ארוחה על פון היל
עדיין תחת האופוריה של הזריחה המופלאה על הגבעה, עדיין שאננים וגם מורעבים, אנו נכנסים לחדר האוכל שב`גסט-האוס`. ליד אחד השולחנות בפינה יושבות ואוכלות שתי `טרקריות` מקיבוץ רעים. למתבונן מהצד הן נראות כמו שתי חברות, אבל הן אם ובת שמטיילות יחד, עושות את ה`טרק` לבדן, בקצב שלהן, עם ה"סבל" שלהן אפילו הספיקו לעלות ל"פון היל" אתמול. כבר נפגשנו איתן במהלך הטיול. בפנים נפולות הן מספרות לנו שרגעים ספורים לפני שהגענו היו פה ה`חבר`ה` הצעירים מהמחתרת, שלושה בחורים חד משמעיים שהתיישבו לידן ו"הסבירו" להן מאוד "בנימוס, בסבלנות ובחביבות" (?), כמו שהן אומרות, את מטרות "המהפכה" שלהם וחשיבותה, אחר כך הם "ביקשו" מהן (שוב, בנימוס, בסבלנות ובחביבות) את הכסף, 1200 רופי לראש, "דמי מעבר". הם גם "נתנו קבלה" על ה"תרומה הנדיבה" למאמץ המלחמתי של העם הנפאלי המדוכא. אחרי שבאו על סיפוקם ו`קיבלו` את מבוקשם הם קמו והסתלקו להם. לא ברור לאן ומתי ישובו...
עכשיו רודפי הבצע הללו מסתובבים בכפר ויש להניח שלא יוותרו על יתרת ליטרת הבשר שהניחו פה בלי שישימו עליה יד.. הם עוד ישובו לגבות את "המגיע להם" ממי שעדיין לא תרם את חלקו למהפכה שלהם. זאת אומרת, יתר הנוטים ללון ב`גסט-האוס` הזה... אנחנו! כמו שנאמר, אשר יגורנו... התגובה הראשונה היא כמובן הלם וחרדה בפני הלא נודע, אין לך שום מושג עם מי יש לך פה עסק. כשחולף ההלם הראשוני, מתחילות להגיע מכל עבר ה"עצות" איך נחלצים מהצרה הזו, חסרי נסיון שכמונו, מעולם עוד לא נקלענו למין מצב ביש שכזה. רעיונות מרעיונות שונים הגיוניים ודמיוניים מועלים ונופלים באחת. חלק מהם מקוריים ביותר ואף עוברים לשלב של ביצוע, אך משעובר הזמן וה`חבר`ה` האלה מהמחתרת מבוששים ולא חוזרים, נופלת ההכרעה ההגיונית ביותר לרגע זה - על בטן ריקה אי אפשר לקבל החלטות נבונות, קודם כל צריך לאכול ארוחת בוקר, אחר כך נשקול בהגיון ובראש נקי מה עושים.
יושבים לאכול והאוכל כאילו אבד טעמו, נתקע בגרון. ואחר כך שוב ציפיה אכזרית ל"לא נודע". יבואו? לא יבואו? אחרי איזה זמן שממש ממש לא קורה בו כלום, מתחילים להשתעשע ברעיון ש`נשכחנו` מלב, או שאנחנו לא מספיק חשובים כדי ל`בזבז עלינו זמן יקר`, או אולי יש להם מטיילים אחרים להתעלק עליהם, יותר `כבדים` בכסף מאיתנו, ויש פה הרבה כאלה - מיפן, גרמניה, ארה"ב וכו`, הרי פגשנו בכולם על הגבעה. ואולי קרתה תקלה כלשהי? מי יודע? בינתיים הגזרה שקטה ואם הם לא חזרו עד עכשיו, סימן שהם כבר לא בסביבה. הדרג העליון מכריז על "רגיעה" וחוזרים לשיגרה.
ממשיכים לכיוון הכפר סיקה
מפה לשם מתחיל הבוקר להשמיע קולות של צהריים והיעד הבא שלנו, כפר בשם סיקה, עולה לראש שמחתנו. הוא נמצא לא רחוק במורד הערוץ, אלא שאם לא נתחיל לעשות צעדים מעשיים כדי להתקרב אליו, הוא לא יבוא אלינו. אומרים ועושים. אחרי קונסיליום מאומץ שמרכז את מיטב המוחות שיש לאל ידינו לגייס לעניין בשעה קשה זו, מתקבלת ההחלטה האמיצה וניתנת הפקודה לזוז. אנו יוצאים לדרך ב"התגנבות יחידים", שניים, שניים, בצנעה ובלי לעורר תשומת לב מיוחדת או מהומות לא נחוצות, על מנת שלא להעיר דובים משנתם... מה שבטוח בטוח. נעמה ואני הגיבורים הראשונים. שמים את נפשנו בכפנו ובצעדים מאוששים מתחילים להתקדם במעלה הרחוב הראשי האחד והיחידי שחוצה את כל גורה פאני לאורך. רחובות אחרים אין בכפר הזה ומאחר והוא בנוי בתוך ערוץ צר מאוד, פשוט אין מקום אחר ללכת בו. זו האפשרות היחידה לעבור בכפר אל צידו השני ולהמשיך בדרך אם אנו רוצים להגיע היום לסיקה. והנה בדיוק על קו פרשת המים של הכפר, במקום הכי אסטרטגי שאפשר להעלות על הדעת, על מרפסת הצופה אל הרחוב, הם ניצבים...
אפשר להבחין בהם מרחוק על פי חיצוניותם המצוחצחת, הכאילו לא שייכת למקום, משהו בסיגנון צ`ה גווארה - חצי צבאי, קצת צבעי הסוואה של ירוק-חקי וקצת טי שירטס וג`ינס עם בליטות מוזרות מתחת למעילון, שכאשר הרוח נושבת ונופחת בו, נוכחים שאין זה אלא כלי זין שנועד "לשכנע" את מי שלא מבין עניין בדרך קונבנציונלית....במילא אין לנו כבר דרך נסיגה. אם נסתובב ונחזור על עקבותינו נעורר חשד ואם נמשיך כאילו כלום, מי יודע מה תהיה תגובתם. בלית ברירה אחרת, אנו שוברים אינסטינקטיבית הצידה, ונכנסים לאחת החנויות ברחוב, שהיא בעצם כוך של ספרים ומיני מרכולת, ועושים עצמנו מתעניינים מאוד בסחורה, מחכים עד שיגיעו כולם.
והנה שניים שניים מגיעים יתר ה"מתגנבים", חלקם חובר אלינו לחנות לעמדת המתנה לראות מה יקרה, וחלקם ממשיך בלי לשים לב לאיום שניצב לו ככה, כל כך בטוח בעצמו, על המרפסת מעל הרחוב. הם עוברים את המחסום הזה בלי להיעצר. כשאנו רואים שה`חבר`ה` מהמחתרת נותנים לעבור וגם כן לא עושים סימנים של עצבנות, גם אנו אוזרים עוז ועוברים ללא פגע את המכשול. גם הסבלים מגיעים, וכולנו מתיישבים מהעבר השני של הרחוב ממתינים לבוא הדרג הבכיר, שמשום מה לא מגיע, מן הסתם לא ממהר. אנחנו על כל פנים יושבים 100 מטר קדימה במורד בעיקול הדרך ומחכים.
המצב כרגע הוא שחוץ מאיתי (המדריך), כל העדר נמצא כבר בחוף מבטחים לאחר שעבר את המחסום בלי לשלם ומחכה לרועה. אלא שאין זכר לאיתי וככל שהזמן נוקף, הדאגה גוברת.
