כפר טאדה פאני
ואז העיניים שהיו עסוקות כל הדרך ב"איפה בדיוק להניח את הרגל", מתרוממות למעלה ולא מאמינות. בתי הכפר הראשונים של טאדה פאני צצים להם, שטים מעלינו בערפל כמו בתוך חלום, ועדיין ממשיכים לעלות ממש ממש עד פאתי ה`גסט-האוס` שנמצא בקצה הכפר. עוד מדרגה ועוד מדרגה, מאמץ אחרון ואנו מוצאים עצמנו על רחבה מרוצפת, עליה פזורים פה ושם, כסאות פלסטיק לבנים מוכנים לקלוט אל תוכם מטיילים סחוטים תשושים, מדממים ומבוצבצים שזה עתה סיימו את העלייה.
הפוגה בגשם, אך שלוליות מים קטנות מונחות על המושבים, בכל זאת מתיישבים. לא איכפת, בין כך וכך הבגדים רטובים. יואב ועזרא מתפעלים את הגזיה לתכלית שלשמה הם סחבו אותה, מרתיחים מים לתה צמחים וזה בדיוק מה שנחוץ לי פה ועכשיו, קרוב כל כך לשמיים ולאושר. בינתיים אני שומע שמחלקים חדרים. אין לי כוח לזוז, ממשיך לשבת. נעמה כבר תתפוס לנו חדר טוב. החרוצים יותר עסוקים במתיחת חבלים בין העמודים של המרפסת לייבוש כביסה או בגדים אחרים שנרטבו במהלך היום. הגרגרנים יותר מעיינים ברצינות תהומית ב"menu", מזמינים ארוחת ערב, מה שבטוח בטוח. למטה מתחתנו, בסככת פח ליד הרחבה עליה אנו יושבים, אני רואה שני נפאלים מנסרים בול עץ במסור ארוך כזה שמחזיקים אותו משני הצדדים, אחד מושך ואחד דוחף, עולה ויורד עולה ויורד, ככה הם עובדים שעות בלי הפסקה, ואני חושב לעצמי למה הם לא מנצלים את כוח המים להפעלת מכונות, דווקא במקומות המנותקים האלה עם כמויות המים האדירות שיש להם והבדלי הגובה המשמעותיים.. אבל לא, פה עדיין לא שמעו על זה...
למחרת בבוקר כשקמנו הם עדיין היו מנסרים באותה תנוחה כאילו לא היה בינתיים לילה. וזה הזכיר לי אירוע אחר שהתרחש מול עינינו המשתאות בקטמנדו. זה היה בכיכר המרכזית שנקראית `דורבאר סקוויר`. הרבה אנשים היו עסוקים שם בהכנת תפאורות או מתקנים משונים מענפי במבוק לקראת איזשהו פסטיבל שהיה אמור לפרוץ בתוך כמה ימים. באחת הפינות ליד אחד המקדשים הרבים שניצבים שם לתפארת, על פיגום בגובה של 3-4 מטר בערך, ישב לו נפאלי חביב על ענף במבוק עבה וניסר אותו, פשוטו כמשמעו, ניסר אותו.
אנחנו עמדנו מלמטה צופים במחזה המשונה, לא מאמינים, מהמרים מה יקרה ומתווכחים איך אומרים בעברית: "מנסר את הענף שהוא יושב עליו" או "כורת את הענף..." ובעודנו מדברים, סיים הנפאלי המסכן את המלאכה ו"נשר" למטה יחד עם הענף שזה עתה ניסר. למזלו הוא נתלה על זיז שבלט מהמתקן ונשאר תלוי בין שמיים וארץ מנופף בידיים וברגליים לעזרה. נפאל, ארץ הלא יאמן...
אחר כך מתחילים לזלוג אחד אחד למקלחת, שנמצאת במרחק מה מהבית. בין אלה שכבר "עולים מהרחצה" יש מחלוקת, אלה משבחים ואלה מקטרים, מסתבר שיש שתי מקלחות, באחת יש שני ברזים- אחד לקרים ואחד לחמים ובשניה יש רק ברז אחד שיוצאים ממנו מים חמים, זהו, ודווקא היום המים החמים רותחים... חדשה מרנינה, בהתאם לתנאים והגובה (2650 מ`) בהם אנו שוהים הלילה, אנו מתבשרים על "חידוש מפליג" - "הסקה מרכזית" בחדר האוכל, משהו משהו. איך היא מופעלת? מעת לעת מופיע נפאלי קטן מהמטבח, הוא "המסיק". בידו קערה מלאה גחלים לוחשות שאותה הוא מרוקן לתוך כלי שטוח מפח שמוצב מתחת לשולחן, סביב השולחן תלויות שמיכות לשמר את החום, כל שעליך לעשות הוא לשבת עם הרגליים פנימה, וכשהרגליים חמות, חם לך בכל הגוף. בסך הכל יש סיכוי סביר שאת ארוחת הערב נאכל בטמפרטורה נוחה על אף הקור שבחוץ.
בינתיים החושך שיורד על טאדה פאני עוטף אותנו מכל עבר, בחדרים יש נרות שאמנם חולקו במשורה אך את שעות החושך הבודדות שעוד נותרו לנו עד ארוחת הערב הם יאירו. בחוץ לא יורד גשם וגם לא רואים כוכבים, ענן כבד רובץ על ההר. ושוב איתי חוזר על המנטרה החבוטה: "אם תסתכלו בבוקר לכיוון... והוא מצביע על הכיוון שעלינו להסתכל... תוכלו לראות... וכו`". אולי מחר... נאנחים הספקנים...אחרי ארוחת הערב כשהבטן מלאה והנפש יגעה פורשים לחדרים להכין עצמנו לשינה. קר הלילה, בחדרים אין חימום אבל בתוך "שק-השינה מינוס 20" לא כל כך מרגישים את זה והלילה הארוך חולף לו ביעף. עם שחר, כדרכו מימים ימימה, מפציע לו היום החדש.
בוקר באנאפורנה
משום מה אני נתקף הבוקר רעננות נעורים בלתי צפויה, לא ברור מה הזריזות הזו שקופצת עלי פתאום, אבל עובדה... אני מבצע השכמה מוקדמת, נשאב משק השינה החוצה עוד לפני נעמה הנמה, כאילו מתמגנט אל מה שקורה בחוץ. האמת היא שמהמיטה כבר ראיתי שהבהירות בחוץ היא לא רגילה... זריחה נדירה בצבעים נדירים שכמותה עוד לא ראינו, והיא צובעת את רכסי האנפורנה הלבנים שנשקפים אלינו עכשיו צלולים צלולים בהירים בהירים בדיוק כמו שאיתי הבטיח, והשמיים תכולים אפרפרים נקיים, מופזים, (כן, זו המילה בדיוק), בקרניים הראשונות של הזריחה. הייתי אומר שהמראה מדהים אבל זה כל כך נדוש (אז אני לא אומר).
קולות ההתפעלות שעולים מכל החדרים מקיצים את יתר הישנים, אחד אחד יוצאים החוצה, עדיין בבגדי השינה, לחזות בפלאי הבריאה שסוף סוף הואילו להתגלות לפנינו. פסגות מושלגות שמתרוממות מעל ההרים הירוקים, וזה כל כך מוחשי, כל כך קרוב-רחוק, "הושט היד וגע בם..." כל המצלמות, הדיגיטליות והרגילות, לא משנה מה, נשלפות "לתפוס" את הרגע הזה, לא מפסיקות לתקתק, פשוט קשה לשלוח הוראה מהמוח לאצבע להפסיק לצלם...אחר כך מתעוררת תכונה יוצאת דופן על הרחבה, הכנות לארוחת הבוקר. אנחנו נפנים לצרכי הבוקר של הגוף ובתוך כך הסבלים מזדרזים בעריכת השולחנות בחוץ אל מול האנפורנה. את הארוחה כזכור הזמנו כבר אתמול כך שעתה לא נותר אלא להסב לשולחן ולהנות מהנוף המטמטם, ממזג האוויר הנעים, מקפה עם חלב-תאו עתיר שומן (וקרומים) מהאומלט וה-porridge של הבוקר שמוגש לך עם תפוחים או בננות או דבש, לפי מה שהזמנת. לא אחטא לאמת אם אומר שהיו אלה רגעים של חסד שלא במהרה ישכחו, הנאה צרופה.
אבל כמו לכל דבר טוב גם לארוחה הזו מגיע הסוף ואנחנו בתחילתו של עוד יום הליכה. שוב צועדים בשבילי הכפר ומתפתלים בין סמטאותיו, לפתע, איך לא גילינו את זה אתמול, לא יאמן, מולנו שוקק לו שוק, בזאר צבעוני של מזכרות דברי צמר שרשראות צמידים פסלונים קטנים, צלחות מיוחדות שמשמיעות זמזום כשמסובבים על שוליהן מקל מיוחד ועוד ועוד דברי חן ויופי ששובים את העין. באופן טבעי הרגליים נושאות אותך ישר לדוכנים והידיים נשלחות אוטומטית לתיקים לוודא שהכסף עלינו, אבל איתי מושך הלאה "אין זמן עכשיו", וכשאיתי אומר, הוא יודע מה הוא אומר. בלית ברירה מתגברים על היצר ונגררים אחריו בחוסר רצון בולט אל היעד הבא שלנו, אל גורה פאני (2900 מטר) מהלך של עוד יום שלם על מעלותיו ומורדותיו.
