טרק בר מצווה בנפאל
הרעיון לטרק בנפאל כטיול בר מצווה בא מחבר, לבני עמרי זה ממש תפור, חשבתי לעצמי וסיפרתי לו בהתלהבות, הוא הגיב באדישות. ההתלהבות הגיעה מכל השאר ומאז לא הפסקתי לספר. במהלך טיול אופניים בעודי ממשיך ומספר לכולם עלתה הצעה שהטרק הנבחר יהיה למחנה הבסיס של האוורסט. אני התלהבתי עוד יותר וחשבתי כי כיבוש האוורסט זה נושא נהדר לטיול בר מצווה. נלמד על הנושא, על אדמונד הילרי האדם הראשון שב-1953 הגיע ביחד עם בן המקום טנזאני לפסגה. על רוח האדם, על קשיים על התגברות וגם על האוורסט עצמו שנקרא במשך שנים הקוטב השלישי (כי הוא הצליח להיכבש רק לאחר שני הקטבים עצמם), שאי אפשר להגיע אליו אלא רק ברגל במשך חודש וחצי במאמצים עצומים וגם זה בתנאי שמזג האוויר ההפכפך מאפשר זאת .
"טרק לא קשה מידי" אמר לי חברי במהלך פידול בעליה ארוכה (שלפני רבע שעה גם אמר שמכאן רוב הדרך ירידה) ואני תהיתי לגבי המושג קושי אצלו, אך בלעתי בשקיקה את האינפורמציה לגבי הטרק. התחלתי ללמוד את הנושא באתר למטייל ובביקור יסודי יותר אצל החבר לקבל מפה וטיפים נוספים. אשתו (שמכירה אותו טוב ממני) שאלה אותו בדאגה אם זה לא יהיה קשה מדי לילד בן 13 והוא הרגיע ואמר שעם כובע גרב וכפפות טובות לא אמורים להרגיש את הקור. יצאתי קצת מודאג אך מתלהב עוד יותר. עמרי לעומת זאת המשיך באדישותו גם כשהתחלתי לקנות כרטיסי טיסה וציוד, תמי הרגיעה אותי שזו הפוזה העכשווית שלו כרגע והוא יכנס לזה בבוא הזמן. ככל שעבר הזמן ההתלהבות שלי המשיכה לגדול ולשאלות שנשאלו אם זה טיול בר המצווה שלו או שלי כבר לא הסתרתי את האמת. רקמתי תוכנית אימונים שכללה בתחילה טיול שבועי של כמה שעות ביחד, עמרי שהיה צריך לקום מוקדם ביום החופשי שלו התלהב פחות אך שיתף פעולה, ולאחר מכן התחלנו לעבור להליכה יומית של שעה על מכשיר ההליכה בזוית 12 במהירות 5. עמרי מהר מאוד עבר אותי ולכן הנחתי לו והתמקדתי שוב בעצמי. שבוע לפני ראינו את סרט האימקס על כיבוש האוורסט של נאשיונל גאוגרפיק, ועמרי כבר התחיל לשאול שאלות, אך ההתלהבות שלו הגיעה דווקא מהכיוון של האפשרות להפסיד ימי לימודים. כשהחיוך שלו התפשט כששמע את האפשרות שלא נתקלח כל יום ידעתי סופית שאני והגולנצ`יק הזה נסתדר מצוין שם .
29/9/06
הגענו לקטמנדו. המלון בהחלט טוב במונחים מקומיים ועמרי די מרוצה (אביב לא הייתה מוכנה לישון בו רגע). לאחר שהסתובבנו קצת ב"טמאל " בכדי להשלים ציוד וסגרנו את כל הפרטים לגבי הפורטר (וסגרנו שניקח אחד נוסף מלוקלה). כשפגשנו אותו ברכתי אותו באנגלית ואיחלתי לנו טיול מוצלח , והוא הגיב בחיוך מבין וביישני. סגרנו את שעת הטיסה למחר ללוקלה (Lukla) לתחילת המסלול והלכנו לישון. צריך להשלים שעות שינה כי מאז שיצאנו מהארץ חוץ משעה על הספסלים בשדה בהודו לא ישנו כלל ב-36 שעות האחרונות (בינתיים גמרתי לקרוא ספר על הטיפוס לאוורסט ב1996). עמרי נרדם מיד ואני חושב על מה שעדיין חסר לנו (בנזין ומגבות) בלילה עמרי זרק מעליו את השמיכה. אני קם מכסה אותו טוב בשתי השמיכות שישן טוב כמו אמא טובה.
אני ישן אולי שעה ובארבע בבוקר אני מתלבט האם נכון בכלל לקחת איתנו את הגזיה (לאור חוסר ההבנה של הסוכנים במלון לגבי הצורך שלי בבנזין והערה שקראתי שלא צריך לבשל בכלל אוכל בדרך כי יש תמיד היכן לאכול, אני מתלבט האם נשתמש בה. ואם היא כבר אצלי האם לקחת אותה, לאור כמות האורז והמרקים שארזתי שרק צריך להוסיף להם מים חמים ויש ארוחה ). ההתלבטות הזו בשעת הבוקר המוקדמת ישר מגיעה ללמה אני לא יכול לוותר קצת, ולשאלות פילוסופיות גדולות יותר כמו: האם אני צריך להשתנות (ולתת לדברים לזרום יהיה מה שיהיה) או ללמוד לחיות עם עצמי איך שאני (תמיד מארגן את הכול ולא משאיר כלום למקרה ). עמרי עדיין ישן עמוק ואני רואה שהוא כולו מזיע בגלל שתי השמיכות, אני מבין שהיה מיותר לכסות אותו וחושב שאני צריך פחות לדאוג לו ויותר לסמוך עליו ובכלל מה אמא מתערבת.
אנחנו מרוכזים בטיול ולכן לא נטייל בקטמנדו כרגע. אני מסתכל על התרמילים שלנו. בתרמיל של עמרי יש : 3 ליטר מים, קלפים, שש בש, פנס ראש, חטיפי אנרגיה, גופיה טרמית, מעיל גשם, סוודר חם, משקפי שמש. אצלי בתרמיל: 3 ליטר מים, פנס ראש, חטיפי אנרגיה, ספר, גזיה ומיכל בנזין (בינתיים ריק נמלא אותו בלוקלה לאחר הטיסה), ערכת מסטינג עם סיר מחבת שתי כוסות ושתי צלחות, טלפון לווייני, לדרמן, משקפי שמש (וזוג ספר), מקלות הליכה, שעון מעורר, GPS, ניר טואלט, גופיה חמה, סוודר ומעיל גשם, משום מה התרמיל הכבד שלי נותן לי תחושה של שליטה (אני חזק ואני יודע הכול).
יוצאים למסלול מנמצ'ה
30/9/06
בוקר. עמרי די המום מכמות הציוד כלומר של הבגדים שלקחנו איתנו, אני מסביר לו שתחתונים וחולצה קצרה למשל צריך להחליף כל יום, עמרי עונה לי בחיוך כי בשביל להחליף כל יום מספיק שני זוגות. "אותך לאמא" אני אומר לו והוא אף יותר מבסוט. יצאנו לשדה התעופה כשהכרטיסים שלנו אצל הפורטר, מיד קופצים עלינו מקומיים שרוצים לקחת את התרמיל שלנו עבור כמה רופי. הפורטר לא ממש מגיב (?!), אנחנו נכנסים לשדה פנימי מלא חבילות ונפאלים. אני שואל את הפורטר לאן לגשת ואז מסתבר לי שהפורטר שלנו יודע לחייך חיוך ביישני גם בצרפתית וגרמנית ויפנית, לדבר לעומת זאת רק בנפאלית ( וגם מזה מסתבר הוא לא ממש מתלהב ).
אני עוקב אחרי קבוצה של גרמנים שהגיעו לשדה ומבין מתנועותיהם כי צריך לשלם מס על הטיסה הפנימית, ולפי הכרטיסים (שהחרמתי אותם מהפורטר האילם שלנו) אני מזהה את חברת התעופה וממתין ליד הדוכן שלה. הבחור בדוכן מסביר לי שיהיה איחור בטיסה (דבר שניראה לי ממש הגיוני לאור הבלגאן הכללי). לאחר ששקלו את החבילות שלנו ובדקו אותנו בדיקה ביטחונית (שלמרות שהיא הייתה די מגוחכת בכל זאת היא נסכה בי תחושת ביטחון) יצאנו לאולם ההמתנה. שם המתנו עוד כחצי שעה ואז בחור כלשהו צעק (אין רמקולים כאן) את מספר הטיסה שלנו ויצאנו למיניבוס ישן לכיוון המטוס. כשראיתי את כמות האנשים חשבתי שהמטוס בטח יהיה ריק, אך כשראיתי את המטוס לא הבנתי איך ניכנס כולנו פנימה .
נדחסנו למטוס. דיילת (ממש הפתעה) חילקה לנו סוכריות וצמר גפן בתור אטמי אוזניים והמראנו. אני חשבתי כל הזמן שמכיוון שהם עושים את זה כל הזמן הם בטח יודעים מה הם עושים והייתי די רגוע עד שראיתי את מסלול הנחיתה הקצר בלוקלה שממוקם על צלע של הר שהזווית שלו היא כנראה מה שעוצר את המטוס (ראו תמונה). יצאנו מהטיסה מאושרים על הצלחת הנחיתה. בזירוז דיילי הקרקע יצאנו מהשדה כשאני זורק מבט לוודא שגם שני התיקים שלנו יוצאים מהמטוס איתנו. הפורטר שלנו צריך בנקודה זאת למצוא לנו פורטר נוסף, ואני מחליט לא להתערב ולסמוך עליו בנושא. ואכן, לאחר שהוא לקח על עצמו את שני התיקים והתחלנו לעלות בשביל מחוץ לשדה, המשקל של שני התיקים יחד גורם לו לסמן לבחור צעיר שעומד לידו להחזיק לרגע את אחד התיקים, ולאחר שתי מילים בנפאלית אותו בחור צעיר יחזיק כבר וישא את התיק ב14 הימים הבאים .
אנו מתחילים ללכת בין החנויות. אני עוצר לקנות מגבת, שקיות ניילון וכיסוי לתרמילים נגד גשם, ומוציא את ה GPS לוודא שאנחנו בלוקלה בגובה 2800 מטר. הדרך מתחילה בעליות ומורדות ועמרי רץ קדימה בדילוגים, כתפיות התרמיל שלי מסמנות לי שהגזמתי עם הציוד אבל אני מתעלם ורק מנסה לשמור על הקצב שלו. בהפסקה הראשונה מתוך דאגה לעמרי (שלא יישאר בלי אבא) אני מעביר אליו את המצלמות והGPS תוך כדי ניסיונות לעניין אותו בצילום ומדידת הגובה, עמרי מחייך ומכניס את הדברים אליו לתרמיל . לאחר 4 שעות הגענו לפקדינג (Phakding). נכנסו לחדרון קטן עם שתי מיטות, עמרי מרוצה מהחדר, אני יותר מהנוף. המקלחת בקומה למטה עם מים "מרעננים" (אין אפשרות לכוון מה שחיממו למיכל שמעליך זה מה שיש ). ירדנו לארוחת ערב מצוינת ועד שמגיע הצ`יפס של עמרי והדבל באט שלי אני קורע אותו בשחמט ומראה לו מה זה ללכת מהר.
הלילה עבר עלי ללא שינה (כבר לילה שני), גם עמרי ישן מעט מאד ושנינו כל הלילה שותים מים בשביל להתמודד עם חוסר החמצן. בבוקר הזמנו פנקייק תפוחים. אני מתבל אותו במוצרים של אנרגיה וב07:30 התחלנו ללכת. הדרך מקסימה, בכניסה לשמורה אני אוכל כמה חטיפי אנרגיה , עמרי מחסל את הטעימים שבהם, ובזמן שאני מתיישב בכדי לנוח ולצבור כוח הוא רץ לו מצד לצד ומבזבז אנרגיה אני מחליט שחבל על הזמן ואנו ממשיכים. אנו עוברים שמונה גשרים ענקיים מעל נהר דאודה (Dudh Koshi) וכשאני מבקש מעמרי לקשור את הכובע שלא יעוף אז הוא שואל אותי בחיוך אם ממתי אני מאמין ברוחות ורץ קדימה. לקראת סוף המסלול מחכה לנו עליה קשה של שעתיים לנמצ`ה בזאר(Namche bazaar). כאן אני מכין את עמרי ושנינו עולים יחד ומתנשמים בכבדות. לעמרי סוף סוף קשה ועכשיו צריך להמשיך עם כוח הרצון. כאן אני כבר מוביל ועמרי שואל כל הזמן מתי נגיע, ובכל זאת את אנו גומרים את העלייה בשעה ורבע .
בנמצ`ה לקחנו במלון חדר דלוקס (כלומר עם מקלחת ושירותים בחדר) ליומיים. אנו עולים לאכול צהריים, נחים, וטלפון הביתה, בערב לפני השינה עמרי אומר לי "אתה יודע אבא אני לא מבין, הליכה קשה, תנאי שינה גרועים ואפילו קר ובכל זאת אני נהנה" אני שותק ומחייך ומקווה שהלילה אני אצליח לישון.
עולים לפסגות ההימלאיה
1/10/06
הלילה ישנתי רק שעתיים, לקחתי בלילה כדור נגד מחלת גבהים אך כנראה לקחתי אותו מאוחר (כתוב שצריך לקחת אותו אחר הצהריים) אני מחשב שבארבעת הלילות האחרונים ישנתי רק ארבע שעות (כולל על הספסל בנמל התעופה של דלהי) אבל באופן מוזר אני לא עייף. היום בשביל להתרגל לגובה (במקום שאנו נמצאים יש רק 70% מהחמצן לעומת גובה פני הים) אנו עולים עוד 400 מטר להשקיף על האוורסט בפעם הראשונה. בבוקר כשיצאנו היה קר מאד, בעוד כמה שעות בתפילות יום כיפור בבתי הכנסת בארץ יאמרו " כמה מעלות יש לו למקום ..." אצלנו יש אולי 5. בעליה אנחנו מתנשמים כמו חולי אסטמה במסע כומתה, ה-GPS מראה 3500, 3600, 3700 ועד ליעד מלון נוף האוורסט בגובה של 3880, דרך חור בעננים אנו רואים את הפסגה הימנית של האוורסט ואי שם אי שם באופק את הנקודה שאליה נגיע מחר. ישבנו לאכול (עמרי צ`יפס ואני מרק עגבניות) טלפון ראשון מהטלפון הלוויני לאחל חתימה טובה ויורדים. בחזרה ירדנו בקצב של 5 קמ"ש, לפי הGPS, מה שהסתבר כמשימה גם לא פשוטה אך קצרה הרבה יותר. בצהריים אנחנו במלון למנוחה קלה ולארוחת ערב כבדה לא לפני שאנו עושים תרגילי מתיחות לשרירים ומשחקים שחמט (שוב קרעתי אותו, ובמיוחד נהניתי לאכול לו את הרץ, אחרי הריצה שלו היום) וקלפים (הוא מנצח אותי כל הזמן ) והפעם זכרתי לקחת את הכדורים בזמן. קוראים קצת ספרים (אני על מסעותיו של קפטן קוק ועמרי ספר בדיחות) ולילה טוב .
2/10/06
הבוקר קמתי לאחר שישנתי הלילה באופן מלא. עמרי בקושי קם (אני מסמן לי לדבר איתו היום בערב על הקימה). יצאנו לדרך לכיוון מנזר טמבוצ`ה (Tengboche). הדרך ממש לא אופקית, אנחנו עולים ל3600 מטר ואז יורדים לנחל ב3250 ומשם עולים למנזר ב3860. הגענו בשעות הצהריים המאוחרות , והפורטר החדש לקח אתנו למשפחה שבביתה יש חדרים שעולים 100 רופי (שבע שקל) או 1000 רופי אם אתה לא אוכל אצלם. אנחנו דווקא נהנינו לאכול אצלם, ואף לשחק קלפים,שחמט ובול פגיעה. להתעקשותי אנחנו מתקלחים בחצר. בדלי הכחול שעל גג המקלחת ממלאים מים חמים, ואתה מתקלח שוב מבלי לכוון.
לאחר מכן יצאנו לסיור במנזר (ומשם שלחנו באינטרנט הסמוך את התמונה), מצאנו בית מאפה נחמד (עמרי תקע דונאטס עם שוקולד ואני עוגת תפוחים). לקראת השינה ארזנו את הדברים ושאלתי את עמרי כמה זמן לפני שהוא קם הוא היה רוצה שאני אעיר אותו, כי גם לי קפוא בבוקר עד שאנחנו מתחילים ללכת, אנו מסכמים על חצי שעה, קוראים קצת ספרים ולישון.
3/10/06
למחרת הקימה ממש טובה ועמרי זוכר את השיחה, הדברים ארוזים ולכן אנחנו לאחר שתייה חמה יוצאים לדרך (עצרנו ליד, במאפיה, להשלים את ארוחת הבוקר) התקשרתי לתמי בטלפון הלוויני לדווח שאנו בסדר, והתחלנו ללכת. בדרך עמרי סיפר לי בדיחות שקרא אתמול (איש אחד שואל את אלוהים למה הוא עשה את הנשים כאלו יפות, "בשביל שתוכלו להתאהב בהן" -; ענה לו אלוהים, "אז למה כבר לא עשית אותן גם חכמות", הקשה האיש. "בשביל שהן יוכלו להתאהב בכם", ענה לו אלוהים) ואני השלמתי לו כמה משלי. ולאחר מכן קיבלתי באס אם אס הודעה שיש לי אחיין חדש. עליתי על גבעה והתקשרתי לומר מזל טוב ואפילו תפסתי את אמא שלי לברך גם אותה על הנכד ה-13 שלה. כמובן שמיד עולה המחשבה על אבא שלי, שבכלל מלווה אותי מתחילת הטיול די הרבה, והרבה אמירות שאני אומר לעמרי אני פתאום נזכר ששמעתי אותן בתור ילד ("הנה סידרתי לך במיוחד ירידה") ורק עכשיו כשאני אומר אותם אני נזכר בהם , אני מניח שגם לעמרי כרגע הדברים נראים מובנים מאליהם והוא לא מתרגש מהם כרגע .
הגענו לפרוצ`ה (Pherichi) שוב בשעות הצהריים המאוחרות. הקור מתחזק, וכאן אנו מתכננים לשהות יומיים. לאחר מקלחת רותחת במים של 50 מעלות כשהאוויר במקלחת הפח הוא 5 מעלות, ולאחר שסוגרים את המים מתחיל טפטוף של העיבוי שלא נותן לך להתלבש בשקט. ויתרתי לעמרי על המקלחת שלו. בארוחת הערב אנחנו מקבלים מזוג שוודים נחמד רעיון לטיול התרגלות לגובה למחר.כמה משחקי קלפים ושחמט ( עמרי החצוף ניצח אותי הפעם) ולאחר שאנו מקבלים את הארוחה אנו עולים לישון בחדר קפוא .
4/10/06
היום יום המנוחה וההתרגלות לגובה, ולכן התחלנו רק בשמונה לעלות על ההר ממול לגובה של 5000 מטר (כלומר לטפס 800 מטר גובה) הדרך מלאה בעלים אדומים. לאחר השעה הראשונה שעלינו בה 300 מטר התחלנו להרגיש את האוויר הדליל. הפורטרים שיצאו הפעם ללא תיקים וראו (ובעיקר שמעו) איך אנחנו מתנשמים התעקשו לקחת מאיתנו את התיקים שלנו (וממש לא היה צריך להתעקש). בהתחלה עמרי ממש הוביל, הפורטר שחיפש כל דרך לעודד אותי להמשיך, מצא דרך להחמיא לי ואמר לי שהבן שלי הולך ממש טוב. גם עמרי שלחץ עלי בתחילה להתקדם יותר מהר למד ממני שפורטר אפשר לבחור, אבא לא. בתחילה עצרנו כל 100 מטר גובה (שהם גם 150 מטר מרחק) לאחר מכן כל 100 ולקראת הסוף כל 30.
לקראת הסוף כשלשנינו נגמר האוויר והכוח ושוב הלכנו רק על כוח רצון שוב אני הייתי זה שמדרבן ומקריא מה-GPS כמה גובה עוד נישאר לנו , ההר הוא בגובה של 5070 בערך אך עמרי שהבטחתי לו שמטפסים עד 5000 מטר לא הסכים לזוז מעל 5007. "מה זה כבר משנה עוד כמה מטר" הוא אמר לי, והאמת שלי לא הייתה תשובה (וגם לא אוויר) והשתכנעתי. עצרנו לנשום ולצלם קצת את הנוף המדהים עד שעננים הגיעו לכיוונינו וירדנו. הדרך חזרה לקחה שעה (העלייה שלוש) ובצהרים לאחר שחזרנו לנשום הלכנו להרצאה על מחלת גבהים (שם למדתי שהמדד החשוב הוא כאב ראש בבוקר וכי העקצוצים שיש לי באצבעות זה מהכדורים שאני לוקח כל יום כבר מזה כמה ימים).
בערב אני יושב ליד האח וליד בחור מצרי שחי כבר שנים בארה"ב , הוא מחייך ומסב את תשומת ליבי שהם מחממים כאן עם גללים יבשים של יאק (שהם מיבשים אותם על קירות הבתים שיהיה נוח להכניס אותם לאח). אני מסב את תשומת ליבו בחזרה שעשה את זה אותו בחור נחמד עם אותה יד ימין שבה הגיש לנו קודם את האוכל -; והוא מפסיק לחייך.
