טיפוס לפון היל
נפרדתי מהמשפחה המקסימה בבאמבו (Bamboo) והתחלתי ללכת דרומה. אחרי הכפר צ`ומרונג פניתי מערבה וחזרתי שוב אל חיקן של טראסות האורז הגדולות והירוקות, אל הכפרים ואל הגינות הקטנות והמטופחות. מצאתי את עצמי הולך כל היום לבדי, בלי לפגוש אף מטייל אחר על השביל ותהיתי אם אני בדרך הנכונה. התייעצויות תכופות במפה ובמקומיים האטו את קצב ההתקדמות אבל שמרו אותי בכיוון הנכון אל הכפר טאדאפאני, שם עצרתי ללילה. סביב השולחן המחומם בזמן ארוחת הערב שמתי לב שיש 3 חבורות: צרפתים, גרמנים, ואנגלים, ושאין בינהן שום תקשורת. אני לא יודע אם המחסום היה לשוני בלבד, או גם תרבותי, אבל בינתיים האיחוד האירופי נשאר בבריסל ואני צורפתי אוטומאטית לאנגלים.
האנגלים מצדם מאד התפלאו שאני מטייל בלי פורטר ובלי מדריך, לחלוטין לבדי. הם לא הסכימו עם הקביעה שלי שבסך-הכל די קשה ללכת כאן לאיבוד. הם הגיעו היום מהכפר גוריפאני ומהפון היל, היעד שלי למחר ואזור בשליטת המאואיסטים. שאלתי אותם אם יצא להם להתקל במורדים והם סיפרו לי שכל מי שעולה לפון היל נתקל בהם בדרכו למטה ונדרש לשלם "מס מעבר" בסך 15 דולר אמריקאי או 1200 רופי נפאלי. הכסף משמש כביכול למטרות של רווחה סוציאלית, אבל למעשה משמש לרכישת נשק. כשהסכום הזה מצטרך ל-2000 רופי שעולה הפרמיט ולידיעה הוודאית שהולכים לשדוד אותי מתחיל להיות לי לא נעים, ואני תוהה מה יהיה מחר.
רוב היום הבא עבר עליי בהליכה לגדות נחל צלול, בצל צמחיית יער מהאגדות, ובצהרים הגעתי אל הכפר גוריפאני שכל הגגות בו צבועים בכחול. מצאתי לי גסט האוס מרווח ויפה שחלונותיו פונים אל רכסי האנאפורנה המושלגים ואל היער הצבוע באדום ובצהוב סתיויים. התקלחתי והתיישבתי לאכול משהו, הזמן עבר ומהבוקר הבהיר לא נשאר זכר. ענני סערה כבשו את השמיים ואחרי זמן קצר התחילו להצליף בכדורי ברד. ריחמתי בכל ליבי על מי שעדיין נמצא על השביל, ובאמת קצת אחרי שנרגעה הסופה נכנס בחור מזוקן ורטוב מאד, שני שמו. אחרי שהוא התייבש וחזר אל חדר האוכל נקשרה ביננו שיחה מעניינת. הוא סיפר לי על הרפתקאותיו כנער סיפון על יאכטות שמשייטות בין האיים של דרום האוקיאנוס השקט, איים שאפילו לא ידעתי על קיומם. אני מצדי תרמתי ממעט הנסיון שלי כטייל בסין, היעד הבא שלו.
השיחה התגלגלה, שעת ארוחת הערב התקרבה, ופתאום ראיתי שאל שניים מהשולחנות יושבים בחורים נפאליים שלאחד מהם היה תחוב אקדח במכנסיים. הם החזיקו פנקסי קבלות רשמיים של המפלגה המאואיסטית והסבירן לאנשים למה הם צריכים לשלם פה את "מס המעבר". לטענתם כאן שולטת ממשלה מאואיסטית לגיטימית וזה החוק. אי אפשר לא לשלם. הסטאטוס-קוו באזור הזה באמת מניח למאואיסטים לעשות פה כרצונם, בעיתון שפתחתי לפני כמה ימים נכתב בעמוד הראשי על חטיפתו של בנו של ראש הממשלה לשעבר של נפאל ועל השתלטות על שיירה של מיכליות דלק. האירופאים עיקמו את האף והוציאו את הארנקים ואני חיכיתי לראות מה יקרה כש"נציג הממשל" יגיע לשולחנם של זוג צעיר ונחמד מתל-אביב. הם ניסו, את זה חייבים להגיד לזכותם, וכשראו שאי-אפשר להתחמק הם ניסו להוריד במחיר ("הנחת סטודנט"...) וכשגם זה לא עבד, גם הם התבאסו ושלפו את המזומנים. באשר אבדנו אבדנו. רמזתי לשני שזה הזמן להתחפף, ובלי שישימו לב אלינו יצאנו מהגסט האוס והלכנו להעביר שעה במאפייה הסמוכה, על קרואסון שוקולד ואח מבוערת. כשחזרנו המאואיסטים כבר לא היו שם, ואנחנו ידענו שרק דחינו את רוע הגזירה אבל אנחנו עדיין רחוקים מלנצח בקרב.
בארבע בבוקר התעוררתי לקול הלמות צעדים על רצפת העץ. ראשוני המטיילים התחילו להתארגן לקראת הטיפוס לפון היל לפני הזריחה. כשהשעון המעורר (החדש!) שלי צלצל חצי שעה אחר-כך קיללתי וקמתי, תוהה אם ה"אטרקציה" הזו תהיה שווה את הטרחה. בדרך כלל אני משתדל להתרחק מריכוזים תיירותיים שנוטים לאכזב אותי בהמוניותם, אבל אתמול בערב הבטיח לי אחד הסבלים הנפאלים שהתארחו באותו הגסט-האוס שאת מראה הזריחה מהפון היל אני לא אשכח לעולם. בשביל כזאת זריחה אני מוכן גם לקום בארבע וחצי בבוקר וגם, אולי, לשלם 1200 רופי. התארגנתי בחושך ויצאתי אל מה שנראה כמו א"ש לילה בקייטנת מבוגרים. הצטרפתי אל טור עורפי של אנשים אוחזי פנסים שעשה את דרכו אל עבר מגדל התצפית שבפסגת הפון היל, בגובה 3210 מטר.
בתום ארבעים וחמש דקות של טיפוס וממש עם התעוררותו של השחר הגעתי למעלה. הפסגה היתה מכוסה קרח ואני חיכיתי לשמש שתבוא כבר, תאיר את הרכסים המושלגים ותפשיר קצת את האוויר הקפוא. לאט לאט היא הגיעה, מאירה תחילה את קודקודו של ה"ניליגירי" בגובה 7,061 מטר ומתפשטת משם אל יתר ההרים, מפזרת אור זהוב על הלובן הגדול הזה. זאת היתה זריחה יפה מאד, אבל עם יד על הלב - ראיתי יפות יותר. קצת לפני השעה שבע נראה שהעניין מיצה את עצמו והתחילה הירידה למטה. אני ושני התלבטנו קצת אם להישאר למעלה ולחכות שהמאואיסטים יסתלקו להם, או לנסות להיטמע בהמון ופשוט לרדת ולקוות לטוב. חסרי סבלנות בחרנו באופציה השניה.
מחסום מורדים מאואיסטים
בערך רבע שעה אחרי שהתחלנו לרדת נתקלנו במחסום הדרכים המאואיסטי. שישה נפאלים מצ`וקמקים עם פנקסי קבלות, מכשיר קשר ואולי כלי נשק. הבחור החמוש מאתמול היה שם אבל לא יכולתי לקבוע אם הוא הביא את האקדח או לא. הם חסמו את השביל ודרשו מכל אחד שעבר להציג קבלה או לשלם במקום. זה היה מחזה מעט סוריאליסטי: המטיילים, רובם אירופאים וחלקם אנשים לא קטנים, פשוט נעמדו בתור ונתנו לשודדים האלה לגזול את כספם בלי שום התנגדות. ניסיתי להמשיך בשביל תוך כדי התעלמות ולראות מה יקרה. שני חבר`ה צעקו לי לחזור וכשהמשכתי ללכת הם רצו אחריי, תפסו אותי בזרועות ולא נתנו לי להמשיך תוך כדי שהם צועקים עליי באנגלית. ביקשתי מהם שיורידו ממני את הידיים, אבל הם המשיכו להחזיק והכריחו אותי להסתובב ולחזור למחסום. חזרתי וחיכיתי בשקט עד שאחרון התיירים יעבור. שני, שלפניו היה עוד יום הליכה ארוך שילם וירד גם כן. הוא בדיוק סיים את ה"אראונד אנאפורנה", ואחרי שנתקע 3 ימים במאנאנג בגלל סופת שלג לא היה לו כוח לעיכובים נוספים. לי היה קצת יותר כוח להשתעשע ונשארתי במחסום עם בחור קנדי שהחזיק ביד שטר של 10 דולר, אבל לא הסכים לשלם את ה-5 הנותרים.
היה ברור שהוא, כמוני, מנסה לברר מה יקרה הלאה ומכניס את עצמו למשחק שבו יתברר אם המנצח הוא מי שיותר חזק או מי שיותר חכם. אחרי כמה דקות עזבו את המקום ארבעה מאנשי המחסום ונשארנו אני והקנדי ושני מאואיסטים. אחד מבוגר יחסית שהיה, אם הבנתי נכון, הקצין, והחמוש מאתמול שלא היה הרבה יותר מילד מסכן שקיבל קצת כוח לידיים. החלטתי על טכניקה של התשה והתחלתי להפגיז בשאלות על מטרות המהפכה ועל השימוש שייעשה בכסף. הקצין לא שיתף פעולה, אבל הצעיר, דארשאן שמו, התחיל לענות ולאט לאט נכנס איתי לויכוח. משמעות השם "דארשאן" בעברית היא "שיעור", ואני מאד רציתי ללמד אותו דבר או שניים. בחרתי לי עמדה יותר שמאלנית משמאלנית (לא סתם התחנכתי ב"שומר הצעיר") של סוציאליט אנארכיסטי, ועימתתי אותו עם כשלונות של משטרים קומוניסטיים בעבר, חוסר התוחלת של מהפכות אלימות, והוספתי משהו על פשעיהם של סטאלין ושל מאו כנגד נתיניהם. דארשאן ידע להגיד שסטאלין היה 30 אחוז רע אבל 70 אחוז טוב. תקפתי אותו על טומאתו של הדולר האמריקאי, הקאפיטליסטי, שיצא מכיסיהם של גדולי המשעבדים בכל הזמנים (האירופאים) ושבעזרתו הם מממנים את המהפכה שלהם.
"אתם קומוניסטים אתם? אז תעשו כמו מאו, תתחילו לצעוד לקטמנדו, תאספו לבבות של אנשים ולא שטרות של מטבע זר!" הטחתי בו, מופתע מרמת זיוני השכל שאני מסוגל להפיק מעצמי בעתות משבר. דארשאן ענה לי כמו שרק ילד שטוף מוח בן 20 יכול לענות והבטיח לי שכשהם יקחו את ההנהגה לידיהם נפאל תשתנה. יבנו מפעלים חיוניים ותהיה עבודה לכולם. החינוך ושירותי הבריאות יזנקו קדימה ויהיו זמינים לכולם, והאנשים יהיו שווי-זכויות.
איזה מפעלים ייבנו? למה לא מכשירים מורים במקום לאסוף נשק? איזה מן משטר יקום פה, ומה יקרה למתנגדיו ? השאלות האלה נותרו חסרי מענה. קיבלתי תשובה בסגנון "אני רק הש.ג", מה שבסך-הכל די נכון.
שיהיה ברור - אני לא תומך נלהב של השלטון המלוכני ומודע לבעיית השחיתות והניהול הכושל של ענייני המדינה. אני גם מאד בעד שוויון זכויות, עבודה בשפע ושירותי בריאות וחינוך בחינם. אבל הסטטיסטיקה מראה למשל שמאז עליית כוחם של המאואיסטים באיזור ירד מס` התיירים כאן משישים אלף בשנה לעשרים אלף. מהסתכלות על האירופאים כאן אני מעריך שכל אחד משאיר כאן בערך 500 רופי מדי ערב רק על הבירה שהוא שותה, והכסף הזה הולך ישירות לידיים של הכפריים. ב"מס המעבר" שהמורדים מטילים הם מרכזים את הכסף אצלם, ואם אני צודק בחישוב שלי הם מונעים מהאנשים פה גלגול של עוד 2 מיליון רופי בשנה. אבל זה לא משנה להם כי ככה הם נשארים בעלי העוצמה. יש לי הרגשה שמהפכה שמתחילה עם שודדי דרכים מתחת לפון היל לא תביא לנפאל את הגאולה, מה גם שאחרי הביקור בסין השם "מאואיסטים" מעורר אצלי התנגדות אוטומאטית.
הזמן חלף וזוג המורדים התחיל להיות קצר רוח. היה להם עוד מחסום בסידור העבודה והם איחרו להגיע אליו. פתאום ירד מהפון היל תייר תאילנדי מבוגר שעשה את עצמו כלא מבין אנגלית והמשיך לרדת למטה גם נוכח הצעקות של הקצין. החלטנו לקפוץ על הרכבת והתחלנו לרדת גם אנחנו. דארשאן המסכן התחיל לרדת איתנו אחרי שקיבל אישור "לנטוש את העמדה". שיניתי קצת את הטקטיקה והתחלתי לשוחח איתו בנעימות. שאלתי אותו על התכניות שלו לעתיד. "לשרת 40 שנה בצבא ואז לעבור לעבוד במפלגה" הוא ענה, ואני הצטערתי אבל לא הופתעתי. כשהגענו שוב לכפר הכרזתי באוזניי המקומיים "זה דארשאן, והוא מאואיסט". כולם צחקו ודארשאן חייך במבוכה. "הם יודעים שאני מאואיסט", הוא לחש לי. "רק רציתי שיהיה ברור" עניתי.
הלכתי לאט בכוונה וכשהגענו לגסט האוס הקנדי כבר היה מאורגן לתזוזה. הסחתי את דעתו של דארשאן בעוד פטפוטי סרק והקנדי הצליח להתחמק ופתח בצעידה. התאילנדי נעלם בינתיים. התיישבתי לשולחן בחדר האוכל, הזמנתי בנחת ארוחת בוקר וביקשתי מדארשאן להצטרף אליי. הוא התיישב, הוציא את פנקס הקבלות ושאל בקול כמעט מתחנן "נו, עכשיו אתה מוכן כבר לשלם?", "עוד לא" עניתי. שלפתי מהארנק את תעודת "אדי" שלי שמכריזה עליי כתורם איברים וכתובה כולה בעברית ואמרתי "דארשאן, אני עיתונאי מישראל ואני רוצה לראיין אותך, זאת התעודה שלי". הושטתי לו את התעודה והוא לקח, הביט, ניסה לקרוא את האותיות המשונות וכנראה ניסה להחליט אם אני דובר אמת או משקר. נראה שהוא קנה את זה כי בסוף הוא החזיר לי את התעודה ואמר " מצטער, אסור לנו להתראיין. אני צריך לבקש אישור מההנהגה". "עזוב אותך דארשאן, זה עיתון ישראלי, כתוב בעברית, אף-אחד לא יידע מזה" המשכתי לנג`ס לו. הוא התפתל קצת בכסא, אמר שהוא ממש מצטער, הוא דווקא היה רוצה לתת לי ראיון אבל הוא באמת לא יכול.
החלטתי לוותר על ההקדמה ופשוט לשאול אותו על התנועה המאואיסטית, והוא ענה לי באריכות. הוא סיפר לי על מנהיגם, פרצ`נדה, בן 51 בוגר אוניברסית קטמנדו שהצטרף למפלגה הקומוניסטית לפני 30 שנה וב-1996 פרש והקים את המפלגה המאואיסטית שהפכה מאז לבעיה מספר 1 של המשטר המלוכני ושל הממשלה היושבת בקטמנדו. הוא סיפר על השחיתות, על הניהול הכושל, ועל המחסור בפתרונות לבעיותיה של נפאל. אחר כך הוא דיקלם כמה פראזות בזכות המהפכה, שלזכותו יאמר שנראה שהוא באמת מאמין בהן. פתאום ראינו מהחלון את התאילנדי המבוגר יוצא מאחד הגסט האוסים שברחוב, ומתחיל לצעוד במעלה הכפר. דארשאן התנצל ויצא אליו בריצה, ואני ניצלתי את הזמן ועליתי אל החדר לארגן את הדברים.
חזרה לפוקרה
כשירדתי שוב אל חדר האוכל, ארוז ומוכן ליציאה, גיליתי שהשולחן ריק. עשיתי סיבוב ברחוב ובגסט האוסים הסמוכים ולא מצאתי זכר לדארשאן או למישהו מהחבורה המאואיסטית. שילמתי מהר את החשבון והשארתי פתק על השולחן - "קרא את חוות החיות מאת ג`ורג` אורוול". עליתי על השביל, הסתלקתי כמה שיותר מהר, וכל שעת ההליכה הראשונה עוד הצצתי מאחורי הכתף כדי לוודא שלא רודפים אחרי. בצהרים הגעתי אל הכפר טאטופאני. זהו כפר מפנק מאד, עם שפע של גסט האוסים בכל מיני רמות, מסעדות ומאפיות משובחות, ומעל הכל - מעיינות החמים. בניגוד למעיינות החמים בג`הינו דאנדא מתחת לצ`ומרונג כאן כבר גובים דמי כניסה בסך 20 רופי והמקום ממוסחר לחלוטין, עם קיוסק, מלתחות, ופרסומות לשירות כביסה. היתרון הוא שאפשר לטבול במים החמים עם בקבוק של קולה, בירה קרה, או אפילו מיץ תפוזים שנסחט במקום. זהו גם הכפר שמסיים את מסלול ה"אראונד אנאפורנה" ומתנקזים לכאן לא מעט אנשים שרוצים להתפנק כמו שצריך בסיומו של הטרק הארוך.
למחרת צעדנו אני והזוג התל-אביבי העשוק עד לכפר בני כדי לתפוס משם אוטובוס לפוקרה. בני הוא כפר מלוכלך ומוזנח עם אווירה לא נעימה. ראיתי ילדים מתעללים בבעלי חיים, ואחד מהם אפילו זרק עליי שליכטה של בוץ. בניגוד לכפרים המטופחים שנמצאים ממש על מסלול התיירים כאן העוני שולט בבירור, ואני מניח שכך נראים מרבית הכפרים כשיוצאים מנתיב הטרקים הפופולאריים. קשים, מאובקים, וזועקים לשינוי. מעניין מה יקרה בבני אם וכאשר המאואיסטים יעלו לשלטון. איכשהו אני לא יותר מדי אופטימי. הנסיעה באוטובוס התארכה עקב פסטיבל הדסאין והמנהג של חבורות הנערים לחסום את הכביש ולאלץ את הנהגים לשלם 5-10 רופי כדי לעבור. ממש אפשר להבין מאיפה צמחו המאואיסטים ו"מס המעבר" שלהם. בערב הגענו לפוקרה וזו מייד השרתה עליי שלווה נינוחה. אם לא הייתי ממהר לקחת את הויזה שלי משגרירות הודו בקטמנדו הייתי נשאר כאן עוד כמה ימים בקלות.
כמה ימים אחרי הירידה מהפון היל, כשבאתי לאסוף את הויזה עברתי את אחת החוויות הפחות נעימות שלי בטיול. דבר ידוע הוא שיש לחץ כבד על השגרירות ההודית בקטמנדו, וצריך לקום לפנות בוקר ולהתיצב בסביבות חמש או שש כדי להיות ראשונים בתור. בבוטקה של השומר ישנה רשימה וב-9:30 כשהשגרירות נפתחת אמורים להסתדר לפי סדר ההגעה. אני התייצבתי בשש והייתי מספר 29 ברשימה. ידעתי שההודים מטפלים בערך בשלושים פניות ביום טוב ואז סוגרים, וקיוויתי שהדברים יסתדרו בשבילי כמו שצריך. ב-9:30 נפתחו השערים, ב-10:00 כבר התאספו די הרבה אנשים בשגרירות, ואשנבי השירות עדיין לא נפתחו. טוב, זמן הודו. התור התארך והפקידים שהגיעו באיחור עבדו בדיוק כמו שאפשר היה לצפות - לאט ובחוסר יעילות.
לא לקח הרבה זמן עד שהתחילו ההידחפויות, הצעקות וגם תגרת ידיים מאד לא צפויה בין שני בריטים בני שישים פלוס. אלה תופעות שאפשר היה לנסות ולהבין אותן אילו היה מדובר בלשכת הסעד של נתיבות, אבל כאן אין להן שום הצדקה. הזכות להיכנס להודו שווה בעיניי המתנה של 7 שעות בתור, אבל אין סיבה להפוף לדחפן, שקרן, או צעקן. הנה אנחנו - חבורת מערביים עשירים ושבעים בזמן חופשה, ואנחנו לא מצליחים להיות רגועים. אני לא מתפלא על המבטים המזלזלים שאני לפעמים מקבל מההודים. כשהגיע תורי (אני נשבע שלא נדחפתי ולא צעקתי) נעמד הפקיד ואמר שיש לו הודעה להודיע. אני לא האמנתי שזה קורה לי, שאחרי 7 שעות יטרקו לי את התריס בפרצוף. כבר קיללתי את את הפראייר שבי כשהפקיד הודיע שהוא יטפל בעוד 3 אנשים ואז יסגור. כשכולם התחילו לעשות מהומות מאחוריי אני נשמתי לרווחה ובירכתי על מזלי הטוב. באותו היום כבר קיבלתי את הויזה. באופן מוזר, מהרגע שקיבלתי אותה התחילו לקרות לי דברים "הודיים" שלא קרו לי בנפאל: מפגשים מיוחדים, שיחות מרתקות, יום שמתחיל עם תכנון ונגמר באופן הכי לא צפוי...
בקיצור - לכל המיואשים למיניהם שתקועים כל בוקר בפקקים של איילון וחולמים על הטיול הבא להודו: עזבו אתכם מהתפטרויות, כרטיסי טיסה, חיסונים וכל הווג`אראס. גשו לשגרירות ההודית, תוציאו ויזה, ותנו לקסם לעשות את שלו. אני לעומת זאת, נוסע. ועוד איך נוסע.
למרות שחיפשתי לא מצאתי בנפאל את אותו קסם הודי חמקמק. לכאורה הכל כל כך דומה: השפה, האנשים, הדת, האוכל... רק הנופים יותר יפים. אבל להגיד הונצ`ה זה לא כמו להגיד אצ`ה, ולאכול דאל באט זה לא כמו לאכול תאלי, והאנשים הנפאליים נראים כמו אגרוף קפוץ, לעומת היד הפתוחה שהם ההודים. יש כאן מתח באוויר, בפניהם של האנשים, בתנועות שלהם. את פוקרה אהבתי, אבל בקטמנדו הרגשתי צורך להגן על עצמי מפני העיר. מפני החנויות, שידולי הספסרים, סוחרי הסמים והסרסורים הליליים, מפני טרטור המכוניות ומגוון הפיתויים. זזתי בין הגסט האוס לחנות הדיסקים שפינה, לבית חב"ד ולדאבה הקבועה שלי. כבר לא רציתי לקנות כל דבר שאני רואה, לא רציתי לטרוף סטייק, ולא רציתי קרואסון בהנחה.
חמשת השבועות שלי בנפאל היו תקופה ליניארית. תקופה של "doing". נסעתי, עשיתי טרק, קניתי פליסים, ביקרתי במקדש. תכננתי וביצעתי. הלכתי מנקודה A לנקודה B וכך גם זרם לו הזמן. אני לא רוצה שיבינו אותי לא נכון: הטרקים היו נפלאים. נופים עוצרי נשימה, טבע מרתק, תנאי מחייה מפנקים, אני ממש לא מתלונן. זו חוויה מומלצת מאד מאד. אבל אני מתגעגע לזמן ההודי העגול. לטיול של "being". לדברים הלא צפויים שתמיד אתה יכול לצפות שיקרו לך, לבאבות ולצ`אי שופס, לפוג`ות הבוקר, למוזיקה ברחובות, לדוכני המזון, לשיחה עם זקן חכם או עם נערה יפה. לימים הנוזליים וללילות של מחשבות, לשמיים הרחבים ולאוויר החם. לכל אותם דברים שיש, אבל בעצם אין במקומות אחרים. לנדיבות של הודו שמקבלת אותך אליה בפשטות, בטבעיות. מחר אני עוזב את נפאל, ולמרות שניסיתי להימנע מלצטט בגלוי את רבינו אהוד בנאי, אני הרי לא יכול בלי. רבים וטובים לפני כבר עשו את זה, ואין ספק שרוחו שורה על המקום. זו בקשה שאני יודע שאין סיכוי שהודו לא תעמוד בה. "ואת, חכי בפתח והדליקי את האור. בן אדם חוזר אלייך מן הכפור..."
