתי להתנתק. כשיכולתי, המשכתי לפי הסימון השחור לעבר הפסגה. שם עצרתי למים ונשנוש קל. ואז פגשתי שם קבוצת מטיילים מג´ורג´יה וממיסיסיפי, מיזורי, ארה"ב.
חבר´ה מבוגרים ושנים שלושה צעירים, בערך בשנות השלושים המוקדמות, ובחורה אחת שנראתה טוב. דיברתי אתם, חלקנו חוויות על הנוף המדהים שנשקף מהפסגה, של הגליל מלפנים ומתחת ושל הר ניתאי שמשמאל. שאלתי אותם כמה זמן הם מתכוונים להיות ואיפה הם טיילו. הם סיפרו לי על המקומות שהם ביקרו בהם ועל זה שהם עוזבים מחר. שאלו אותי מאיפה אני וסיפרתי להם. צילמתי אותם כמה תמונות, לבקשתם, ולאחר מכן נפרדנו, הם חזרה לאוטובוס שלהם, ואני למסלול האדום.
הלכתי לפי הסימון, על שפת המצוק, עד שהגעתי לחלק הכיפי של המסלול - הירידה. הירידה מתבצעת בעזרת כבלים וידיות הקבועות בהר, וצריך לרדת לאט ובזהירות. איך אני אוהב מסלולים כאלה, שהאדרנלין משתולל אחרי שאתם עושה אותם. כשהגעתי למטה הרגשתי מין התרוממות רוח שכזאת. פשוט אדיר. כשהגעתי אל מתחת למערות עצרתי למים. שמעתי קולות. עוד אנשים יש פה היום? אוקיי. נסתכל ונראה מי שם.
אלה היו 4 חבר´ה צעירים, 2 בנים ו-2 בנות. אחד מהם עשה רושם שהוא המדריך שבחבורה. הם דיברו על לטפס למעלה, והחלטתי לראות לאן הם מטפסים. הלכתי אחריהם ונפגשנו למעלה. דיברנו, בעיקר אני והמדריך שביניהם, שהתברר כחובב טבע אמיתי וכבעל ידע נרחב. הסתכלנו מלמעלה על הנוף. אחרי ששמענו הסבר מפיו, ירדנו למטה. נפרדנו. הם המשיכו למעלה, בשביל השחור, לכיוון המכונית, ואני למטה, בשביל האדום, לואדי חמאם. בדרך, השביל האדום השתלב בשביל ישראל.
בדרך למטה שמעתי קריאות ושריקות מלמעלה. אלו היו ילדי בצפר בטיול. פששש, האתר עמוס מטיילים היום. נפנפתי להם לשלום. כשהגעתי למטה, בין השיחים ראיתי פר, מלחך עשב בשלווה. הוא העיף בי מבט של "מה אתה מסתכל?" וחזר לעשב שלו. המשכתי להביט בו, בשלווה שלו, באיך שהוא אוכל בזולה שלו, לא ממהר לשומקום. בדרך למטה עברתי ליד הר ניתאי והרגשתי צורך עז לטפס עליו, ולהגיע לפסגה. אבל בסוף החלטתי לוותר על העניין. בפעם הבאה.
את הילדים פגשתי למטה, בואדי, כשישבתי לנוח. הם שאלו אותי מאיפה באתי וסיפרתי להם. מסתבר שאלה ילדי פנימיה מחיפה שבאו לטיול בהר. דיברתי קצת אתם וקצת עם המורה שלהם ואז הם המשיכו ואני נשארתי לנוח עוד קצת. אחרי 10 דקות קמתי והמשכתי. פגשתי אותם שוב במזנון. הגעתי לצומת וראיתי שיש לי 6 ק"מ עד טבריה והחלטתי ללכת אותם ברגל. אחרי 5 ק"מ של הליכה על הכביש המהיר, כשהרגליים מתבשלות בנעליים וחם (מתכון בדוק למרק פטריות בנעליים), החלטתי לפרוש הצידה למנוחה, רצוי באיזה נקודה בחוף. מצאתי אחת שקטה, התיישבתי, חלצתי נעליים ושמתי את הרגליים במים. איזה כיף. יאללה, חצי שעה הפסקה.
אחרי כמה דקות של זולה, עצרה משאית עם חיילים משריון, והם קפצו ממנה, התפשטו ורצו למים וצרחות וצהלות, כשהם שוחים ומתיזים מים אחד על השני. חבורה עליזה. הם התרחצו ואני הבטתי בהם בשלווה. אחרי שהם סיימו, הם התנצלו בפניי על שהפריעו את שלוותי, ואמרו שהיו חייבים את זה. הם אחרי מסע כומתה של 3 ימים, מקרית אתא עד הארבל. אמרתי להם שאין שום בעיה, להיפך, מגיע להם להתפרק אחרי המסע הקורע הזה. הם התלבשו, בירכו אותי לשלום, עלו למשאית ונסעו, ונשארתי לבד עם השקט.
אחרי שהם נסעו חשבתי לעצמי: למה לא בעצם? חם היום. יאללה, נרביץ שחיה. התפשטתי ונכנסתי למים הקרים והנעימים. איזה כיף!. שחיתי לי בהנאה. אחרי שחייה מרעננת ומענגת יצאתי והתלבשתי על הרטוב, כמו שעשו החיילים. ככה מתייבשים הכי מהר. החלטתי שזה הזמן לאכול. ישבתי שם והתענגתי על השלווה ועל האוכל. אחרי כן, אספתי את כל השאריות בשקית, התארגנתי וזזתי. סה"כ הייתי שם שעה וחצי, אבל מה זה משנה? את הקילומטר האחרון עשיתי צ´יק צ´ק ובכניסה לטבריה תפסתי טרמפ למרכז העיר. הזוג שלקח אותי היה זוג מבוגרים שבאו לטייל בסביבות טבריה ודיברנו קצת בדרך. כשירדתי הודיתי להם והלכתי ללשכת המידע, לשיחה היומית עם קתרינה.
היא קיבלה אותי בחום, ושאלה איך היה. סיפרתי לה שהיה מסלול מדהים, ושפגשתי המון אנשים בדרך. והמשכנו לדבר. בינתיים נכנסו ויצאו תיירים והיא עזרה להם בבחירת מסלולי טיול ואטרקציות, ואני המלצתי על מקומות שהייתי בהם. היא כל הזמן חזרה ואמרה "הלוואי שיפטרו אותי, אז אוכל סופסוף לחזור לטייל". השיחה בינינו נעשתה אינטימית יותר וסיפרנו אחד לשניה על החיים שלנו. עד שהגיע, שוב, המקום לסגור.
חזרתי לאכסניה. בדלפק הקבלה תפסתי דיבור עם מאייר, ששאל אותי איך היה. סיפרתי לו. דיברנו וצחקנו זמן מה, עד שהוא היה צריך להכנס למשרד לעשות משהו ואני עליתי לחדר. מקלחת חמה וארוכה ומנוחה קלה השיבו את כוחותיי. הסתכלתי בשעון. 19:00. לילה אחרון שלי בטבריה, נצא לקרוע את העיר.
הסתובבתי בעיר וחשבתי לעצמי שלא אכלתי ארוחה חמה אחת במשך כל הטיול. לא בתקציב, מסעדות. ואז החלטתי, מאחר ואני עומד בתקציב, ללכת לאכול ארוחה חמה. חשבתי לאכול, אבל איכשהו הגעתי למקום שנקרא ביג בן. בטבריה, כמעט כל המסעדות בשריות. באופן פרדוקסלי ואידיוטי לחלוטין, יוצא שדווקא במסעדות בשריות יש יותר אופציות טבעוניות מאשר במסעדות צמחוניות (שרובן חלביות ומגישות דגים, שמשום מה לא נחשבים כבשר) או חלביות. נכנסתי, והזמנתי את הדבר היחיד שנראה לי טבעוני. האוכל היה זוועתי.
יאללה, חזרה לחדר. קצת קריאה ולישון. מחר יום אחרון, ויש לנו מקומות נפלאים לבקר בהם, וגם, כמובן, לחזור הביתה.
אתרים קדושים לנצרות
אחרי שהחזרתי את המפתח והשארתי את הבגדים בשקית בקבלה, שמתי פעמיי אל עבר האוטובוס. יום אחרון של הטיול, והיום נוסעים להר האושר. זו פעם שניה שלי שם, ואני שוב מתרגש ומצפה לראות את המנזר היפהפה ואת הנוף הקסום של הכנרת מלמעלה. לקחתי את קו 459 שנוסע לצפת וירדתי בצומת הר האושר. הלכתי בשביל המוכר, הסתכלתי על הפריחה מסביב, ואחרי קילומטר וחצי נגלה לפניי המנזר. הגעתי לשם ב-7:30 ואת המנזר פותחים ב-8:00. חיכיתי חצי שעה ונכנסתי. המקום מקסים, אולי אפילו יותר בפעם השניה. הנזירות היו חביבות ואדיבות, גם לנודניק כמוני ששאל הרבה שאלות. הסתובבתי בתוך המנזר, מתרשם מהבניה, ובחוץ, בגן, חוקר כל פינה לראות אם יש משהו שפספסתי בפעם הקודמת. טיילתי להנאתי בגן עד שלפתע שמעתי אנשים שרים.
הלכתי בעקבות הקול ואז ראיתי חבורה של אנשים, שלאחר מכן יתברר לי שהם מאינדונזיה, עומדים ושרים ומישהו מנגן בגיטרה. הם שרו כל כך יפה שעמדתי והקשבתי להם. אחרי השירה הכומר שלהם נשא דרשה. הכומר הוא איש מצחיק בטירוף. מדבר מהר, מנפנף עם הידיים, מספר להם בדיחות, שופך אותם מצחוק. סטנדאפיסט אשכרה. לא הבנתי מלה, חוץ מ"אמן" ו"הללויה", שהוא אמר כל בערך חצי דקה, ועוד כמה מילים בעברית. תכל´ס, כל הדתות לוקחות משהו מאתנו, ולכולן יש איזו מלה בעברית שמשתרבבת לשפה שלהן. ככה זה עובד. כל הדתות הן אותו דבר. אלוהים הוא אחד, לא משנה איך תקראו לו. ג´ה איז וואן, וואלה כולו מן אללה.
כך נמשכה הדרשה, ואני יושב על המדרגות, מסתכל עליהם, ונשפך מצחוק. קרוע הכומר הזה, חבל על הזמן. אחרי הדרשה הם שוב שרו, ואחרי השיר התפזרו. הם חלפו על פני ובירכו אותי לשלום, חלקם לחץ לי את היד. כולם חייכנים ומנומסים. הלכתי אל הכומר ואמרתי לו באנגלית שנהניתי לשמוע אותו למרות שלא הבנתי כלום. הוא חייך אלי ואמר לי: God bless you. יא, מגניב. קיבלתי ברכה. לאחר מכן התקרב אלי הכומר השני, שנראה בדרגה גבוהה ממנו, וגם גדול ממנו פיזית, שאל אותי מה שמי ועניתי לו. הוא אמר: god bless you. פעם שניה שמברכים אותי. אחד האנשים מהקבוצה בירך אותי בבוקר טוב ולחצתי את ידו ואז הכומר השני, הגדול יותר, שם לי יד על הכתף, ואמר: It was nice meeting you´ oren. god bless you. זהו. 3 פעמים בירכו אותי, עכשיו אני מוגן מפני כל. לא יקרה לי כלום.
אחרי הדרשה הגיע הזמן להתקפל. נפרדתי מהאחיות הנחמדות וירדתי דרך מטע הבננות לטיילת של טבחה. עצרתי בנקודה על הכנרת להפסקה קלה והסתכלתי עליה. כל כך שלווה ורוגעת. אולי גם אני אקבל קצת מהשלווה הזאת? קמתי והלכתי משם לכנסיית בכורת פטרוס, שיושבת ממש על הכנרת, וטיילתי שם. משם המשכתי לכנסיית הלחם והדגים, שנקראת כך על שם נס 5 ככרות הלחם ו-2 הדגים, שהספיקו, כך אומרת האגדה, ל-5,000 איש. מקום יפהפה, ותמיד מלא בתיירים. הפעם היו שם תיירים מגרמניה ומהסטייטס. לכפר נחום לא הלכתי הפעם, כי אין שם מה לראות. יש שם שרידי כנסייה יוונית עתיקה, שראיתי בפעם הקודמת ולא נפלתי. הלכתי לצומת כפר נחום ותפסתי טרמפ לטבריה.
כשהגעתי לטבריה ניגשתי למרכז המידע להיפרד מחברתי למסע, קתרינה. היא לא היתה, ובמקומה ישבה נאוה. שאלתי אותה מתי קתרינה צריכה לחזור והיא אמרה שיותר מאוחר, היא בכנס. אז דיברנו קצת והחלטתי שאם היא לא חוזרת אשאיר לה פתק. אבל ברגע שהתחלתי לכתוב היא הופיעה. חתכה מהכנס. היה משעמם? "חשבתי עליך" היא אמרה וכיבתה בחוץ את הסיגריה. התחבקנו, והיא שאלה אותי אם אני עוזב. אמרתי שכן. אני הולך לעשות רחצה אחרונה בכנרת, משם לכפר תבור והביתה.
היא הכירה לי את נאוה ודיברנו שלושתנו, שיחה ארוכה ומאד מעניינת. הן הסכימו אתי על הרבה דברים שאנשים אחרים לא הבינו. שמחתי שסופסוף יש אנשים שחושבים כמוני. נאוה סיפרה שהיא בשלנית טובה ושמג´דרה, בין היתר, זו מומחיות אצלה. סגרנו על כך שבפעם הבאה שאני בטבריה היא מביאה מג´דרה ואני בא לאכול. אחרי שיחה ארוכה נפרדתי מהן, קתרינה רשמה לי את המספר (תירגעו, היא אשה מבוגרת, לא בשביל משהו) ואמרה לי שבפעם הבאה שאגיע לטבריה שאצור קשר ואבוא לבקר. לקחתי עוד מפה של הגליל, ליתר בטחון, ויצאתי.
משם הלכתי לחוף ומצאתי נקודה שקטה. התפשטתי ושחיתי שחיה אחרונה בכנרת. איזה מים! אחחח, תענוג. אחרי השחיה הלכתי לאכסניה, ארגנתי את הבגדים בתיק (חזרה לנוהל יום ראשון, של סחיבת כל ה-50 ליטר עלי), נפרדתי ממאייר, ויצאתי. יאללה, לאוטובוס. בתחנה מרכזית חיכיתי חצי שעה לאוטובוס כי אגד לא דייקנים ולא מאורגנים. כשהאוטובוס הגיע עליתי ונסעתי לכפר תבור.
כפר תבור הזכיר לי את הכפרים בשוויץ, עם הנופים הציוריים, כרי הדשא המוריקים וההרים שמסביב. איזה יופי של מקום לגור בו. קלאסת עולם. והר תבור שברקע ממש מזמין שיטפסו עליו. מתישהו. טיילתי ברחובות בכפר, מתרשם מהבתים היפים ורמת החיים הגבוהה שבמקום ואיזה כיף זה לאכול ארוחת צהריים או ערב בחוץ בדשא על הספסל. גם שם היו אנשים נחמדים שבירכו אותי לשלום. הלכתי למוזיאון ראשונים אבל הוא היה סגור. משם המשכתי לכיכר השומר, עם הפסל היפה, עברתי דרך בית הספר למוזיקה, והלכתי משם למוזיאון המרציפן.
ליד המוזיאון עצרתי במתנ"ס, להשתמש בשירותים ובחדר ליד ראיתי נערה משחקת פול לבד. שאלתי אותה אם לא משעמם לה לשחק לבד והיא אמרה שהיא מחכה שעוד אנשים יגיעו אז היא מתאמנת בינתיים. "אבל אם אתה רוצה, אפשר לעשות משחק, שנינו". אמרה. שאני אסרב למשחק פול? שיחקנו. נתתי לה לנצח. אחרי המשחק נפרדנו והלכתי למוזיאון. המוזיאון נמצא ממש ליד, ומקרינים בו סרט על המפעל ועל הכנת המרציפן ולאחר מכן יש סיור במפעל ואת החנות כמובן.
בתחנת האוטובוס היתה לי חצי שעה לחכות. החלטתי לנסות לתפוס טרמפ. אחרי 5 דקות עצר לי טרמפ מהסרטים: מכפר תבור עד ליד הבית. קלאסת עולם. אין יותר טוב מזה. נהג המשאית, אלי, ואני הרצנו דאחקות כל הנסיעה והוא נתן לי טיפים על איך לבדוק דולרים מזויפים וסיפר לי על המומחיות שלו בעניין ועל כל מיני מקרים שקרו לו. ככה העברנו את הנסיעה בצחוקים ושיגועים. הנסיעה לקחה שעה וחצי, והוא הוריד אותי ליד הבית. הודיתי לו, והלכתי הביתה.
בבית היתה אמא שלי. התחבקנו. "אתה נראה כמו אלה שחזרו מדרום אמריקה", היא צחקה. אחרי שהורדתי את התיק, ישבתי לאכול. אחרי 5 ימים של לחם, ירקות, שעועית ותירס מקופסא, במבה, בננות ואגוזים, טוב לאכול את האוכל של אמא. אחרי האוכל, מקלחת, גילוח, ולשבת לבדוק אי-מיילים? לא ממש, אחותי על המחשב. בסופו של דבר התיאשתי מלחכות שהמחשב התפנה והלכתי לישון. מחר חוזרים לעבודה.
האמת שאחרי 5 ימים של לנשום אויר נקי וליהנות מהשלווה של הגליל, לחזור למרכז המג´ייף, הרועש, הסואן, הלחוץ והעצבני זה לא ממש כיף גדול. אז זהו, עכשו אני יושב וכותב את הסיפור הזה, אבל הראש עדיין נשאר שם. תמונות לא צילמתי, אבל יש אותן בזכרון, ומדי פעם הן נשלפות, להזכיר לי את המקומות הקסומים שאליהם הגעתי. "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים", אמר ד"ר סוס בספרו הנפלא. כמה שהוא צודק.
צריך אבל לצאת, לא רק להשאר דבוקים לטמבלויזיה או למחשב. אין ספק שהטיול עשה לי רק טוב. חזרתי רגוע יותר, ועם דרך הסתכלות אחרת על החיים. היה לי זמן לארגן את המחשבות ולסדר את הראש. ועכשיו אני יותר מפוקס על מה אני רוצה וצריך לעשות. היה לי טיול מדהים, ומתישהו אעשה אחד כזה שוב. וכמובן שזו הכנה לדבר האמיתי: שביל ישראל מההתחלה ועד הסוף. all the way.
לתחילת הכתבה
