עליה לצ'ומרונג
וכבר כולם קמים אחרי הפסקת הקפה, נארזים ומכינים עצמם לעליה הקשה - "המנה היומית" שמחכה לנו במעלה הערוץ התלול שמפריד בינינו ובין הכפר הבא, צ`ומרונג, כפר שיושב בצלע ההר בגובה של 2080 מטר בערך, שם נעביר את הלילה. את כל הירידה הזו שזה עתה הסתיימה בברכיים רועדות נצטרך עכשיו לעלות חזרה, שנאמר- ירידה לצורך עליה. והשעון לא נח, מראה על שעת צהריים אביבית בהחלט, השמש עומדת בזווית ישרה מעלינו, מלטפת בקרניה החמימות, השמיים כחולים, צלולים, חפים מכל בדל ענן וזה אומר שאפשר לשכוח מטיפת צל לנשמה דווקא בזמן שנהיה כל כך זקוקים לו, בעליה שתארך על פי ההערכה עד שעות אחר הצהריים המאוחרות.
ודווקא עכשיו אני תקוע עם ה"מכת דם" הזו. הנסיון לעצור את הזיבה הזו עולה בתוהו, גם ה"עצות" הידידותיות שמגיעות מכל עבר מה לעשות ואיך לא כל כך עוזרות. עלוקות ארורות! אבל אין הרע בא לבדו לעולם. מנבכי האי-שם מופיע עזרא, המושיע שליבו נכמר על המראה העלוב הזה, ובידו חבילת פלסטרים. חיש חיש אני מדביק פלסטר על כל חור מציצה זב וזה "עושה את העבודה" לא רע. מסתבר שמכל העצות, זה המהלך התכליתי ביותר.
איתי עושה סימנים שהזמן דוחק. צריך לזוז ואני עדיין נתון בעיסוקי. כיוון שנעשה חם אני פותח את הרוכסנים בשרוולי המכנסיים החדשים שקניתי לי בפוקרה, משמיט את סרחי העודף שמחממים את השוקיים בזמן ההליכה, ונשאר, פלאי פלאות, במכנסיים קצרים. בסוגריים יאמר, ש"נרמז" לנו בעדינות לפני היציאה "לא לקחת ציוד עודף לטרק כדי לא להכביד על הסבלים". ואני, צייתן ידוע, נשארתי למעשה עם זוג מכנסי הליכה אחד לשבעה ימים. לשבחם של המכנסיים האלה, יאמר שהם עשויים מבד קל ונייד וכביס, אריג סינטטי דק ונעים למגע, חם בקור הלילה וקריר בחום היום וגם... לא יאמן, דוחה-מים. כשהולכים בגשם "על רטוב" מסתבר שזו מעלה לא קטנה. שלב ההכנות, החבישה, הניקוי ו"קיצור המכנסיים" מסתיים כנראה מהר מדי, וכמו שנאמר "החיפזון מן השטן", בזה עוד אווכח בהמשך... כולם כבר "על הרגליים", מאיצים מנוע, מסתדרים בשורה ומתחילים לטפס.
העלייה מאוד מאוד תלולה. אמנם פחות מדרגות מאתמול, אבל כל מדרגה היא מדרגה במלוא מובן המילה, סדר גודל שנועד לארוכי גפיים או לענקים, הרבה מעבר לסטנדרט מתקבל על הדעת. זה מצריך השקעת אנרגיה כפולה בהשוואה לעליות הרגילות המוכרות לנו. לשמחתי מישהו לאה צועד בראש ומכתיב את הקצב, כל פעם שנקטעת נשימתו עוצרים לרגע ל"תפוס אותה". אף אחד לא יודה כמובן, אבל כולם נהנים ומברכים בתוך תוכם בשקט. ושוב... הנוף הזה, הירוק הזה, כל כך הרבה מים, הבודהה הזה פשוט "תפס אלוהים", עשה עסקה טובה שנאמר: "...ארץ טובה ארץ נחלימים עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר". הקנאה אוכלת אותך, זה פשוט "לא פייר".
ואתה ממשיך כמו מתוך אינרציה, עוד צעד ועוד צעד ופלגים אחרים, פלגי זיעה יורדים במדרונות הבקעה וההר אל הערוץ בשיפולי גבך, פשוט חם ולח. כשכל המים האלה "מגיעים עד נפש", איתי נתקף אחראיות פתאומית ומחליט שצריך סוף סוף לעצור קצת לנוח, חייבים לשבת על אף "הסיכון הביטחוני" המאיים, כי איפה שלא נתיישב נהיה נתונים למתקפת עלוקות. עייפות החומר גוברת על כל חשש אחר ואנו צונחים מותשים בצל אחד העצים הענקיים שגדלים שם במדרון לצד השביל, עם תקווה קלושה שאם נעמוד היטב על המשמר, נצא מזה בשלום...
מגיעים לנחלה בכפר
בעודי מחזיר את הדופק למסלולו, אני שולף מתרמיל הגב את בקבוק המים ה"זכים" שנעמה כל כך עמלה אמש על חיטויים ביוד וסותרי-טעם, והנה חולפת על פנינו קבוצת מטיילים צעירה אחרת, נמרצת מאוד, עורם הלבנבן ושערם הבלונדיני מעיד על מוצאם מתפוצת אירופה. אחד הבחורים, מזוקן, רזה, ספורטיבי, נראה שזו לא הפעם הראשונה שהוא מטייל כאן, עוצר לשנייה סוקר אותנו ברפרוף, סוטה קצת מהדרך וניגש ישר אלי. הוא שולף מתרמילו את שאריות המכנסיים ששכחתי בתחתית הערוץ בהפסקת הקפה ואומר לי באנגלית מנומסת כזו: "אני חושש שיהיה לך קצת קר בלילה בלי זה". הוא לא מתעכב לשמוע את התודה המגומגמת שאני לא מצליח להוציא מהפה מרוב תדהמה, וממשיך ללכת, וזה כאילו כל כך ברור, כל כך מובן, הוא הרי עשה מה שכל אחד היה עושה. מצב מביך...
המילים נעתקות... לא יוצאות לי מהפה, להיתפס ככה "עם המכנסיים למטה..." מי שמכיר אותי יודע ש"אילמות" כזו מתרחשת אצלי רק בעליות קשות, בירידות מסוכנות או מצבי חירום קיצוניים אחרים. אבל ה`ישו` המיטיב הזה וכל יתר הקבוצה האנרגטית שלו כבר רחוק רחוק מאיתנו. בהמשך הדרך עוד ניפגש כמה וכמה פעמים, מסלולם משיק למסלולנו ועוד תהיה לי הזדמנות לגלות שהם משוויצריה ועוד אי אלה פרטים מעניינים ולהודות לו על המעשה הנדיב. בינתיים אני נשאר די המום, נפעם מהמעשה ומהאפשרות שהייתי יכול להישאר פה באמצע הטרק הזה עם מכנסיים קצרים בלבד... במעלה ההר העלייה מתמתנת מאוד. עכשיו אנחנו הולכים פחות או יותר במישור על קו גובה. מרחוק כבר רואים את בתי הכפר דבוקים לצלע ההר, רובצים בשלווה של אחר צהריים בתוך הירק.
השביל נעשה יותר רחב, פה ושם אפשר להיווכח שאנחנו לא היחידים שמהלכים בו. יותר ויותר פרות עושות בו שימוש וזה אומר שיש לשים לב, לחמוק בעוד מועד מ`מוקשים` שפזורים בשפע על הדרך, צעד אחד של חוסר זהירות ו... אלא שהאמת היא שבשלב הזה אין ליבך נתון לזוטות האלה. שעות הערב הקרירות מתחילות לעשות סימנים של לילה ויש למהר להגיע ל`גסט-האוס` שלנו בצ`ומרונג, שם כבר מצפים לנו חסרי סבלנות המיטה הקרה, "הזמנת האוכל" המתארכת, המקלחת בקצה המסדרון, ההימור אם המים החמים יספיקו או לא לאחרונים, ואם ישחק לנו המזל, גם western toilet אחד לרפואה.
