נוסעים לקומבריה בקריסמס
שבוע לפני קריסמס, שש בערב. זה היה יום ארוך, אני נכנסת הביתה מרתיחה מים בקומקום ומדליקה את הDVD , לצפות ב"נוטינג היל" בפעם המי יודע כמה, "תיבולית" של מתקתקות. חולצת מגפיים, מרימה רגליים ולוחצת על Play. טוק טוק, נשמעת הדפיקה בדלת.
"Just a moment", אני פותחת את הדלת ושלוש "תיבוליות" מתוקות מתחילות לזמר: "We wish you a merry Christmas".
"וואו איזה חמודות, Thank you, thank you".
"We wish you a merry Christmas", הן ממשיכות.
"Thank you, have a nice evening",
"We wish you a merry Christmas", שיט, אין לי ממתק בשביל ללחוץ על Pause. לא ידעתי שהן מתחילות להגיע כבר שבוע לפני הקריסמס, לא התכוננתי. אני רצה לשיש ואוספת את כל מטבעות הפאונדים שאני מוצאת ומעשירה את תיבת החיסכון של הבנות הצעירות בהתנצלות "אין לי ממתקים, סליחה, אני מנסה לשמור על דיאטה"...
כעבור שלושה ימים: "איפה החמודות האלה? קניתי להן ממתקים, למה הן לא באות? תראה, אני מחכה עם השוקולדים כבר יומיים, בסוף גם הפעם אני אבלע את כל השוקולד לבד" אני שואלת את ה"נודד". "טוב, חיכינו מספיק, בוא ניכנס למקלחת" אנחנו פותחים את המים החמים ובדיוק מתחילים לחפוף את הראש כשנשמעת הדפיקה בדלת, טוק טוק.
"אתה חושב שהן שמעו אותנו? כל הערב אנחנו מחכים ובדיוק עכשיו הן מגיעות?"
טוק טוק, הנקישות מתחזקות, "טוב אני יוצאת - השוקולדים מחכים".
טוק טוק, הן לא מרפות. הוא שוטף מעצמו את הסבון ומתעטף במגבת, רק שלא יאשימו אותו בפורנוגרפיה לצעירות - אולי עדיף שאני אצא...
"We wish you a merry Christmas"... אני שומעת מהדלת.
הוא מגיש להן צלחת שוקולדים, הן חופנות מלוא היד וממשיכות לזמר בבית הבא. ממחר אנחנו לא כאן עד יעבור זעם.
שמונה בבוקר, אנגליה עוד עטופה בחושך, השעון מצלצל. מהחלון אני רואה שהקרח עוד לא הפשיר. טוב, גם בצהריים הוא לא יפשיר והאפור החשוך של הלילה יחליף גוון לאפור בהיר בעוד כמה שעות, ואז יתכהה שוב לחושך בארבע אחר הצהריים. הבוקר בכל אופן לא יגיע לכאן, אז יאללה, בוא נקום! אנחנו אורזים בזריזות את המזוודה, מוצאים מלון של הרגע האחרון ועולים על הגולף "We wish you a merry Christmas..". אנחנו שומעים צלצול באוזניים ולוחצים על הגז...
נתיב הבריחה שלנו ושל המוני אנגלים מהברביות המזמרות עובר צפונה דרך הכבישים הרחבים, והמסומנים היטב, עד שנגמרים השירים במחוז האגמים, קומבריה (Cumbria). מסאות`המפטון אנחנו עולים על כביש M3, לכיוון Winchester, משם עולים על A34, חולפים על פני עיר האוניברסיטה המפורסמת אוקספורד (Oxford), עוקפים את ברמינגהם (Birmingham), עיר הצווארונים הכחולים, על האוטוסטרדה של M6 TOLL. בסיום האוטוסטרדה אנחנו משלשלים 3.5 פאונד למכונה שאומדת את ערך הכסף שלנו על פי משקל, ועולים על M6 דרך מנצ`סטר (Manchester) לכיוון Kendal. קנדל היא העיר הגדולה הראשונה שפוגשים כשמגיעים לקומבריה מכיוון דרום, ונמצאת על הגבול הדרומי מזרחי של Lake District National Park שמכסה את חלקה המערבי של קומבריה.
המלון, "The Castle Green Hotel", שלושה כוכבים, מתגלה כנעים ונוח מאוד. הוא לא הבית הקטן בערבה, שאפשר להתחפר בו מתחת לפוך אל מול אח בוערת ולהרגיש את אנגליה, אלא מזכיר יותר בית הארחה. המחיר נוח - 42 פאונד לאדם כולל ארוחת בוקר, ויש חיבור לאינטרנט בחדר. בהתחשב בעובדה שהזמנו את המקום רק יומיים לפני חג מולד כשכל המקומות האחרים היו מלאים או דרשו סכום שלא יהיה לנו גם אם נעבור מבית לבית ונשיר "שנה טובה" או "נר לי" במשך חודש, היינו מרוצים מאוד. אחרי שחיית ערב בברכה וחילוץ עצמות משש שעות של קיפול באוטו, אחרי ארוחת ערב לא כשרה, לא נטולת כולסטרול ולא דלת קלוריות, אבל טעימה ורוויות יין אדום, גררנו את עצמנו לחדר כדי להתעורר לאפלולית הלילה של שמונה בבוקר למחרת.
בארוחת הבוקר חשבנו ביננו איך זה שלא כל הנוכחים בחדר עברו תחת סכין המנתחים של ה"נודד" עקב עורקים שנסתמו מעודף כולסטרול, כיוון שה"Full English" כוללת בנוסף לדגני הבוקר, הפירות והיוגורטים השמנים שמשמשים כסטרטר או קינוח, גם בייקון, נקניקיות, פטריות מטוגנות, שעועית ברוטב עגבניות, עגבניות צלויות, חביתת עין ומקושקשת והאנגלים העמידים לא בוחרים או או אלא גם וגם. אחרי שאכלנו "גם וגם" הדלקנו את הפנסים של הכחולה באפלת הערפל האנגלי על כביש A591 למרכז התיירים בWindermere.
נופים בערפל
"על איזה סוג של ערפל הייתם ממליצים לנו היום?" אנחנו שואלים את היועצת המתלהבת במרכז התיירים, שמנסה לג`גלג בו זמנית ביננו, בין משפחת הודים וזוג יפנים. "מעל 200 מטר יש שמיים כחולים", היא מקריאה לנו את תחזית מזג האוויר. "שמיים כחולים אמרת?" אנחנו לא מצליחים לראות את הצד השני של הכביש מחוץ לחלון ולא בטוחים שהבנו את האנגלית. "שמיים כחולים... בסדר" אנחנו מנסים להאמין. היא מציידת אותנו במפת כבישי האזור ומפת מסלולי טיול וכמה המלצות. ה"נודד" מחפש את המסלול הכי גבוה מעל הערפל ויוצאים לדרך. הכיוון: Ambleside שנמצא כ 5 ק"מ צפונית לWindermere ומשם צפון מערבה על כביש B5343 לליבו של הפארק, ל The Langdale Pikes.
מסביבנו אפור בגוונים שונים: אפור שקוף סמיך של ערפל, אפור לבן של דשא קפוא, אפור כהה של גדרות נמוכים ובתי חווה קטנים, אפור רך צמרי של כבשים עגלגלות, ארץ הגבעות הירוקות נצבעת באפור כשהיא מתקרבת לשכנתה לבושת החצאיות המשובצות. אורות הבתים לא נראים, אורות המכוניות האחרות נראים אך בקושי, חיים באפלה...
אנחנו מחנים את הגולף שמנסה לשנות תדמית ולהיצבע גם באפור ב The New Dungeon Ghyll Hotel שנמצא לגדות נהר Stickle-Gill, במרחק של 25 דקות נסיעה מ Ambleside. לובשים כל פריט לבוש שהבאנו, חולפים על פני המלון האפור שבוקע ממנו אור צהוב, פותחים שער עץ ונכנסים אל הלא נודע במעלה ההר בכיוון מערב. בלי לראות אנחנו חולפים לצד מצוקי Raven Crag, כששני אבות חסונים וילדיהם המתלהבים חולפים על פנינו בעודנו מצלמים. עוברים עוד כמה מטרים במעלה ההר לפני שאנחנו נכנסים אל ה "תוהו ובוהו" וה"נודד" מחליט שעלינו להיצמד אל הקבוצה שלפנינו כיוון שהראות היא אפסית.
אנחנו מצליחים לעקוב אחריהם מעט מאוד, במהרה הראות מתחלפת בשמיעה בלבד ואז גם זה לא. אנחנו מנווטים את הדרך למעלה באמצעות המצפן בשעונו של ה"נודד" ובאמצעות ה"רוג`ומים" שמפעם לפעם נקראים בדרכנו. דרך נקיק מלא דרדרת אנחנו עולים ל Loft Crag מנסים לא להחליק על האבנים המכוסות קרח, רואים איך נראה קרח קפוא על אבן, על עשבים שונים ותחת מקלות הטיפוס וסוליות ה Vibram של המטפסים לפנינו. "מישהו דיווח על שמיים כחולים? איזה מן טיול זה" אני מתחילה להתלונן "אז היינו מסתובבים בגינה בלי להתאמץ והיינו רואים אותו נוף. אני חוזה שזה יגמר באסון! אין בעיה נמשיך ותראה בעצמך". בסיומו של המונולוג אני מנסה ליצור רושם רציני של מי שמטפסת ממש ברגעים אלה את האוורסט בשיניים ובציפורניים ובסופה של ההצגה אנחנו מוצאים עצמנו מעל מצוקי ה Loft Crag וכמעט מעל הערפל.
דילוג על כמה שלוליות של קרח קפוא ואלוהים שאמר "ויהי אור", מביאים אותנו להסתכל על העננים מלמעלה בגובה של 359 מטרים ולעבור מ"חושך על פני תהום" אל "ממשלת היום" ו"המאור הגדול" שמתגלה במלוא הדרו. לא עובר זמן עד שאנחנו פוגשים את החברים שאבדו לנו בערפל צופים על הנוף שהפך לאגם אחד גדול כמו בימים לפני שאלוהים הפריד בין מים למים.
אנשי הערפל נפרדים מאיתנו ואנחנו משתעשעים עם תופעה חדשה שגילינו- לכל אחד צמחה הילה בצבעי הקשת שמקיפה אותו. אני מתגאה בהילה שלי ולא מצליחה לראות את זאת של ה"נודד" וגם הוא משוכנע שרק לו יש כזאת. לאחר שאנחנו מנסים להעביר את ההילות שלנו אחד לשני ללא הצלחה, אנחנו עולים צפון מערבה ל Pike of Stickle. עכשיו השמיים באמת כחולים, השמש מחממת, שכבות הלבוש מתקלפות בזו אחר זו והערפל משמש כגבול של אי ה350 מטרים ומעלה שעליו עלינו. על Pike of Stickle שוב אנו פוגשים את החברים ויחד איתם צופים על נהר העננים הזורם תחתינו, מפעם לפעם נראית כיבשה רועה מבעד לערפל כמו תלויה באוויר.
לאחר ירידה מהירה מהפסגה פונים מזרחה דרך עמק ביצתי קפוא ממנו יוצא Dungeon Ghyll - נוף מרהיב והליכה נוחה, מלבד פעמיים שרגלינו דורכות על קרח דק ומוצאות את עצמן בתוך הבוץ. לאחר שאנו מרווים את צימאוננו במימיו הקרים מאוד של ה Dungeon Ghyll, מתחילה העלייה לHarrison Stickle שמסתכל על Pike of Stickle ממזרח. המטיילים המעטים שחולפים על פנינו לבושים ומצוידים היטב, כולם לא מצליחים שלא להתפעל ממזג האוויר היפה כל כך בעולם הקטן אליו הגענו.
בכיוון צפון מזרח ממשיכים על הרכס לאורך המצוקים הצופים לאגם Stickle Tarn בהליכה שמשתדלת להיות מהירה, כדי להספיק לחצות את הערפל שעוד מצפה לנו במורד לפני החשכה. ירידה דרדרתית תלולה מובילה אותנו לצידו המזרחי של האגם שחלקו הגדול קפוא. בנקודה ממנה יוצא Stickle-Gill אנחנו חוברים לזוג אנגלים מבוגר, אך מצויד היטב ועשיר בקילומטראז` כדי לחזור אל תחילת היום הראשון של הבריאה בירידה התלולה, החלקה מקרח ובעיקר כמעט בלתי נראית בערפל הזה.
הירידה לאורך הנהר השוצף בקצב קבוע, מלווה בשתי החלקות של הזוג האנגלי ובניצוץ של פחד מצידי שמייד מדוכא על ידי ה"נודד"- "תרדי בשקט, שלא יווצר פה לחץ". לאחר כמה מאות מטרים ארוכים של ירידה אנחנו פוגשים בשלט נייר בגודל A4 והאנגלים, כמו אנגלים, נעמדו בתוך הערפל לקרוא את שכתוב. "הם מבקשים עזרה בבניית שביל מסודר" - עכשיו הבנו את פשרם של שקי היוטה הענקיים מלאי האבנים שהונחו בשולי הדרך. בתוך הערפל, רגע לפני החשכה, איש מאיתנו לא ממשיך לקרוא איזה מן עזרה הם מבקשים, כי אם לא נתקדם תכף אנחנו נזדקק לעזרה. כעבור עוד כמה מאות מטרים אני שמחה כל כך לפגוש בכלב ווימר רנר זריז, שהגיע למקום עם בעליו וכלבת לברדור שובבה, עכשיו אנחנו עם עוד זוג וגם כבר מתהלכים על מדרגות סלע נוחות מעשי ידי אדם.
איזו שמחה להגיע בחזרה למלון ולפאב עם האורות הצהבהבים, לשבת ולשתות יין חם. כשברקע מתחילים להישמע צלילי "We wish you a merry Christmas" גומלת בנו ההחלטה שזה הזמן לחזור למלון למקלחת חמה וארוחת ערב.
