ישראלים בקצ'קר
ביום ראשון בבוקר יצאנו לאולגונלר. אחרי לילה גשום התעוררנו לבוקר ערפילי עם מעט טפטופים. הצטיידנו בדברים אחרונים ונסענו. לאולגונלר הגענו בצהריים, וגם שם היה ערפילי וגשום. פגשנו שני ישראלים שבדיוק הגיעו רטובים מהקצ`קר. הם סיפרו שהענן רדף אחריהם כל הדרך למטה. החלטנו שאת היום נעשה במנוחה בפנסיון של איסמעיל. איסמעיל הוא מורה לאנגלית ובעל מלון בזמנו הפנוי. הפנסיון הוא בית עץ יפה, עם סלון גדול בקומה העליונה, חדר אוכל בקומה התחתונה, וחדרים נחמדים ונוחים.
כדי להרגיש שעשינו משהו עם היום, טיפסנו על הגבעה שמתנשאת מעל הכפר. השיפוע תלול מאוד ומזג האויר סגרירי. לא יורד גשם ממש אבל פה ושם כמה טיפות מרטיבות אותנו. עלי מטפס מהר למעלה ואנחנו מאבדים אותו מדי פעם. אנחנו עוצרים למנוחה באמצע העליה כדי לנשום קצת. ממשיכים לטפס, כל אחד בקצב שלו וכשאנחנו מגיעים למעלה מחכה לנו רוג`ום גדול ושיחי פטל עמוסי פרי. למעלה הרוח מכה ודי קר, אבל לא מספיק בשביל שאני אלבש מעיל. צפינו בזוג סוסים שהשתוללו באחו למטה ליד הכפר. גלשנו למטה והתחלנו לתכנן את ארוחת הערב.
קבוצה מאורגנת של ישראלים הגיעה בצורה לא מתוכננת, כיוון שהדרך ליוסופלי נחסמה בגלל מפולת אדמה. הפנסיון היה עמוס ישראלים, אבל לא היה נראה שאיסמעיל לחוץ מזה. מיכל ואני מחליטים שלא מיצינו את האפשרויות הגלומות בכפר, ויוצאים לסיבוב בכפר. אני שוכח לקחת את המצלמה ומציין למיכל שזו טעות לצאת בלי מצלמה. אחרי התלבטות אנחנו ממשיכים. מהר מאוד אני מחליט שלא מאוחר מדי - ואנחנו חוזרים ולוקחים את המצלמה. אנחנו פוגשים כמה מילדי הכפר, שחלקם יודעים קצת אנגלית. ביניהם גם הבן של איסמעיל, בעל הפנסיון שלנו. הם מספרים לנו שכל אחד מגיע ממקום אחר- יוסופלי, ארזורום ועוד, אבל בקיץ הם באים עם ההורים לאולגונלר. פעם היו רועים פה את הכבשים והפרות בקיץ ובחורף יורדים למקומות עם פחות שלג, היום רועים כאן את התיירים. הם מפצחים גרעינים ונותנים לנו קצת. אני בתמורה מראה להם איך משתמשים במצלמה שלי. הם קצת נרגשים לדבר איתנו, וקצת צוחקים עלינו, התיירים, שמתלהבים מלדבר איתם.
חזרנו לפנסיון והתחלנו להכין ארוחת ערב. בפנסיון יש חדר אוכל גדול ושני מטבחים: באחד מכינים את האוכל לאורחים, ובשני, הקטן יכול להשתמש מי שמעוניין לבשל לעצמו. בתפריט: אקמק - לחם טורקי, ממרחים (שוקולד!), מרק וקציצות מלחם ישן. תוך כדי ההכנות הגיעו לפנסיון שי ותמר, שעשו את כל הדרך מיוקרי קוורון. הם היו רטובים לגמרי אחרי שהלכו רוב אחר הצהריים בגשם (במקום לעצור ולפתוח אוהל). תחושת האומללות של טרק קר רטוב וחשוך מוכרת לי, וריחמתי עליהם מאוד. הזמנו אותם להצטרף לארוחת ערב, אבל הם היו קפואים ורטובים מדי, ורצו רק להתקלח וללכת לישון. העליתי אליהם לחדר שתי כוסות מרק חם, להעלאת המורל. זה עודד אותם לרדת אחר כך ולאכול משהו, וגם לשבת איתנו בסלון הגדול בערב. עקבנו באדיקות אחרי תחזית מזג האויר בטלוויזיה, שלא היתה מעודדת מדי ליום-יומיים הקרובים.
בבוקר למחרת קמנו מוקדם, שתינו תה בחדר האוכל והתארגנו ליציאה - את התיקים עם הציוד המיותר השארנו אצל איסמעיל, ואת כל השאר העמסנו על הגב. שאלתי את איסמעיל מה יהיה מזג האויר היום. הוא הצביע מזרחה לעבר מורד העמק ואמר: אתה רואה את העננים שם מעבר להרים שבמורד העמק? אם הם יעלו בעמק לכיוונכם - יהיה קר וגשום.
העמסנו את התיקים על הגב והתחלנו לצעוד. בקצה הכפר גשר קטן העביר אותנו לצד השני של הנחל. השביל מאוד ברור ונמשך לאורך הנחל. הנוף חשוף ואת האפור של האבנים שעל המדרונות שבשני צידי הנחל מכסה עשב ירוק נמוך. בינתיים מזג האויר מחייך אלינו - קצת קריר בגלל הבוקר, אבל ככל שאנחנו ממשיכים ללכת המאמץ והשמש שמתחילה לעלות בשמים מחממים אותנו. נשים מקומיות באות מולנו עם שתי מטריות פתוחות. ברכת השלום שלנו נענית בקרירות מפתיעה.
ההליכה היא חדגונית למדי: הנחל זורם בקו ישר במורד העמק ללא פיתולים וערוצים שנשפכים אליו. השביל נמשך על גדה אחת של הנחל, צובר גובה במקביל אליו. ההרים מתנשאים מלמעלה. לאורך השביל יש שיחי פטל עמוסי פרי. אוריה ואני מגוונים את ההליכה בטעימה פה ושם. עצרנו למנוחה ומצאנו רשת עכביש עגולה ויפה, עם קצת טל מהבוקר עוד עליה. אנחנו דנים האם מותר לשתות את המים מהנחל או לא. אני טוען שכן. שמרית ואלעזר לא לוקחים סיכונים ומטהרים. מסתבר שטעיתי - כנראה שהיה עדיף לטהר את המים...
אנחנו ממשיכים ומגיעים לנאטזף - יאיילה קטנה ונידחת בדרך. עלי רץ קדימה ואנחנו אחריו, בקצב רגוע יותר. השיפוע של השביל הולך ונהיה תלול, ואנחנו הולכים ומתקרבים אל הצוקים שבראש העמק. עוד קצת והגענו אל הדילבר דוזו, הידוע גם בשם "בייס קמפ". מצאנו כמה אוהלים וליד אחד מהם שלושה ישראלים מבוגרים, קיבוצניקים מעין חרוד. וידאנו שהם מכירים את סבא של תמי. הם שני זוגות שבאו לטייל בקצ`קר. אמיץ אחד קם מוקדם בבוקר ועלה עם האחרים לפסגת הקצ`קר, והם נשארו לישון, ואחר כך ניסו לטפס לדניס גולו. הם לא כל כך מצאו את הדרך וחזרו. הקיבוצניקים דנו בשאלה אם הם מנסים לטפס בעקבותינו או נשארים למטה. אנחנו ניהלנו דיון קצר אם עוצרים לקפה/תה/ארוחת צהרים או שממשיכים. בחרנו באפשרות השניה והתחלנו לטפס. השביל כבר לא עולה בנוחות על צלע המדרון אלא עולה ישר למעלה דרך סלעים ודרדרות. לאחר טיפוס קצר ומאומץ הגענו לשטח פתוח מעט, ומרבד של פרחים כיסה אותו. חיכינו לכולם שיגיעו וינוחו, וראינו את הקיבוצניקים מטפסים לאט בעקבותינו.
אנחנו ממשיכים לטפס ופתאום נעלמת לי העייפות ברגליים. אני מתחיל לרוץ קדימה ומשאיר את השאר מאחורי. זה ממש הסוף, ומהר מאוד אני מגיע לדניס גולו. מסביב צוקים תלולים מתרוממים, ובאמצע עיגול כמעט מושלם של תכלת שיש רק למי הפשרת שלגים. אחרי שכולם הגיעו התחלנו לאתר מקום לאוהלים שלנו. אין הרבה מקומות שבהם ניתן להקים אוהלים כי רוב השטח מסולע. רוב המקומות שבהם כן ניתן להקים אוהלים תפוסים על ידי אוהלים של מי שטיפס כבר, ומתכוון לרדת היום ולפנות לנו את המקום. כמה מהישראלים שפגשנו שבוע שעבר נמצאים שם ואנחנו מסכמים איתם שאנחנו משתלטים על המקום שהם מפנים. עד שמשהו יזוז, הוצאנו את הבנזיניה והכנו תה. לאור הביקוש הגדול של כל הנוכחים, הכנו סיבוב שני והשקינו את כל מי שהיה באזור והסכים לשתות. פתחנו את התיקים, הקמנו את האוהלים והכנו ארוחת צהרים. על חלק מאיתנו הגובה התחיל להשפיע. על הפסגה מלמעלה יכולנו לראות כתם אדום קטן- הדגל הטורקי שמתנפנף בפסגת הקצ`קר. לקראת אחר-הצהרים הפסגה התכסתה והתגלתה לסירוגין בעננים נמוכים שהסתירו את הדגל.
מגיעים לפיסגה
אחרי לילה קפוא במיוחד התעוררנו עם אור ראשון, באופק רק פס ורוד חיוור. הוא מתחזק והופך לאט לכתום, ואנחנו ניסינו להתארגן תוך חשיפת מינימום שטח גוף לאויר הקר. הקור חודר לעצמות למרות הכל. כמובן שהבנזיניה הודלקה מיד כדי לספק תה חם להמונים. השמש זרחה וצבעה את הכל בכתום. מיכל ושמרית הפגינו גבורה עילאית ושטפו כלים במים הקפואים. ההתארגנות ארכה יותר זמן מהמתוכנן, אבל בסוף פצחנו בטיפוס ולקחנו רק מים, מצלמות ופק"ל קפה. את כל הציוד השארנו סגור באוהלים למטה.
מ-דניס גולו מטפסים אל אוכף קטן. ככל שעלינו בערוץ הרוח שנשבה בפנים הלכה והתחזקה. על האוכף היא היתה כבר ממש חזקה, וגם קפואה בהתאם. כל מי שטיפס על הקצ`קר מחזיק בתמונה של דניס גולו מהאוכף - האגם מתגלה משם במלוא יופיו (גם לנו יש תמונה...). מעברו השני של האוכף ראינו את ה"פונד"- ברכונת קטנה, ומאחוריה את כל מה שעוד יש לנו לטפס. ירדנו למטה בצד השני של האוכף, או למען האמת- ביצענו פעולה שהיתה שילוב בין גלישה והדרדרות. למטה חצינו שלוגית שבתחתיתה- שלולית קפואה מהלילה.
החלנו לטפס על שלוחה של אבנים שבורות וסלעים. סתם אדמה כמעט ולא רואים וגם צמחים אין בתנאים הקשים ששוררים פה. השמש עלתה קצת ומתחילה לחמם אותנו. גם הטיפוס והמאמץ עושים את שלהם, ואנחנו מתחילים להפשיר. עלי ואני מעבירים חוויות על מסלולי טיול, ומיכל ואלעזר מדברים על מוזיקה. כשהגענו לקצה השלוחה הושבתי את כולם והראיתי להם את המסלול בו אנחנו אמורים ללכת. סיפורי הדרך מזהירים שהטיפוס לא פשוט וכדאי להצמד להנחיות כי אפשר לפספס בקלות. את המידע איך בדיוק לטפס שאבתי גם מסיפורי הדרך מתוך "1001 טיפים", אבל בעיקר מהזוג הישראלי שפגשנו ביום ראשון. הם הורידו למצלמה הדיגיטלית תמונה (מאתר "למטייל") של הפסגה ועל גבי התמונה משורטט הנתיב המומלץ לעליה.
למעלה על הפסגה היו כבר אנשים, ולא כל כך הבנו איך הם הגיעו למעלה, כי אנחנו היינו היחידים שישנו בדניס גולו, ואף אחד לא עקף אותנו בטיפוס. המשכנו לעלות ודי מהר סטינו מהנתיב שקבענו, כי עליתי בשלוחה גבוה מדי וגררתי אחרי את כל השאר. כדי לתקן את הטעות ניסינו לחתוך בקו גובה ולמצוא חיבור לשביל, אבל כמו שהבטיחו לנו בסיפור-דרך, זה מסובך מאוד ולכן אחרי שדילגנו בזהירות מצוק קטן, ירדנו בדרדרת אל השביל שהיה מתחתינו. כשחזרנו ללכת על השביל לא היו לנו בעיות למצוא את המשכו, והגענו אל מעין קטן שמתחתיו כתם דשא. מילאנו את הבקבוקים במים והמשכנו הלאה. שוב דרדרת של סלעים ואבנים, אבל מלמעלה מעודדים אותנו בצעקת המטפסים, והסוף כבר נראה קרוב. הטיפוס קשה, וגם לגובה ולדלילות האויר יש השפעה.
כמה מטרים מתחת לפסגה אני עוצר. מהפסגה למעלה קוראים לי להגיע כבר. אני מחכה למיכל וביחד אנחנו מגיעים לפסגת הקצ`קר ונוף מדהים של 360 מעלות נפתח בפנינו. אויר של כמעט 4000 מטרים ממלא את הריאות במעט חמצן. למטה, מרחוק, רואים כתם כחול קטן. זה דניס גולו. אם ממש מתאמצים אפשר לראות ליד את האוהלים שלנו, כתמים צבעוניים על הסלעים האפורים. אנחנו מתיישבים ונחים.
המטפסים שעודדנו אותנו כל הדרך הסבירו לנו שהם טיפסו מהצד השני, עם הדרכה של מדריך מקצועי. יחד עם המדריך טיפס גם סבא שלו, בן שבעים. איש חביב וחייכן. הטיפוס מהצד השני הוא יותר קצר אבל יותר מסובך ומסוכן. גם להכיר את השביל צריך. המטפסים מורים מאיסטנבול ואנקרה ובאו לטייל קצת בחופשת הקיץ. כל השאר הגיעו, ומיד פתחנו את פק"ל הקפה והכנו קפה ומרק (משקית) ואכלנו צ`ופרים. קראנו את מה שכתבו המטפסים לפנינו בספר שהונח שם על ידי המועדון האלפיני הטורקי. גם אנחנו השארנו את חותמנו בספר. כמובן שלא דילגנו גם על התמונה המתחייבת עם הדגל הטורקי שבפסגה. היום בהיר וצלול, ואין אפילו ענן קטן באופק. אנחנו יושבים ונחים, כל אחד שקוע במחשבות שלו. אחרי שעתיים בפסגה, בשעה שבה מומלץ להיות כבר בחזרה למטה, כדי שמזג אויר גרוע לא ייפול עלינו באמצע הירידה, התחלנו בירידה ארוכה ואיטית למטה. עצרנו במעיין שבו מילאנו מים בבוקר. במקום זרזיף קטן עכשיו הזרם חזק, אחרי ששמש חיממה והמיסה כל הבוקר את מעט השלג שנשאר.
עלי ואוריה גלשו מהר למטה, אלעזר ואני ירדנו בקצב קצת יותר איטי ושמרית, תמי ומיכל הלכו קצת מאחור, מדברות ומתעדכנות בפרטים חשובים. בתחתית השלוחה הייתי קצת לחוץ מקצב הירידה האיטי, למרות מזג האויר הטוב שהיה לנו עד עכשיו. דאגתי שמא יתפוס אותנו גשם ולא נספיק לרדת לדילבר דוזו. ביקשתי מהן (קצת בעצבנות ובחוסר נחמדות) שילכו קצת יותר וידברו קצת פחות... הטיפוס לאוכף מהצד השני היה קצת מסובך, והאדמה גלשה מתחת לרגליים, אבל בסוף הגענו להגיע למעלה ושוב נגלה לעינינו דניס גולו, אותה זוית עם תאורה קצת שונה.
הגענו לאוהלים והכנו ארוחת צהריים מאוחרת. פתחנו בדיון ארוך והתלבטנו אם לקפל את האוהלים ולרדת לדילבר דוזו או לישון עוד לילה בדניס גולו. החלטנו לרדת למטה. אנחנו מתחילים לקפל ואני מרגיש פתאום עייפות. אני זז לאט וכל הקיפול מתארך. כשאנחנו כמעט מסיימים מגיעים מולנו שני צעירים עם תיקים ענקיים. אני שואל אותם אם הם הביאו איתם את כל הבית. הם לא כל כך מבינים מה אני רוצה מהם, בצבא הרי הם סחבו יותר...
אנחנו מתחילים ללכת ואני לא מרגיש כל כך טוב. שמרית נותנת לי מסטיק שעוזר לי לעשר דקות, אבל שוב אני מתחיל "לשקוע". רוב הירידה מעורפלת לי. אני זוכר שבעיקר לא הרגשתי טוב. עלי עצר אותי באיזו נקודה ושאל אותי משהו, אין לי מושג על מה. אני ממלמל לו משהו וממשיך להיאבק בדרך למטה. אני מבין שמצבי לא מהמשופרים כשמדי פעם ננעלות לי הברכיים בירידה. לאט לאט, בסוף הגענו אל דילבר דוזו. פרקנו את הציוד, הקמנו אוהלים ומיד התחלנו לבשל ארוחת ערב. כלב גדול ושעיר הסתובב בין האוהלים והעניק תשומת לב, בצורה שווה וללא אפליה, לכל האנשים והסירים שהיו במקום. גם אנחנו והאוכל שלנו זכינו לביקור נימוסין מצדו. לרוב הוא נתקל ביחס עוין שכולל גרוש בצעקות ונפנופי ידיים, פה ושם גם בעיטה קטנה. למרבה הפלא חוסר הנימוס האנושי לא מייאש אותו (ידידו הטוב ביותר???) והוא ממשיך בסיבוב שלו בין האוהלים. כשהסיבוב נשלם הוא חוזר להתחלה, וכן הלאה....
למרות שהספקתי לנוח ולהרגע קצת, עדיין אני קצת עייף, ובארוחת ערב פה ושם מתבלבלות לי המילים שיוצאת מהפה. הלכנו לישון וכל אחד התמודד בלילה עם השפעות הגובה- כל אחד בדרכו הוא. אני ישנתי כמו בול עץ, אחרים הקיאו כל הלילה. בבוקר גלשנו בקלילות מהדילבר דוזו בחזרה לאולגונלר. הכלב השעיר מלווה אותנו למטה. הירידה יותר קלה, גם מהתיקים ירד קצת משקל, ואנחנו מנצלים את ההליכה להשלמות, שיחות חשובות וסתם הרהורים.
אוריה רץ קדימה והכלב איתו, עד שהם פוגשים עדר קטן של פרות שמבריחות אותו. אוריה מגיע ראשון לפנסיון ואני אחריו. אנחנו מורידים נעליים ומתיישבים בכניסה לפנסיון, נהנים מהשמש ומחכים לשאר שיגיעו. אנחנו מתמקמים בחדרים מתקלחים ונחים. לקראת ערב אנחנו יוצאים שוב לסיבוב בכפר ורואים את הזקנים מתאספים לתפילה. צריח המסגד עשוי מחרוט פח בקצה עמוד עץ, ורמקול מתחתיו. ארוחת הערב החגיגית כוללת סלט, עגבניות ממולאות, יוגורט, פנקייקים והרבה לחם. למחרת עלי נשאר באולגונלר וישן עד מאוחר, אנחנו קמים מוקדם בבוקר ונוסעים ליוסופלי. ביוסופלי אנחנו נפרדים מאלעזר ושמרית שנוסעים צפונה, לאיידר, ואנחנו נוסעים דרומה, לארזורום ומשם לואן.
