עיירות חוף באסקיות

"הוא נהג מרוגש מפחד וממהירות [...] בשלוה של מי שהגיע סוף סוף אל גבולות עצמו, אל הלשד הנועז של חייו, לא עוד בתעתועי הזכרון וקבלת הדין, והתוודע אל השלמות שבהישארות חמימה על מקומו בעוד הוא מתקדם במהירות של מאה קילומטר בשעה. הוא הכיר טובה על כל שניה שהרחיקה אותו מסן סבסטיאן כאילו המרחק מנתק אותם מן העבר וגואל אותם מקללתו, רק אותו ואת לוקרסיה, פליטים מעיר ארורה שלא נראתה עוד מאחורי הגבעות והערפל, כדי שאיש משניהם לא יוכל להיכנע לפיתוי לשלוח אליה מבט." (מתוך: `החורף בליסבון` מאת אנטוניו מוניוס מולינה, הוצאת עם עובד 1997, מספרדית: טל ניצן קרן).

שלא כמו סנטיאגו ביראלבו, גיבורו של מוניוס מולינה הנמלט מסן סבסטיאן על נפשו, אנו עשינו את דרכנו מערבה לאורך כביש החוף בשלווה יחסית, מותירים מאחור את יופיה הענוג של סן סבסטיאן, בידיעה שעוד נחזור אליה. החוף הבאסקי נפרש עתה לפנינו שרשרת של מפרצונים, נקיקים ושיני סלע הפורצים אל הים על-פני 176 קילומטרים. הכפרים מגיחים בזה אחר זה, חלקם זעירים, אחרים כה סמוכים זה לזה עד שאין תימה כי הרבו להתנצח ביניהם במהלך הדורות על העבודה והמזון.

בכביש מערבה המשקיף לים באוריו (Orio), מתפתל מעבר לסן סבסטיאן, מסאראוץ (Zarautz) לסומאיה (Zumaia) לוקק את המים בקטע המהווה נקודת תצפית רצופה שעל מעקהו מתנפצים הגלים מאבדים מכוחם.

מספרים שלפני יותר ממאה שנה בין חופי סאראוץ (Zarautz) וגטאריה (Getarria) נצפה לוויתן. דייגים משני הכפרים יצאו לתפוס אותו ומשעלה בידם ללכדו, הבחינו שיחד עם האם היה גם גור לוויתנים צעיר. אלה מגטאריה נטלו את הגור ואלה מסאראוץ את האם, אלא שהלוויתנית בתושייתה הצליחה לפץ את המחסומים ולהגיע אל פרי בטנה בגטאריה. שם נותרה כלואה עמו סמוך לנמל, ממתינה לשופט שיכריע למי היא שייכת. עד מהרה פשט בפי בני גטאריה שיר שלעג ללוכדי הלוויתנית מסאראוץ כיוון שבשל ה- aropia motza - צלצלים קצרים - לא עלה בידם להשתלט עליה.

כיום, אין לשני הכפרים קשר לאותם ציידי לוויתנים מן הימים ההם. סאראוץ היא כיום אחד ממרכזי הקיץ החשובים ביותר בחופים אלה. חוט של בניינים חדשים מפריד בין החוף, הנמתח לאורך כמעט שני קילומטרים, לרובע העתיק היפיפה המשמש כמדרחוב. בחלק זה נשמרו הדוגמאות היפות ביותר לאדריכלות המאות ה- 15 עד ה- 17. מבנים שכבר אז פארו את הכפר הזה, אשר כבר בשנת 1237 התהדר בתואר עיר.

 כאן מתחיל הקטע המרהיב ביותר של "כביש החוף", N-634 המתפתל בצמוד לים עד Zumaia. בין שתי העיירות נמצאת Getaria, שהחוף העיקרי שלה, Malkorbe, חווה בשנים האחרונות שינוי צורה מופלא. שכונת פיתוח חדשה יחסית שהוקמה מעל לעיר גטאריה מכונה סנטה ברברה, משם נשקף נוף מקסים של כרי המרעה בסאראוץ וחופיה. במדרון מופז השמש המשתפל לעבר גטאריה אנו חולפים בתוך כרם גפנים התלוי ממש מעל הים. אלה חומרי הגלם של ה- Txacolí , אותו יין חמוץ, המיטיב כל-כך ללוות ארוחת דגים. אנו נכנסים לכפר במורד הרחובות הצרים המשתפלים לעבר הנמל; מרפסות העץ של בתי הדייגים נועצות עיניים בגבנו, וממול כמו מתנודד מרכז העיר על רצועת חוף צרה הפולשת לים ומסתימת בהר San Antón, המוכר יותר בכינויו "העכבר של גטאריה". עיירה קטנטונת זו היא ערש דמויות חשובות כגון מעצב האופנה כריסטובל (כריסטוף) בלנסיאגה או מגלה העולם חואן סבסטיאן אלקאנו.

לתחילת הכתבה

בית חווה בכפר

לאחר פלישה קצרה כלפי פנים - עם טיפוס לעבר הכפר Itziar דרך נוף אידילי של נאות דשא מוריקים, עדרים פזורים וחורשי אלון- ונסיעה לאורך לשון הים העמוקה של דבה, הופך הכביש שוב לשובר גלים בעל מראות מרהיבים. ככל שאנו מתרחקים מסן סבסטיאן לעבר אזורי הכפר מתרבים דגלי אואסקאדי [Euskadi= (בבאסקית) ארץ הבאסקים] התובעים עצמאות לחבל הארץ שלהם. אין כמעט מרפסת בכפרים הקטנים שתעז לא להציג את הדגל, להפגין סולידריות עם התביעה האולטימטיווית לזהות לאומית נפרדת. את הטרור הפרטי שלהם, שכמובן אין להשוותו לזה המוכר לנו, הם מעדיפים לבצע הרחק מן הבית, בערים הגדולות סמוך למוסדות השלטון המרכזי.

בחזרה לקו החוף אנו מגיעים ל- Deba, עיירה המשמרת את טעמם של כפרים מסורתיים בקיץ, עם שדרה מטופחת במרכזה וחוילות יפיפיות לאורכה. כנסיית Santa María la Real, היא מבנה מן התקופה הגותית המאוחרת, בעל שער מרהיב ואחת החצרות המעטות שנותרו בגיפוסקואה. במקדש זה סוגדים לבתולה באותו שם, שפסלה המגולף בעץ הוא מן התקופה הרומנטית, שהאמונה בה פשטה אף ברחבי עמק Lastur, המשופע באתרי תיירות כפרית. עמק זה חביב גם על חובבי דאייה וגלישת אויר. מעבר לעיקול הכביש מתגלה מוטריקו (Mutriko) שהנמל שלה נפער כפצע פתוח בין שני הרים. למן החוף המבודד של סאטורארן, מוביל שביל עד לחוף אריגורי, באונדארואה, כפר עם תעשיית שימורי דגים חשובה שתושביו מפורסמים בקולם הערב.

אומרים שכל שמונה באסקים מהווים מקהלה, עובדה המקבלת משנה תוקף בכפרי החוף הללו. אין מסיבה, ארוחת צהרים או ערב ללא מפגשים ארוכים בהם גברים בריאי גוף שקלסתרם מאדם מיין וממאמץ ריאות, מפיקים מנגינות המספרות על אהבות קורעות לב, בגידות ועזיבות, אמהות וארוסות בהמתנה מתמדת, נקמות ופרידות. Mutriku הוא הכפר האחרון שעל חוף גיפוסקואה. במרכזו מזדקרים הכנסייה הקהילתית מן המאה ה- 19, כמו גם המגדל הגותי של בריאטטואה (Berriatua), אלא שכפר דייגים זה איבד במידת מה את אופיו הציורי, בעקבות בנייני הענק החדישים שנבנו בו. כיום משקיפים על הנמל רבי קומות המתנשאים על מורדותיו של הר סן ניקולאס.

בהגיענו לכפר כבר נטתה החמה לערוב ואנחנו פנינו לאתר מקום בו נעביר את הלילה. בכפרים זעירים אלה שלאורך החוף אין נפלא מללון באחד מאותם בתי איכרים מבודדים שהוסבו למעין צימרים לתיירים ולעוברי דרך. בלשכת התיירות ציידו אותנו ברשימה של צימרים סמוכים. לומר את האמת, לעתים, קשה לאתר את המקום בו שוכנים אותם בתי חווה מבודדים אבל המאמץ משתלם בעיקר לשם החוויה שבו.

בית החווה צץ לפתע פתאום מעבר לעיקול הדרך לאחר שכבר חשבנו שלא נמצא דבר בפסגת השומקום אליה טיפסה מכוניתנו כבר בעלטה סמיכה מעל לכפר אונדרואה (Ondarroa) שהוא הכפר הראשון במחוז ביסקאיה. בת המשפחה מכניסה אותנו פנימה, מוליכה אותנו לקומה התחתונה להראות לנו את החדרים. "בכל חדר יש מקלחת עם מים חמים" היא אומרת אך מתנצלת שלא תוכל להגיש לנו ארוחת ערב שכן אך לפני זמן קצר הם הסבו את האורוות והרפתות לחדרי אירוח וטרם היה סיפק בידם להתארגן להגשת ארוחות. המקלחת היתה מרעננת אבל החימום אבוי גם הוא כחלק מתחלואי הילדות מהם עדיין סובל המקום אינו פועל. הקור חודר לעצמות. אנו מתלבשים היטב ויורדים לחפש מסעדה בכפר שלמטה בה נסעד.

"... בדרך חזרה נראו לו פנסיה של מכלית דלק בלתי-נשכחים, כאילו ניחנו באיכות הסמלית שיש למראות הראשונים בארץ לא-מוכרת שבאים אליה בלילה: תחנות נידחות, ערים אפלות שהתריסים בהן מוגפים. הוא הסתיר את המכונית תחת העצים ושמע חריקה ארוכה של שרכים לחים תחת הצמיגים..." (מתוך: `החורף בליסבון` מאת אנטוניו מוניוס מולינה, הוצאת עם עובד 1997, מספרדית: טל ניצן קרן).

הלילה היה קר ומקפיא מנשוא. היעדר החימום וריח הקש והזבל מן הרפתות שהוקרבו על מזבח ההתמחות החדשה גרמו לי להתהפך שוב ושוב על יצועי....

 ...המשך הסיפור בכתבה הבאה...

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה