הקדמה
"כשיושבים על דיונת חול במדבר, דבר לא נראה, ודבר לא נשמע, ויחד עם זה, מבעד לדממה משהו פועם ומנצנץ" (אנטואן דה סנט-אכזופרי "הנסיך הקטן"). השבוע האחרון של שביל ישראל עובר כולו בנופי מדבר, מהיפים בארץ. מתחיל במכתש רמון, מדלג לארוחה לאור נרות בקיבוץ נאות סמדר. ממשיך בין הצוקים הגבוהים של פארק תמנע ומסיים בגראנד פינאלה בהרי אילת. אחרי שבוע מאתגר נוסף במדבר, הבנו בפעם הראשונה איך מרגישים כשמגיעים לאילת ברגל.
לתחילת הכתבה
מתחילים את השבוע השביעי והאחרון של השביל
קמנו בבוקר קריר של מצפה רמון לשבוע השביעי והאחרון בשביל. החלטנו ללכת היום כמה שעות לבד ולהיפגש באמצע היום בשן רמון, הר בולט באמצע המכתש. לפני שיצאתי לשביל קיבלתי המלצה: להתחיל לבצע פרידות יזומות אחרי שבועיים. הרמתי גבה."למה זה טוב ?!"...חשבתי. אבל אחרי תקופה ממושכת בשביל אני מבין כמה שעות לבד במדבר יכולות לעשות טוב לנפש.
יצאנו בהפרש של חצי שעה אחד מהשני. ירדתי את 400 המטרים לתחתית של מכתש רמון. חלפתי ליד גבעת הפריזמות, המשכתי ללכת לעבר השן ונחתי בצל שיטה בודדת. בדרך חלפו מעלי מטוסי קרב של חיל האויר בגובה נמוך מאוד ורעש אדיר, כשהם מדמים קרבות אויר ומשחררים נורים. מאז שהייתי ילד הסתכלתי למעלה אל המטוסים והמחזה היום היה מרשים במיוחד. קצת לפני שן רמון התיישבתי וחיכיתי. כשבן נראה מרחוק הוצאתי את הגזיה והתחלתי להכין קפה. הוא הגיע בדיוק כשהקפה היה מוכן, כדי להוציא וופלים ולהחליף חוויות מהליכת הסולו. בסוף ההפסקה הנעימה טיפסנו לשן רמון. מהפסגה של השן רואים את נוף המכתש מתוך המכתש, נוף פתוח ויפה מאוד. ירדנו משם בירידה תלולה. לאחריה הלכנו בשביל שאמור לעבור ליד קיר האמוניטים שזה סוג של מאובנים. לא ראינו שום אמוניט ובסוף הגענו לכביש 40 , עומדים בפרשת דרכים שידענו שתגיע. התוואי הישן של השביל פונה ימינה וממשיך במשך שלושה ימים לאורך כביש 40, בעוד התוואי הנוכחי ממשיך במסלול יפה ישר לתוך הערבה. בלב כבד נאלצנו לוותר על שתי האפשרויות בעקבות טיסה ל"טיול הגדול" (תאילנד, ניו זילנד ואוסטרליה), שנקבעה לעוד מספר ימים. המשכנו לשפת כביש 40 כדי לטפוס טרמפ לקיבוץ נאות סמדר, יודעים שעוד נחזור למקום הזה כדי להשלים את השבוע החסר.
לעצור טרמפים במדבר זה לא כל כך פשוט. שעה וחצי עברה עד שעצר זוג מטיילים שבכלל נסע לכיוון ההפוך - למצפה רמון. הייתה להם סובארו קטנה ועמוסה מאוד בציוד, עד כדי כך שנשאר מקום ישיבה אחד. הם כל כך רצו לעזור שאיכשהו הם דחסו את כל הציוד ואותנו ואת התיקים שלנו פנימה. זה היה כל כך דחוס כך כשהגענו למצפה רמון אפילו לא יכולנו להושיט יד ולפתוח את הדלת. במצפה רמון קיווינו שישתפר מזלנו אבל זה לא קרה. לקראת שקיעה עצר לידינו נהג מונית שגר באילת ולקח אותנו במחיר עלות לצומת שיזפון, ליד נאות סמדר. בצומת נכנסנו לפונדק של הקיבוץ. קניתי גלידת שוקולד לבן תוצרת בית. התרשמתי ממגוון המוצרים בפונדק: מיצים, ריבות, גבינות -; הכל תוצרת הקיבוץ והכל אורגני. שאלתי את המוכרת איפה אפשר להישאר בלילה. היא עשתה טלפון ואמרה לנו להגיע למשרד של הקיבוץ ושמחכים לנו שם. הלכנו בחושך דרך כל מני שדות. מדהים לראות איך שמצליחים לגדל כאן משהו בכלל, באדמה הקשה של הערבה.
אחרי ניווט לילי קצר הגענו לקיבוץ ומצאנו את המשרד. חיכינו עד ארוחת הערב, בה היינו אמורים לפגוש את סביון, הבחורה האחראית על השביליסטים. קצת אחרי שבע נכנסנו לחדר האוכל. בחור בשם שחר עזר לנו להתמצא והסביר לנו איך בדיוק מתנהל חדר האוכל, שהוא בכלל לא חדר אוכל שגרתי של קיבוץ. ההנחיות הכלליות היו להתיישב במקום הראשון הפנוי ולאכול בשקט, אפשר לדבר בלחש אם רוצים. נכנסנו לחדר האוכל והאווירה הייתה שובת לב. שקט מוחלט ואור נרות. הקולות היחידים היו של הסכו"ם והצלחות כשהם נפגשים. אכלנו בשקט לאור הנרות ואחר כך יצאנו החוצה ושתינו תה צמחים. ישבנו ברחבה מול חדר האוכל, שם חברים נפגשים ומדברים. בכל המקום אווירה טובה, קצת מוזרה, אבל חיובית. כשסביון יצאה מחדר האוכל היא סיפרה לנו שנקבל חדר ללילה, שיש בו מקלחת חמה ותנור. שאלנו איך נחזיר על כל האירוח והיא אמרה: "תעבירו את זה הלאה", כלומר לעשות מעשה טוב למישהו אחר. שחר הסיע אותנו לחדר ובן אמר לו שאולי הוא ירצה להתנדב כאן עוד תשעה חודשים כשהוא יחזור מהטיול הגדול. הוא אמר "מה אתה מתכנן כל כך רחוק, לך תדע איזה בן אדם תהיה עוד תשעה חודשים".
לתחילת הכתבה
יוצאים מנאות סמדר אל הכביש הישן
מוקדם בבוקר כבר נפרדנו מהחדר החמים בנאות סמדר ומתנור הספיראלה המפנק, שהיה ממש מעל המזרונים שלנו. יצאנו אל קור של בוקר וליום שרובו הליכה לצד כביש. עם קצת שירים ודיבורים זה עבר בטוב. העיקר לקחת את זה בקלות. שעה לאחר ארוחת הבוקר נפרדנו מהכביש לטובת מסלול הליכה קצר בן 3 ק"מ על גבעות קרחות, שמטרתו להביא אותנו אל מעל דיונות ענקיות ויפות. צילמנו כמה תמונות שאפשר לחשוב שצולמו בסהרה והמשכנו לכיוון בסיס חיל האוויר של עבדת. לאורך כל היום הבסיס שקק פעילות. מטוסים מכל הסוגים המריאו ונחתו. נשמעות קריאות, אזעקות וכל מני קולות מוכרים מהצבא שלא התגעגעתי אליהם בכלל: "תרגול תרגול תרגול...".
חזרנו ללכת לאורך הכביש ופרשנו די מהר להפסקת קפה. משם הלכנו במסלול לכיוון הישוב הקטן שחרות ולשמחתנו השביל נפרד מהכביש וחזר להראות כמו השביל הישן הטוב שהכרנו, עובר בשבילים צרים בעליות, ירידות, סלעים וואדיות. בשחרות בן כבר בלי בושה הלך לאחד הבתים לבקש מים. מקור המים הבא אחרי שחרות הוא הכניסה לגן לאומי עבדת, 27 ק"מ משם. רצינו להספיק לחתוך כמה קילומטרים מהמסלול של מחר בקצת יותר משעת אור יום שנותרה. ועם כל הרצון להספיק לא יכולנו להישאר אדישים למראה שראינו אחרי שחרות. הערבה פתאום נחשפה מעבר לצוקים ומאחוריה הרי ירדן. אחרי העצירה הקצרה המשכנו בשביל וקיוונו למצוא מקום טוב לישון בלילה. כחצי שעה לפני החושך מצאנו את מבוקשנו: משטח ישר כמו פלס וחסר אבנים ללא רוחות חזקות והיינו מאושרים מהדבר. פרסנו אוהל, הכנו ארוחות ערב ואחריה תה מתוק. הירח איחר לזרוח באותם לילות, כך שהיה קצת חשוך אבל ראו כל כך הרבה כוכבים בשמים שזה מפחיד ויפה בו זמנית, ממש יפה. כל הכוכבים האלה והשקט של המדבר, היה שווה ללכת עד לכאן.
לתחילת הכתבה
יורדים מצוקי מעלה מלחן אל עבר פארק תמנע
קמנו בבוקר בתוך אוהל חמים ונוח ויצאנו לקור מחריד. קיפול הציוד היה חווייה כואבת באותו בוקר. שמחתי כשסיימנו להתארגן ויצאנו להליכת בוקר יפה ומוצלחת. ידענו שלפנינו 25 קילומטרים לא פשוטים וכדאי מאוד לא להימצא בחושך באמצע המסלול, כי הירח זורח רק מאוחר בלילה ויהיה קשה מאוד לנווט אם נגיע למצב כזה. עלינו על כל מני הרים וירדנו מהם. שמרנו על רציפות וקצב טוב. לקראת השעה 12 כבר ראינו שאנחנו מקדימים בהרבה אפילו את התחזית הכי טובה שלנו להיום וחיפשנו מקום להפסקת קפה. היינו קרובים מאוד לצוקי תמנע אבל השביל לא עבר באף נקודת תצפית ראויה. בגלל זה החלטנו פשוט ללכת עד לשפת המצוק ולהתמקם שם. עם דה-ג`וו קטן מאתמול, גם עכשיו נפרש בפנינו בבת אחת נוף משפת המצוק. הקרקע הייתה מאות מטרים מתחתינו, לצידנו מצוקים וכל בקעת תמנע מקדימה. התיישבנו להפסקת הקפה הפנורמית ביותר בשביל. אחרי שעה של קפה טוב ומנוחה המשכנו בשביל שהולך לצד המצוקים. בן אמר שהוא אוהב את זה שמעל המצוקים הכל שטוח "כמו הראש של יעקב אילון"...עד שמגיעים למצוק.
כשהמשכנו, ירדנו מהמצוקים דרך מעלה מלחן. מדובר בירידה מתונה עם נוף יפה של מצוקים, קצת ארוכה אבל לא נוראית. כשהגענו למטה עשינו הפסקה אחרונה והלכנו אחריה עוד כמה קילומטרים בדרכי עפר. ראינו מרחוק את מרכז המבקרים של פארק תמנע, שנראה כמו נווה מדבר בגלל העצים שגדלים לצידו. נווה המדבר המעורפל התקרב לאט לאט עד שלבסוף הגענו אליו קצת לפני שלוש וחצי וסיימנו את היום. קיבלנו בכניסה דף מידע להולכי שביל ישראל בפארק תמנע והתמקמנו ללינה מחוץ לפארק. בפארק תמנע הלינה בפנים היא בתשלום, אך המעבר הוא בחינם. כשהנחנו את כל הציוד הבנו שדי כואב לנו בכל הגוף. אחרי 45 ימי הליכה הברכיים קצת חורקות, כפות הרגליים נראות זוועה והגב מתלונן מדי פעם. ממש לא נשאר עוד הרבה, קצת יותר מ- 80 ק"מ ואנחנו נסחב את זה.
למחרת קמנו והתארגנו לאור הזריחה היפה שעלתה על הערבה. קצת מנומנמים נכנסנו לפארק תמנע והתקדמנו לאורך ואדי, תוך כדי קריאת שלטים שמתארים תופעות גיאולוגיות. מחלק למדנו והשכלנו וחלק, קצת יותר גדול, לא אמר לנו הרבה. ואם מדברים על גיאולוגיה, מגוון הצבעים של סלעי המקום הוא יפה ומיוחד: שחור, ורוד, אדמדם, חום, לבן וכחול. כל צבע נוצר בעקבות תופעה אחרת ונראה שכל המקום הזה הוא גן עדן לגיאולוגים.
לאחר קצת יותר משעה של הליכה בואדיות וקריאת שלטים התחלנו לטפס על הר תמנע, שם גם ישבנו לארוחת בוקר מול הנוף. קרקרים עם גבינה, עגבניה, ביצה קשה וזעתר נאכלו מול צוקי תמנע הגבוהים מצפון ונופי פארק תמנע היחודיים מדרום. המשכנו לכיוון האגם המלאכותי של הפארק. ליד האגם קנינו גלידות ובקלאוות והכנו תה. עשינו הפסקה די ארוכה ליד האגם וכתוצאה מכך המשכנו ללכת בשעות החמות, מצויידים ב - 5 וחצי ליטר כל אחד שמיועדים ליומיים הקרובים. בשעות שלאחר ההפסקה נפלה עלינו עייפות נוראית. הגוף היה כבד ורפוי בלי שום סיבה מיוחדת, ועוד חצי יום הליכה היה לפנינו. ניסינו לגרור את גופותינו כמה שאפשר ועשינו הרבה הפסקות. הזבובים כשמחים לאיד נטפלו אלינו ולא הרפו. אבל בשביל אין מה לעשות. גם אם עייפים וכואב ולא כל כך מתחשק וחם, עדיין ממשיכים ללכת. מה עוד אפשר לעשות?! לקראת השעה שלוש פרשנו להפסקה משודרגת, שכללה קצת שינה על התיקים. אחרי ההפסקה הזאת התאוששנו והגברנו קצב עד לסוף היום, אותו סיימנו בקרבת דקלי רחם. אכלנו ארוחה טובה ומיד נרדמנו בעוד לילה שקט של מדבר.
לתחילת הכתבה
הולכים בערוץ נחל רחם עד תצפית על הרי אילת
ביום הבא היינו באי ודאות מסוימת בקשר לסופו כי אין בסוף המסלול נקודת מים ברורה. מצויידים בכוחות מחודשים ותקווה טובה, התחלנו ללכת בערוץ נחל רחם השקט, שאיתגר אותנו בכל מני טיפוסי קירות וסלעים. עברנו בדקלי רחם ולאחריהם עלינו בעלייה שבסופה נגלה נוף חדש לעינינו -אילת!! איזו התרגשות, אנחנו כבר ממש כאן. כל כך רחוק מהבית אבל בעצם הכי קרוב שהיינו אליו זה חודש וחצי. ירדנו משם לכיוון עמודי עמרם הגבוהים, מתרשמים מההרים מסביב שמחליפים צבעים: לבן, אדום, שחור ושוב לבן.
בארוחת הבוקר, שאכלנו מתחת לצוקים, הזבובים קמו למשמרת בוקר טורדנית ואלימה במיוחד. אחד מהזבובים אפילו נכנס לי לפה ויצא ביריקה. לו זה כאב יותר, התנחמתי. הלכנו דרך הקניון השחור והמשכנו בעליה לכיוון הגיא האבוד. בסוף העליה ישבנו כדי להתקרר וליהנות מקפה טוב. בצעד נואש לסילוק זבובים אספנו את כל בדלי הסיגריות שבאזור והדלקנו אותם אחד אחרי השני . באופן מפתיע זה עבד. העשן עשה את העבודה והבריח ביעילות את הזבובים.
נחנו שעה וחצי ושתינו קפה בנחת מול הנוף היפה של הרי אילת ואחר כך ירדנו לגיא האבוד, מקום שמדגיש את המדבריות של האזור. הוא נראה שומם במיוחד, ריק מאדם ובעל יופי פשוט של מדבר. השבילים המסומנים, שהולכים ביחד עם שביל ישראל, שינו צבע כל כמה קילומטרים. כשהגענו לסימון הירוק של תחילת נחל נטפים ידענו שהמקטע הזה הוא האחרון להיום וגם שנגיע בשעה סבירה כדי למצוא מים בסוף. כשהגענו לעין נטפים שמענו מישהו צועק ממעלה הצוק "אתם צריכים מים?". השבנו "ככככןןןן!!!". לא להאמין איזה מזל. עלינו למעלה המצוק, בעלייה שחלקה האחרון היה מעניין במיוחד כי הוא עובר בתוך סדק צר. כשהסתכלתי על התמונות שלו בספר של צבי גילת וראיתי את האנשים שבתמונות עוברים בקושי בסדק ועוד בפרופיל, לא הבנתי איך אמורים לעבור כאן עם תיק גדול?! האמת שזאת הייתה חוויה מעניינת. אני עליתי ראשון ובן העביר אלי את התיקים ואני משכתי אותם למעלה. שלב, שלב, הגענו בסוף למעלה וגילינו בדיעבד שהייתה דרך חלופית לעלות. משפחה שלמה חיכתה לנו שם עם הג`יפ. הם ציידו אותנו ב - 12 ליטר מים וגם שוקולד (!!!). הודינו לכולם והתמקמנו ללילה כמה מאות מטרים משם בתוך ואדי סמוך. אכלנו ארוחה גדולה, ממושכת וטעימה במיוחד של אורז עם בצל, צימוקים, ואגוזי קשיו - בערך הדבר הכי טעים שאפשר להכין בתנאים האלה. לפני השינה פתחתי את היומן, בניסיון לתאר את התחושה של הלילה האחרון בשביל. התרגשות כזאת, שמלווה בתחושה של גאווה וסיפוק. שמחה גם כן ולא בגלל שאנחנו הולכים לסיים, אלא במבט לאחור על כל מה שעברנו.
לתחילת הכתבה
הרי אילת וסוף המסלול
"בעיני הנוף העצוב ביותר והיפה ביותר בעולם כולו" (שוב - הנסיך הקטן)
קמנו באיטיות בדמדומי הבוקר של הרי אילת. גם הבוקר וגם אתמול בלילה הכל התבצע יותר לאט, כאילו ניסינו למשוך עוד כל רגע. הלילות בשטח, השקט, הארוחות, הכוכבים למעלה, הזריחות שעולות על המדבר בבוקר -; ידענו שנתגעגע להכל. כשהיינו כבר מוכנים, הנפנו את התיקים וצעקנו יחדיו "לאילת!". אולם זה היום האחרון אבל 15 ק"מ לא מבוטלים בכלל היו לפנינו והיה צורך להשקיע עוד מאמץ קטן כדי להגיע לקו הסיום. עלינו עם השביל לכיוון הר יואש ומשם התחלנו ירידה לכיוון נחל גשרון. זהו נחל בעל מצוקי גרניט שחורים, מחודדים, ועמוקים. הגדה השנייה של הנחל כבר בשטח מצרים ומאחוריה הרי סיני - תמונה יפה ומרשימה בשעות הבוקר המוקדמות ובעצם בכל שעה. ירדנו לתוך הואדי, נעזרים במעקות וידיות סלע .אחרי שירדנו במפל יבש, שגובהו כמה מטרים בעזרת סולם, התיישבנו לארוחת בוקר אחרונה בשביל. כל דבר ביום זה הוא האחרון אבל זה בלתי נמנע.
אחרי ארוחת הבוקר המשכנו ללכת במורד הואדי עד לעלייה למעלה גשרון. העלייה נסקה וצברנו גובה רב במהירות. לקראת סוף העלייה בן אמר בין הנשימות "אתה יודע, זה אף פעם לא נמאס". הכוונה לטיפוס. כל הר הוא שונה ותמיד יש נוף שמחכה בפסגה, גם ביום האחרון. אכן הייתה שם תצפית יפה של הרי אילת במגוון צבעים. ישבנו בה כמה דקות להפסקה והמשכנו ללכת. הלכנו שעה וחצי נוספות לפני שעלינו לפסגת הר צפחות לפק"ל קפה אחרון כמצוות השביליסטים. מהר צפחות נראה מפרץ אילת במלוא הדרו. סירות קטנות חוצות את המפרץ, משאירות שובלים לבנים מאחוריהן. עקבה גולשת מהרי ירדן ואילת המבוססת ממוקמת באמצע המפרץ על מלונותיה הגדולים. נוף כל כך יפה של סוף השביל, ובניגוד למה שאפשר לצפות, גם די עצוב לצפות בנוף הזה שמסמל סוף של תקופה טובה ומשמעותית. תפסנו לנו סלע טוב ושפתנו קפה על הפינג`ן. בינתיים כמה מטיילים עברו במקום וכשראו את התיקים הגדולים שאלו אותנו מאיפה באנו. שמחנו לענות בפשטות "מקיבוץ דן". ולשמוע בתגובה "מה?! ברגל?" בהבעת פנים נדהמת ומזועזעת, ספק מאמינה ספק לא. לקראת השעה 15 התחלתי לקפל את פק"ל הקפה ואמרתי לבן "בוא נסיים את השביל הזה".
יש כמה מסלולים שיורדים מהר צפחות ישירות למטה אל הים. שביל ישראל נפרד מהם וממשיך עוד 2 ק"מ סולו בהרים מול הים ומתמתח עד למעבר הגבול בטאבה. ירדנו נרגשים בשביל, חולפים על פני מלון הנסיכה ומתחברים לדרך פטרולים נוחה. לפתע נראה הים קרוב מאוד. מכוניות חלפו בכביש במרחק שכבר שומעים את המנועים שלהן. קו הסיום היה עשרות מטרים מאתנו. חלפנו על פני הסימון האחרון, כתום-כחול-לבן בפעם האחרונה (בינתיים). וכך בקו המים אנחנו יודעים בודאות שסיימנו את שביל ישראל. עכשיו אפשר לתת את הטפיחה על השכם, לסמן את הוי, להגיד "עשינו את זה!". מספר דקות אחר כך כבר היינו בתוך המים, שוחים בין הדגים הצבעוניים והאלמוגים בתחושת אופוריה. סיפוק וגאווה כזאת לא מרגישים בכל יום. כל כך הרבה ספקות ליווי אותנו מתחילת הדרך, אבל עם מבט לאחור מתוך הים האדום אל עבר הרי אילת יש תחושה שעכשיו הכל אפשרי.
