דרום וויטנאם
הדרמנו לאט על קו החוף של ויאטנם, עצרנו לקפה של בוקר ועוגיות על גדת הנחל בעיר הואה (Hue), טיילנו לעת ערב בסמטאות הקטנות של הו - יאן (Ho - ian), עמדנו בפיתוי לא לקנות כלום בעשרות חנויות המזכרות שיש בה, שחינו בשעות הבוקר המוקדמות בים הנקי עם החוף הרחב של העיירה, בילינו יום צלילות בנה טראנג (Nha trang) מלכת החוף של ויאטנם ושכרנו קלנוע וחיפשנו טבע בהרים מסביב לדאלאט (Da-lat) ולא כל כך מצאנו.
באף אחד מהמקומות לא מצאנו לנכון להישאר יום נוסף, כל אחד מהם חינני בדרכו, אבל אף אחד לא גרם לנו להתאהב מחדש בויאטנם. אחרי שלושה שבועות בויאטנם הגענו לקצה הדרומי שלה, בהרגשה שטעמנו ביס גדול וטעים מהמדינה אבל שכדאי להשאיר מקום בבטן לעוד טעמים. הגיע הזמן לעבור לקמבודיה. הדרך לקמבודיה עוברת בנהר המקונג והקדשנו עוד יומיים להתבוננות באזור הדלתה שבצד הוויאטנמי. נהר המקונג מתחיל את מסלולו בדרום סין, יורד בעמק רחב בלאוס וקמבודיה ונשפך לים מדרום לסייגון בויאטנם.
אנחנו מתכוננים לטפס מהשפך שלו ועד למקורותיו. יש עשרות רבות של סוכנויות טיולים בסייגון, שמציעות טיולים בדלתת המקונג, חלקם מסתיים בקמבודיה, אבל אנחנו החלטנו לטייל לבד בידיעה שזה יהיה יותר קשה, אולי יותר יקר אבל בטוח שזה גם יהיה יותר מספק. יצאנו מסייגון באוטובוס ציבורי לקאנטו (Can tho) במרכז דלתת המקונג, בנסיעה ארוכה של 4 שעות.
היינו דחוסים כמו סרדינים, בדרך כלל יושבים 4 מקומיים על המושב האחורי בנוחות יחסית, אבל כששמו שם שני מערביים גדולי מימדים כמונו נהיה צפוף ביותר. חצינו את נהר המקונג פעמיים. פעם אחת בגשר ענק שממש לא שייך לנוף הוויאטנמי ופעם שנייה על מעבורת. אתם נסעתם פעם עם הרכב על מעבורת? אז אני לא, פעם ראשונה מרגשת ביותר.
קאנטו התגלתה כעיר גדולה יותר משדמיינתי. ממש לא עיירה במרכז כפרים חקלאיים, אלא עיר עם יותר מכוניות ובנקומטים ומשרדים משראיתי במרכז המדינה. כנראה שמי שיש לו כסף בויאטנם בא לגור ליד המקונג. היינו צריכים בערך שעה בשביל להתאפס ולמצוא חדר, מסעדה, סירה לטיול המקונג, אבל בחמש ישבנו לקפה כשהכל מסודר.
בערב אכלנו את המנה הכי טעימה עד היום, דיונון באננס, המנה הייתה כל כך טריה והטעם... מעלינו ליד המנורה ישבו שמונה שממיות ואכלו ברחשים יותר מהר מהקצב בו אנחנו אכלנו, לצערנו הן שבעו לפני שעזבנו את המסעדה והשאירו גם כמה ברחשים בצלחת.
למחרת קמנו מוקדם, בחמש וחצי בבוקר וירדנו לרציף בנהר. מסביבנו הרחוב כבר המה מסוחרים, למרות השעה המוקדמת, כולם נראו עירניים, קנו ומכרו במרץ רב. אנחנו התיישבנו בסירת עץ קטנה רק שנינו ומשיטה. התחלנו את הסיבוב בדלתת המקונג כשהשמש זורחת בגב שלנו והאוויר צלול ונעים.
מסביבנו שטו סירות סוחרים גדולות וקטנות מובילות פירות, עפר ואדמה שהם המחצבים החשובים שמוציאים מהנהר ובעיקר מובילי הקרח. הקרח בוייאטנם עדיין נמכר בעיקר בבלוקים גדולים כמו שהיו בארץ בשנות החמישים, למרות שיש להם מקררים ומקפיאים. חם פה כל כך שכולם רוצים קרח. את הבלוקים הוציאו מהמפעל על הגדה והגלישו על מוטות עץ עד לסירה ומשם הוא יפוזר בין כל הבתים ברחבי המקונג.
כדי להתעורר קנינו קפה ממוכר קפה שישב בסירה כמובן ושט בין הלקוחות שלו. אחרי כשעה הגענו לשוק הצף, אזור בנהר בו התקבצו סוחרים וקונים עם סחורת ירקות ופירות, מכרו וקנו. בעיקר ראינו חקלאים שמוכרים לסיטונאים, כך שבכל סירה יש לרוב פרי אחד בלבד. דמיינו סירות עץ עמוסות באננסים טריים או באשכולות בננות וכמובן בהרי דוריאן, פרי ירוק וקוצני בגודל אבטיח ועם ריח שרון לא סובל, כל פעם שעברנו ליד סוחר דוריאן הוא עיקם את האף. יצאנו מהשוק. לגדת הנהר ניצבו שורות של בתים ומולם מלכודת רשת מעניינת.
מאחר ולא היה אף אחד שיסביר לנו מה זה ניסינו לנחש לבד. המלכודת היא שביל הולך וצר מהגדה לתוך המים הרדודים שסופה בשרוול חסום, חיות גדה כמו סרטנים ושבלולים נכנסים למלכודת אם בדרכם למים או כתוצאה מהגאות והשפל ונלכדים בשרוול.
למחרת אנחנו מקבלים אותם בצלחת במסעדה. המשכנו לשוט ואחרי 4 שעות בערך כבר היינו בחלק מבודד של הדלתה, הנהר הפך לנחל צר, על הגדות התמעטו מאוד הבתים ונפתחו שדות אורז ועל הגדה החולית חיכתה לנו האטרקציה המרכזית להיום, יבשתניים. דו-חיים שבית הגידול שלו הוא מנגרובים, כלומר אזור צמחי רטוב.
היבשתן נראה כמו דג עם רגליים ועיניים גדולות או כמו לטאה בלי רגליים אחוריות ויכול לחיות מחוץ ובתוך המים. גדות המקונג היו מלאות במחילות שלהם ועשרות יבשתניים קיפצו על החול. ביקשנו לעצור כדי לצלם אותם ובילינו כמעט שעה במשחק תופסת עם היבשתניים הזריזים. המשחק נגמר כשהשמיים התקדרו ותוך 5 דקות היום החם והדביק שלכבודו נמרחנו בקרם הגנה ופתחנו גגון לצל מקרני השמש, הפך ליום גשם ולא טפטוף, מבול מונסוני, נפתחו ארובות השמיים.
מצאנו מחסה במרפסת אחד הבתים וחיכינו עד יעבור זעם. הבטנו אחד על השני וצחקנו, חוויה טרופית אמיתית, מזג אוויר משוגע, צמחייה סבוכה, נהר. ממש לפי הספר. כשהגשם נחלש חזרנו לסירה והמשכנו בשיט, שנינו יחד יושבים קרוב בסירה, מסביבנו שקט וטבע ומעלינו טיפות גשם עדינות. מצב רוח רומנטי, ממש כמו בגונגולה ונציאנית. סיור של 8 שעות בגדת המקונג, קצת ארוך, מאוד מקיף וממצה, שיט פרידה מויאטנם.
התחנה הבאה - קמבודיה
היום בו עברנו את הגבול לקמבודיה היה ארוך, קשה ומתיש. הוא התחיל בשבע בבוקר והסתיים רק עם שקיעה בפנום פן. רוב היום ישבנו בסירה מוקפים בעוד 30 תיירים ושמחים כל כך שלא לקחנו תור מאורגן ושלא ראינו אותם כל הזמן מסביבנו. המעבר בין המדינות לא הביא לשינוי קיצוני בנוף שסביבנו, הכפרים, האוכל, האנשים דומים ובכל זאת החלפנו כסף ושפה ובקמבודיה יש יותר מכוניות מויאטנם. בפנום פן חיכתה לנו קבלת פנים רטובה, העיר הייתה מוצפת מים, שוטטנו למצוא בנקט ושחינו בשלוליות. הטוק טוק שלקחנו טבע בשלולית ושבק חיים. בהתחלה רון הרים אותי על הגב, שק-קמח, כדי שלא אטבע, אבל בסוף הלכנו במים עד מעל הקרסוליים. רטוב ומשעשע.
טיול ארוך כמו שלנו כולל הרבה שעות באוטובוס, אבל רבים מרגעי השיא של הטיול התרחשו דווקא בנסיעות הארוכות. בנסיעה מפנום פן לסיאם ריפ (Siem Reap), הגיעה ההזדמנות הראשונה שלנו לאכול צרצרים. הנהג עצר להפסקה במזללת דרכים ובצד עמדה בחורה צעירה שמכרה שתייה, פרינגלס וצרצרים מוקפצים בסויה.
המקומיים הקיפו אותה וקנו שקית צרצרים לנשנש. אנחנו הסתכלנו קצת, צוחקים ובעיקר מפחדים - מתרגשים. אני החזקתי אחד ביד ולא העזתי להכניס אותו לפה, היא הדגימה לנו בהנאה איך היא מפרקת לו את הכנפיים, הרגליים והראש ואז... קראנץ` קראנץ`... רון ניסה ראשון, הוא לא הסכים לגלות לי אם זה טעים ואז ניסיתי גם. טעים מאוד. בעיקר הטעם של הסויה, אבל קראנצ`י ביותר. קנינו שקית וקילפנו אותם כמו גרעינים.
בערב בסיאם ריפ, הסתובבנו בעיר והגענו לכיכר דוכני מזון. הכיכר הייתה עמוסת מנגלים ועליהם -; עופות, ברווזים, דגים, צפרדעים וכולם אחוזים בין שני שיפודי במבוק. התפנקנו על ברווז בגריל ובעודנו אוכלים בהנאה תהינו איפה אוכלים שאר התיירים? איך הם פיספסו מקום כזה מוצלח לאכול? שוב הם אוכלים פיצה במלון? בבוקר יצאנו לאתר אנגקור (Angkor), עיר עתיקה מהמאה ה- 11 ששרידי מקדשיה הם מהמפוארים בעולם.
דמיינו פירמידות עם מדרגות צרות בעמקי הג`ונגל. המציאות לא רחוקה, היא גם הייתה בדיוק כזו לפני 50 שנה. אבל מאז האתר הפך לפסטיבל תיירים עם אלפי מוכרי שתייה וחולצות וקבוצות מאורגנות. ובכל זאת, גם אלו לא יכולים לפגום ביופי של מקדשי אנגקור.
עתיקות אנגקור
כרטיס ליום אחד באתר מספיק להתרשמות מהירה בלבד ואנחנו שרצינו קצב נינוח ולהתרחק מהמרכז התיירותי, קנינו כרטיס לשלושה ימים. את היום הראשון באתר הקדשנו לרגליים, כדי לשוטט בקצב שהכי נכון לנו, ביום הזה ביקרנו באתרים המרכזיים והכי תיירותיים. היו קבוצות ומוכרים ובכל זאת היה הרבה יופי מסביב והתרשמנו מאוד מהמקדשים. בבוקר צעדנו אל האתר, ראינו עכביש גדול עומד על הקורים בטל הבוקר, חמטים שרצו על הקרקע סביב ומוכרי פיטריות מקומיים לצד הדרך.
אכלנו ארוחת בוקר לצד הבריכה שבחזית אנגקור וואט, המקדש הכי גדול והכי מתוייר. מגדליו המרשימים היוו נוף אידיאלי לפתיחת היום, אבל את הביקור בתוכו השארנו לסוף וצעדנו צפונה למרכז האתר.
המקדש הראשון שלנו היה גם המוצלח ביותר, טיפסנו על גבעה התלולה, כשהגענו לפסגה ראינו מבנה פירמידה בגובה 13 מטרים עם מגדלים סביבו ומדרגות צרות המובילות למעלה. הנוף היה נרחב, ראינו את העיר, הרים, אגמים, תצפיות מיוחדות על מגדלי אניקור וואט. למקום קוראים Phoom bakheng והוא שימש כארמון במאה ה- 10. נהנינו שם משעה של שקט. לפני הספר, חיפשנו את כל העיטורים המיוחדים וקראנו על ההיסטוריה של המקום כדי שגל האבנים היפות יקבל את מלוא המשמעות.
כשירדנו למטה נכנסנו לקרנבל התיירותי והמשכנו למקדש הבא, מפלסים דרכינו בין שאר הקבוצות. מקדש הבאיון (Bayon ) על מאות פרצופי הבודהה שלו ועשרות המטרים של ציורי הקיר שלו אירח אותנו לשעתיים הבאות. ההשקעה הכלכלית והאנושית בבניית המקדשים האלו עצומה ואנחנו טיפסנו אותם והסתובבנו במסדרונותיהם המקורים בהנאה רבה.
לקראת הצהריים חיפשנו פינה שקטה יותר והלכנו קצת יותר רחוק למקדש פחות מתוייר בתוך היער וזכינו לעוד שעה של שקט. סיימנו את היום בביקור באנגקור וואט, מחנה עצום מימדים, שאפילו לנו היה קשה להקיף את כולו ובטח לתפוס את כל גודל האתר.
הסתובבנו לאט בגלריות שמקיפות את המקדש. הגלריות הן תבליטי קיר ענקיים שמתארים קרבות מיתולוגיים מההינדו וקרבות היסטוריים של הקמר באויביהם. אנחנו התחברנו יותר לקרבות ההיסטוריים, הדמויות לובשות מדים שונים ונלחמות זו בזו. באחת הסצנות, המלחמה התרחשה באגם הטונלה סאפ מדרום לאנגקור. הלוחמים נלחמו מהסירות, גופות המתים הושלכו למים ותנינים באו לאכול אותם. עד כדי כך היו מפורטים הציורים.
ביום השני שכרנו אופניים ויצאנו לתור את האזור הצפון מזרחי של אנגקור, דרך סלולה, שקטה, מוצלת, מתפתלת בין האתרים שמרוחקים כשני קילומטרים אחד מהשני. הרכיבה היוותה הפוגה מושלמת בין המבנים הארכיאולוגים וגם מפלט מהמון הדוכנים והילדים המציקים שמתקבצים ליד כל אתר. כל המבנים שראינו היו גדולים, מעוטרים ומרשימים. המוצלחים ביותר היו הארבעה הבאים: Ta Prohml, ta reo, preah rup, ו - east mebon.
שלושת הראשונים בזכות מבנה הפירמידה המרשים שלהם. טיפסנו עד למעלה בגרמי מדרגות תלולים, למדנו לזהות את הספריות ואת סוגי המקדשים השונים וכמובן הנוף מלמעלה. בעיקר כשמסתכלים על כל המדרגות שצריך לרדת, מרשים ומפחיד. Ta prohml זכה כאחד האהובים ביותר על רון, המקדש הרוס למדי ואת הנזק הרב גרמו עצים גדולים ששורשיהם חדרו בין האבנים והמרצפות, הרימו קומות, שברו אכסדרות והשתלטו על המבנה. הכוח של הטבע נלחם ביכולת הבניה המרשימה של הקמר.
אהבתי את אנגקור, כי אפשר להתקרב למבנים, לטפס עליהם ולהעביר אצבע על קווי המתאר של התבליטים והעיטורים. התאכזבתי מאנגקור בגלל שוק המקומיים שהולך מסביב, ילדים טורדניים, מוכרות שתייה שצועקות מכל פינה וקבצנים שמתחבאים בתוך המקדשים. כל אלו פגמו לא מעט בהנאה שלנו משרידי ההיסטוריה של אותו עם קמבודי. איפה תרבויות הקמר הגדולות ואיפה האוכלוסיה הקמבודית היום?
