הכרות עם קטמנדו
רוח חג נשבה ברחובות, ראש השנה בפתח, ואני מוצא עצמי ביום בעבודה, ובערב במטוס, העושה דרכו לתאילנד ולנפאל, כאשר כל שנשאר כמקשר למציאות היומיומית הן מסגרות הזמן של הטיסות. טיסת הלילה המאוחרת עברה בקלילות, ולאחר עצירה בצומת הדרכים למטייל במזרח, בנגקוק, המשכתי בטיסה לנפאל. אט אט התגלו רכסי ההימלאיה המושלגים ופסגותיהם בצבצו מתוך העננים; המטוס הנמיך ונחת בעמק מוקף הרים מוריקים, עמק קטמנדו.מונית קטנה הובילה אותי אל העיר, והאוויר הצלול התחלף במזוהם ככל שנכנסה עמוק יותר. הנסיעה בין הסמטאות הצפופות, לוותה בצפירות המונית לאורך הדרך - זה המנהג המקומי בין הנהגים, שמחליף את האיתות אותו אנו מכירים. המשכנו לנסוע, ודרך חלון המונית ניתן היה להבחין בסוחרים בצדי הדרך, בריקשות ובמקומיים יחפים בבגדים בשלל צבעים. הגעתי למלון מפואר בו חגגתי את ראש השנה יחד עם אנשי חב"ד ועם ישראלים נוספים שהתקבצו כדי לחוג את החג באווירת ביחד.
בימים הראשונים למדתי להכיר את בירת נפאל, קטמנדו, צעדתי ברחובות ועברתי דרך סמטאות ורחובות צרים. למקדש הקופים בחרתי לנסוע בריקשה נהוגת אדם; המקדש ממוקם על צלע הר וצופה על עמק קטמנדו ובכל פינה בו מסתובבים קופים באופן חופשי. במקדש פושיפוטינאט ראיתי כיצד הנפאלים נפרדים ממתיהם, שורפים את גופות המתים ומפזרים את אפרם על הנהר הקדוש להם, אותו נהר שנשפך בהמשך לנהר הגאנגס. הופתעתי, אך גם לנפאלים הלוויות מפוארות והלוויות פשוטות. לאחר המוות מופרדים בעלי הממון מהאביונים - אלה נשרפים מצד אחד של הגשר ואלה מהצד השני. ביקרתי במקדשים הרבים שנבנו לפני מאות שנים בכיכר דורבאר, הכיכר המרכזית והעתיקה של קטמנדו ומשם עליתי לנאגרקוט, כפר קטן החולש על עמק קטמנדו, כדי לצפות בשקיעה ולמחרת להשכים לצפות בזריחה מפציעה מעל רכס ההימלאיה. בדרכי בחזרה לקטמנדו עצרתי בבהקטפור - עיר עתיקה ללא כלי רכב, שהזמן כאילו עצר בה לפני מאות שנים.
פוקרה, אנאפורנה ופרידה מנפאל
מקטמנדו המשכתי בנסיעת אוטובוס לפוקרה. הנוף לאורך הדרך היה עוצר נשימה ולאחר נסיעה איטית, שארכה כשבע שעות במהירות ממוצעת של 20 קמ"ש, הגענו. קשה שלא להתאהב בעיר הנפלאה הזו, הנושקת לאגם שליו ובאופק ניתן לראות פסגות מושלגות. מה נותר אם לא לנוח, לשכור סירה ולשוט באגם, לשחות ולצאת לטרקים (מסלולי הליכה) שבאזור. שכרתי פורטר (סבל) מסוכנות הנסיעות הידועה "מאיר סוויסה" המתמחה במטיילים ישראלים וביחד עם מיקי, שותפי למסע לשבועיים הקרובים, יצאנו לטרק Around Anapurna. במהלך 15 הימים הבאים השכמנו כל בוקר יחד עם הזריחה ויצאנו אל הטבע. כל צעד הפריד אותנו יותר ויותר מן הציביליזציה והעולם המודרני אותו הכרנו. לא עוד טלפון, אינטרנט, טלוויזיה ועיתונים - פשוט ניתוק. לאורך הדרך לווינו בטרסות אורז ירוקות, אותו אורז שאנו רגילים לראות בשקית אטומה ולתהות מהיכן הוא מגיע, ואיך בכלל צמח האורז נראה?... מפלי מים התגלו מכל עבר ושפע המים הזה התנקז לנהר שליווה אותנו לאורך מסלול ההליכה לכיוון הפסגות המושלגות אליהן צעדנו והתקרבנו מדי יום.
מגובה של 700 מטרים טיפסנו עד גובה של 5,500 מטרים, והנוף השתנה ככל שהתקדמנו יותר בגובה. יערות הגשם והטרסות הירוקות פינו מקום לעצי אורן עבותים, שנישאו למול פסגות בוהקות בלבן. בכל עיירה ולאורך הדרך התנופפו דגלי תפילה צבעונים אשר הוסיפו לנוף הפראי. לקראת מעבר ההרים, הנקודה הגבוהה ביותר בטרק, זנחו אותנו עצי האורן ונשארנו מוקפים בנוף מדברי וצחיח. התחלנו לרדת, שוב החל הנוף להשתנות ולהוריק, עצי תפוחים ליוו אותנו בדרכנו מטה לאורך נהר הקאליקאנדקי ואיתם פאי תפוחים נהדר שאכלנו בכפרים שלאורך הדרך. אורח החיים הזה היה שונה לחלוטין מזה שהכרתי. כל יום לנו בכפר אחר, ניהלנו שיחות עם מקומיים ועם מטיילים מכל העולם, זכינו להכיר את האוכל הנפאלי הטיפוסי, הלו הוא ה"דאל-באט" (אורז עם עדשים) שהתגלה כלא מלהיב במיוחד, אך בהחלט משביע, וכמובן המקלחת בדרך המקומית, על ידי שימוש בדלי מים חמים - בהחלט חוויה.
לקראת סוף הטרק עצרנו להתרחץ ולהרפות את השרירים במעיינות חמים, וביום האחרון, השכמנו בארבע לפנות בוקר כדי לטפס לראש גבעה בשם פונהיל, משם ראינו כיצד לילה הפך יום והשמש החלה להאיר ולזרוח על פסגות רכס האנפורנה. טרק 300 הקילומטרים נתן את אותותיו על הגוף אשר שווע למנוחה וכאשר הגענו לפוקרה, לאחר מקלחת טובה וארוחה חמה, פשוט נחנו. כך, לאחר מספר ימי מנוחה, יצאתי לרפטינג סוער של שלושה ימים לאורך נהר הקאליקנדקי, יחד איתי בסירה היה זוג ישראלי, אסיף ושני שלאחר שיחה קצרה התברר שעבדנו בארץ ביחד, כמה שהעולם קטן...
חזרתי לפוקרה ולאחר טיסת פנים קצרה לקטמנדו, המשכתי לאזור מדהים על גבול טיבט, כדי לקפוץ בנג`י מגשר שתחתיו נהר סוער; קפיצה שבה משאירים את מחשבה, הלוגיקה והפחד ששזור איתה מאחור ונותנים לגוף לעשות את שלו - לקפוץ! לקפוץ קפיצה של 160 מטרים שמזרימה את האדרנלין בדם והופכת לחוויה משכרת.
חזרתי לקטמנדו ולא נותר לי אלא להיפרד מאותה ארץ מופלאה אשר זכיתי להכיר. ההסתפקות בחיים הפשוטים ויחד עם זאת המלאים של העם הנפאלי, הבהירה לי שלפעמים אנו מרחיקים בניסיון לחפש את אושר, במקום למצוא את האושר הפשוט, את השמחה העצמית והסיפוק באשר יש ולא על שאין. לאחר הפרדה מנפאל, לפני ששבתי לעבודה, המשכתי לטיול קצר לחלקים הפחות מתויירים בדרום תאילנד, אבל זה כבר סיפור קסום אחר..
