טיפול באיסטנבול
חושך זו לא מכה
כמו שאומרת הפרסומת המפורסמת - זה רק חיסכון בחשמל. וגם פה היה חושך (שאנחנו בעוונותינו פספסנו.. כי היו בחירות ורצינו לנצל את זכותנו הטבעית וההיסטורית וכו`). וכשבאנו ראינו שיש שאריות מהחושך בכל מקום. כלומר אנשים מגניבים כאלו, עם רסטות ולבוש של הודו שהם לא קנו כאן, למרבה ההפתעה. יש להם מיכשור ג`אגלינג מתוחכם מבצבץ מהתיקים, והם לא מעשנים סיגריות אבל אוהבים לשאוף דברים אחרים ובדרך הם מפיצים ריח של קשת בענן. נראה שהם עדיין חוגגים בטראנס את החושך. שמחים על כל רמז לסוף העולם, כאילו שליקוי חמה הוא חלק מהתוכנית האנרכיסטית הסודית של העולם. אין ישראלים (גם לזה עוד נצטרך להתרגל), יש הרבה אנשים טובים אחרים, אבל מה זה בליקוי, שחבל על הזמן.
דרך איסטנבול או קאבול
לא חם שם ולא זול שם, אבל בכל זאת הגענו ונשארנו. נגיד שהגענו מבולגריה (להלן בולגריסטן) ישר לאיסטנבול (השייכת לתורכיסטן כמובן), בלי לעצור בדרך בארץ לחמישה חודשים.. נגיד... שזה מה שעשינו, מה? לא נשאר כמה ימים?
אנחנו זזים מזרחה, שזה הפוך לאיך שהמשי זז על הדרך, אבל זה כמו שנעו האנשים. בהתחלה, לפני 30-40 אלף שנים האנשים עלו דרך אירן ואסיה הקטנה ופנו מזרחה לכיוון הערבות הסיביריות של דרום רוסיה בכדי להתפרש בעולם. בהדרגה הם הגיעו לסין והלאה והלאה. ויותר מאוחר, בסביבות של לפני יותר מאלף שנה, התחילו כל מיני סקרנים מאירופה ומהמזרח התיכון לצאת מזרחה לראות מה קורה שם. אז אנחנו הולכים עם האנשים, עוברים בחאנים שהם עצרו בהם ושנשארו הרבה אחריהם, מסמנים נתיב חדש, ישן, של הרבה ורק שלנו.
יושבים באיסטנבול על המים
שחפים עפים בטירוף נינוח, מתאמנים בתעופה ובצלילות. אני מתהפנטת מול משחקיהם השמימיים ומרגישה כמו מרקו, יורד לחוף יורד לחוף, מביט למרחק.. אבל הפעם קצת יותר בוגרת, כבר לא מחפשת את אמא במרחק, אלא מחפשת הרפתקאות, אולי יותר כמו מרקו פולו ופחות מרקו רוסי. ממבט השחף או היונה, המואכלת תחת כל מסגד רענן (Feed The Birds Two Penis a Bag), איסטנבול נראית כמו עיר שנכבשה על ידי חלליות ענק, על כל גבעה, כולן בעלות כיפה עגולה ושניים עד ארבעה צריחים, דוקרים את השמיים, כמו טילים, מכוונים בחזרה הביתה. בשעות מסויימות בוקעים מתוך החלליות קולות חזקים מלאי געגועים, מתפללים לחזור, לאן שזה לא יהיה.
בכל מקרה הכל מריח מריח של דגים, ואנחנו יושבים ומסתכלים איך הדגים מתחמקים מהחכות, שמתוחות מעל הגשר. אנחנו מחכים לראות איזה קור כסוף יעלה עם דגיג מבריק, תלוי עליו. על הדרך, כשירות לציבור, אנחנו מעשנים את הדגים בעשן תפוחים מתקתק.
חמאם ותמאם
זה לא שהיה נורא קר וזה לא שלא היתה לנו מקלחת בגסט האוס.. אבל בתור אנשים שהתחייבו לעצמם שהם מנסים לבדוק את רוב המעיינות החמים שהם פוגשים לאורך הדרך, היינו חייבים גם לנסות את החמאם התורכי. לאחר סקר מחירים מקיף, כיאה לפולנים, הלכנו להכי יקר, שלא כיאה. הורדתי את הבגדים, התעטפתי במגבת, ונכנסתי בעד דלת העץ הכבדה. בתיאור הבא תופיע הרבה המילה ציצים, לא שדיים ולא כל מילה ציורית אחרת המדגימה את כמותם וגודלם, ולכן למי שקשה עם המילה.. שיעשה משהו בעניין.
בתוך חדר מתומן ואפוף אדים התפרקדו על גבן או על צידן מספר דו ספרתי של נשים עירומות, שאותן קרצפו במרץ נשים אחרות, תורכיות עבות גוף שרק תחתונים לגופן וציציהן גדולים ומתנדנדים עם הקירצופים. לא ידעתי מה לעשות, בטח שלא רציתי להפריע למראה המשכר הזה, שכמו נלקח מציורים, הצצתי והסתכלתי עד שמישהי אמרה לי: "ליידי, היר היר" והראתה על הבמה הענקית שבמרכז החדר. עליתי, שכבתי (זה היה חם כמו שמספרים על הגיהנום, רק נעים), מחכה לעוד הוראות.
תורכיה דקה שציציה בריצפה ונראה שהעדינות ממנה והלאה, קראה לי אליה ותוך שהיא מתחילה בקירצוף ואני באכזבה שלא זכיתי באחת יותר חמימה ושופעת (טוב לב), היא שואלת אותי מאיפה אני ואני עונה שמישראל. - ישראלית מוסלמית? היא שואלת. - אאא לא. אני עונה, משתדלת לא להכניס בקול שום נימה. מאותו רגע היה נדמה לי שכל הקירצופים עם הליפה, התזות הסבון המוקצף, הריחני (שקצת נכנס לי לעין), המים הקרים שהפתיעו פתאום ואחריהם המים החמים מאוד, כולם עונש על היותי יהודיה בת ישראל הצנועה. בסוף הסתבר שקיבלתי מסאז` אקסטרא ותפיחה ידידותית על הישבן, אז כנראה שלרוחצת שלי זה לא שינה באמת, רק לי זה משנה כל הזמן.
שכבתי חצי מעולפה מהחום והאדים על הבמה הנעימה והחמה והסתכלתי לראות אילו ציצים וציציות מסביבי. היו ציצים שטוחים, כמו שהיו לי בכיתה ד`, ששכבו לא רחוק, מלווים בגוף נורדי ארוך. היו עגולים והיו סינים, היו הנופלים הכבדים ופתאום הגיעו כאלו ארוזים בבגד ים, מצחקקים במבוכה. גם בגלל שכבר הגוף רצה להתפקע דרך העור וגם בגלל שהארוזים הרסו את האווירה הציורית לקחתי את עצמי לבחוץ, שם פגשתי את ניר, עטוף ומלופף מגבות כמו מלך מצרים, כולו אדום ומרוצה. היה לו מקרצף עם שפם, כמו שכתוב, ואסור היה עליהם להתפשט עד הסוף, בניגוד לכל הסיפורים.
קפדוקיה ובורסה
תמכור ! תמכור !
הגענו לבורסה, עיר המשי, והסתובבנו בשווקים ובחאנים העתיקים, ששימשו את סוחרי המשי אז ועכשיו. בעבר היו אפילו מוכרים פה את תולעי המשי שכולנו גידלנו פעם בקופסאות נעליים ומי שלא עשה זו בילדותו, עדיין לא מאוחר. המואזין שניסינו להתחמק ממנו בעוזבנו את איסטנבול, הרעיד את מיטתנו אי שם לפנות בוקר, אחרי שביקרנו במסירות בכל המסגדים כמעט. דקה לפני שעזבנו, הצלחנו להגיע בעזרת עומרת (פועל תורכי לשעבר בארץ הקודש) למקדש דרווישי סודי וראינו אותם מסתובבים. חוויה מסחרררת בהחלט.
כל הפחדים כולם
את ההגעה לקפדוקיה שכולה בלגן של סלעים וצורות, חגגתי בבלגן קטן משלי ורובו פחדים ושאלות של מה יהיה. מה יהיה אם יקרה ומה יהיה אם לא יקרה. בשיחות נפש בסגנון מחנה של הצופים, אליהן קיבלתי הזמנה מיוחדת בראש שפיץ קפדוקי, ישבנו והעלנו שאלות שאין עליהן תשובות. ואפילו חשבנו מה יהיה אם לא נחזור ביחד, שאלה שתמיד לא נעים לשאול אפילו את עצמך. שאלנו איפה צריך להתאמץ ואיפה לא ומה כדאי לנו ללמוד וירדנו מההר עם הרבה שלום וביטחון. בטיול ארוך לאוצ`יסאר (מבצר הטוף שבדרום העמק) עברנו בוסתנים ופריחות של נשירים, טפסנו בשבילים לא שבילים ובשבילים כן שבילים ופגשנו כמה ידידים צבים. בעודנו מסתכלים איך הם מסתדרים עם המדרונות ומתגלגלים בתוך השיריונים, שמענו דפיקות חזקות מהשיחים. כמו של חטיבת עצים.
התקרבנו וראינו זוג צבים ספק בחיזור (כי זה נראה לא נעים) ספק במריבה (כי זה נקטע מספר פעמים כשהצב על הצבה באלכנוס, כשהצבה נראתה כאילו הפריעו לה לנקות את הבית). הצב דפק בחוזקה על שיריונה של הצבה (אולי מכאן מקור המילה) ולה לא היה כל כך מצב רוח לזה. כשהיא ניסתה לרמוז לצב שאין מצב, הוא רק דפק יותר חזק, הוא התעקש ודפק ודפק ודפק, בסוף היא התרצתה ואפילו נראה שהיא נהנתה. הם נשמו ביחד ואנחנו חשבנו שהם סתם מתנשפים אבל כנראה שזו היתה טנטרה של צבים. לפעמים אפילו לא צריך להתאמץ לאהוב, כשאתה פשוט מרשה לאחרים לאהוב אותך.
אורחים פורחים
רוצה כדור פורח רוצה רוצה. מה עושים כשחלומות הם נורא יקרים ולא נמצאים בכלל בכלל בתקציב הטיול. אומרים שהם מתקציב אחר ומהר שוכחים כמה הם עלו.
"אני אוהב לחזור"
אומר מאיר שלו בתור דמותו חסרת השם בספר "יונה ונער" (המלצת הכתבה). גם אני יוצאת לטיול בשביל החוויה אבל בעיקר בשביל לחזור. אני הטיפוס שחוזר הביתה, שחוזר לחיים האמיתיים, לשיגרה שניתן לגוון הרבה יותר בקלות. הטיפוס שאוהב לשמוע ולהשמיע הרצאות על מקומות רחוקים, המריחים ממשי ותבלינים. אני אוהבת את הפינה המסודרת שלי ואת מה שצומח ומשתנה כל יום סביבי, מה שמכה שורשים. אני אוהבת לחזור למיטה שלי שכל לילה שאני מגיעה אליה היא מבולגנת בצורה שונה וזה מגוון לי מספיק.
אני אוהבת שיש בית, לצאת ממנו ברגל ימין, לקבל ממנו טפיחת איחולים לבבית ולדעת שאותו בית יקבל אותי כשאחזור. אני אגיד לו שלום והוא ישיב לי באחד משלו (רוח הדברים מתוך יונה ונער - מאיר שלו).
ככל שנמצאים יותר בדרכים, ככה הלחזור הוא יותר לחזורי וההתרגשות יותר גדולה. אנחנו לפעמים מרגישים בית כשאנחנו נמצאים במקום יותר משני לילות, כל הדברים שלנו מתפזרים בחדר בבלגן כאילו טבעי ואז גם נעים ללכת ולחזור. אשלית הזמן הזו שאנו מפתחים בטיול כדי להרגיש בית, הופכת את הזמן שלנו ליותר ארוך, את הדקות ליותר ארוכות ואת השעות והימים, ולכן כשאצלכם הזמן זז מהר ופתאום סופשבוע.. אצלנו הוא זז כמו צב שמתדפק על שיריון זוגתו: לאט, בעקשנות, ועם הרבה הישגים. מה שהופך את הלחזור למאוחר יותר וליותר אפקטיבי, ונעים.
גולה גולה,
וחג שמח!
לתחילת הכתבה
