הויאן ונה טראנג
יום 12: הויאן - מי סון - הו יאן
השעה 7.30 בבוקר ואנו בדרכנו לממלכת מי סון, הנמצאת לא רחוק מהויאן. הדרך מלאה תלמידי בית ספר על אופניים. תמונה מרהיבה, בעיקר בנות בית הספר העל יסודי עם תלבושתן הלבנה- שמלה וייטנאמית לבנה, פתוחה בצדדים, עם מכנסיים לבנות, רכובות על האופניים כאשר בידן הן מחזיקות את שובל שמלתן. חלק מהבנות רוכבות זו לצד זו ומחזיקות ידיים. תמונה זו תלווה אותנו מעתה כל יום, בעיקר בשעות הבוקר, הצהריים ולפני השקיעה. אנו כה מתרשמים שאיננו יכולים להירגע. כל פעם מתלהבים מחדש. כפרים קטנים, שווקים מקומיים, דרך די משובשת עד שמגיעים כעבור כשעה למי סון, הבירה המוקדמת של מלכות הצ`אם אשר היוותה ממלכה גדולה במאות 5 עד 13. כיום רוב הארמונות נחרבו אך ניתן להסיק מהם על התרבות היפה של עם הצ`אם. אנחנו לא מתלהבים במיוחד, למרבית פליאתו של מדריכנו טאט. בשעה 10:30 אנחנו כבר חזרה בהויאן, מסכמים עם טאט להתראות מחר בשעה 11 להמשך הדרך. חשוב מדי פעם לעשות פסק זמן, לעכל ולהירגע ואז בכוחות מחודשים להמשיך הלאה.
הויאן מקדמת את פנינו ביום יפה אך לא חם מדי. כיף להסתובב ברחובות. לאחר ארוחת צהריים מעולה במלון ממהרים לפגישה עם ואן ולמדוד את הבגדים. מוקסמים מהתוצאה וגם מואן, למרות שפה ושם צריך לעשות תיקונים. והמחיר- מצחיק ממש. 15-18 דולר לג`קט. קובעים להיפגש בערב שנית. ביציאתנו משם אנו מגלים את השוק ומחליטים לבוא למחרת בבוקר מוקדם לראות את השוק מתעורר. החשכה יורדת ואנו שוב בבית הקפה שליד הנהר והגשר, נהנים מכוס קפה ופנקייק. לפתע נפתחות ארובות השמיים וגשם עז יורד. מכל עבר צצים מוכרי מעילי גשם- מתאים לנו. אנו מצטיידים וחוזרים לואן לקבל את "הסחורה". ואן אורזת הכל בעטיפה מיוחדת עם סגר. היא כל כך חמודה ומזכירה לנו את הבת שלנו. עטופים במעילים חוזרים למלון.
יום 13: הויאן - קוי נון
בבוקר השכם ממהרים לשוק. למרות השעה המוקדמת הרחובות כבר מלאים. חשבנו לתומנו כי השכמנו קום. אופניים ואופנועים בשפע, ילדי בית ספר, הנערות עם השמלות הלבנות והמדרכות מלאות עם משפחות משפחות האוכלות את ארוחת הבוקר בפתח ביתן. שולחנות וכסאות קטנים. כולם יושבים מסביב ואוכלים תבשילים נוזליים למיניהם וכמובן אורז, סם החיים. בשוק הכול סואן וקודח. כולם מוכרים וקונים. שוק הדגים- ים של כובעי קון מבריקים בשמש. אין כמו שוק בבוקר. כשהרעב מתחיל להציק - חוזרים למלון. לפני 11 טאט כבר מחכה לנו. מעמיסים וממשיכים בדרך המנדרינים כשפנינו לקוי נון. הנהג נוסע כמו מטורף. הדרך מלאה תלמידים על אופניים. כל רגע על סף תאונה. עוצרים לצהריים במסעדה מקומית. מולי יושבת זקנה ומגרדת באצבעות הרגליים. כמעט ואין מה לאכול, אבל אפילו את מה שיש קשה לאכול. עוצרים לבקר באתר הזיכרון מי לאי הנמצא בפרובינציה של קאנג נאגי.
זהו אחד מאתרי הזיכרון המפורסמים ביותר המנציחים את מלחמת ויאטנם, לזכר סדרה של כפרים אשר הושמדו על ידי האמריקאים, בראשותו של סרג`נט קלי. תושבי הכפרים הוצאו להורג והכפרים נשרפו. רק 3 אנשים נותרו בחיים לספר את הסיפור, זאת לאחר שטייס אמריקאי הצילם. התוצאות קשות מאד לצפיה. המפגש מדכא ביותר. האירוע זכה בזמנו להרבה מאד רעש בכל העולם ולאחרונה אף ראינו בטלוויזיה מפגש של הטייס האמריקאי עם ניצוליו. הבחורה הצעירה המלווה אותנו בסיור באתר מלאת שיטנה ושנאה לאמריקאים. לאורך כל הדרך נפשנו חצויה- מצד אחד העם הנפלא הזה שכל כך סבל ומצד שני חושבים על הבחורים הצעירים האמריקאים, אשר לא היה להם כל סיכוי להישרד בסבכי הג`ונגלים שלצידם אנו נוסעים. הנהג ממשיך לטוס למרות בקשותינו. בצדי הדרכים כפריים עובדים בשדות מוצפים מים, חלקם חורשים, חלקם קוצרים. הרבה דייגים. כבר אמרנו שזוהי מדינה בהצפה מתמדת. שעת אחר הצהריים מביאה אתה עדנה למראות. לאחר חשכה אנו מגיעים לקוי-נון. לילה בקוי-נון הוטל.
יום 14: קוי נון - נה תראנג
לאחר 3.5 שעות של נסיעה, מהירה מדי לטעמנו (250 ק"מ), לאורך שדות מלח ומטעים של עצי קוקוס והרבה הרבה מים, מגיעים לנאט תראנג. הטריטוריה של נאט תראנג פתוחה לדרום ים צ`יינה ומאופיינת בחוף עם חולות לבנים וכמה איים. בכניסה לעיר טור צ`אם פונאגאר פגודה מתנשאת לגובה וממנה מבט יפה על הנהר והעיר. טאט ממהר. הוא רוצה להגיע עוד היום חזרה להואה. הוא ממש זורק אותנו למלון ובורח. אנחנו זוכים לארוחת צהריים מלכותית במלון המוגשת בפאטיו עם מזרקה וצמחים סובטרופיים מסביב, מוזיקה נעימה ואוכל מצוין. המלון ממוקם על שפת הים. חולות לבנים, מפרץ פתוח. הרבה מסעדות, בתי קפה ומעט רוחצים בים. את שארית היום אנו מבלים בין חוף הים למלון (בריכת שחיה). בערב מתקשר אלינו לאם, מדריכנו החדש, ואנו קובעים להיפגש בבוקר. לילה בהאי יאן הוטל.
יום 15: נה תראנג - דאלאט
בעת ארוחת הבוקר מתוודעים ללאם ולנהג החדש. שניהם חיכניים ומלאי רצון טוב. עוזבים את אזור החוף מאחורינו ומתחילים לטפס לעבר דאלאט. מסביב ג`ונגלים ומדי פעם נראים בהרים מפלי מים. לאם מסב את תשומת לבנו לתחנת כוח ענקית המקבלת את מימיה באמצעות צינור גדול מימדים היורד מההרים. הדרך מתפתלת וחוצה מדי פעם את הצינור. עם הגיענו למעלה ההר, נראה מרחוק האגם ממנו נשאבים המים לצינור. הרמה מתאפיינת בחלקות חלקות של חקלאות בצבעים שונים. ממש חגיגה לעיניים. דאלאט ממוקמת בגובה 1500 מ`. זוהי נקודה הררית שנבחרה על ידי הצרפתים בתקופת הקולוניאליזם. עם 4 עונות ביום אחד דאלאט מהווה בית גידול להרבה סוגים של פרחים וירקות במשך כל השנה. אחוזות כפריות, בתים יפהפיים בסגנון קולוניאלי.
עוצרים בתחנת הרכבת הישנה המצביעה על העושר שהיה מאז ומתמיד באזור זה, וממשיכים לאורך אגם קסואן הונג למרכז העיר. אחרי ארוחה במסעדה מקומית, מפוקפקת לטעמנו, נוסעים לעמק האהבה. מרכזו של המקום הוא קיטשי למדי, אבל בהמשך יש כרי דשא יפים עם נהר ועצי במבוק וממש כיף לטייל שם. ממשיכים לעבר הגנים הבוטניים שאינם מרשימים אותנו במיוחד, ולבית המשוגע שהוא באמת משוגע אמיתי. קשה להאמין שזהו בית מלון ואכן אנשים ישנים בו. לאם מציע לבוא לקחתנו לארוחת ערב אבל אנחנו איננו רוצים להתחייב. לילה וארוחת ערב כיד המלך בגולף 1 הוטל (מלון נחמד אך מרוחק ממרכז העיר).
הו צ'י מין
יום 16: דאלאט - הוצ`י מין
לפי התכנית המקורית הייתה מתוכננת לנו נסיעה באוטובוס מדאלט להו צ`י מין, הממוקמת בדלתא של המקונג. לשמחתנו אנו ממשיכים עם לאם והנהג (ששמו אינו זכור לנו אך הנעליים המצוירות וגדולות החוטם זכורות לנו היטב) במכונית הפרטית. מבעוד יום אנו מתכננים לבקש מלאם כמה סטיות מהדרך ומהתכנית המקורית והוא נענה לבקשתנו בשמחה רבה. הבחור קואופרטיבי בצורה יוצאת מן הכלל וכל מטרתו לגרום לנו הנאה מושלמת. לאחר שאתמול הראינו לו את תמונתה של בתנו שיאורה והיא מאד מצאה חן בעיניו, החליט הבחור כי כבר מעכשיו יקרא לנו אבא ואמא והוא מתנהג בהתאם. נסיעה של כחצי שעה בנופים הציוריים של הרמה- ריבועים צבעוניים של שדות עם בתי אחוזה יפהפיים בשילוב של חקלאות לא ממוכנת, שכבר אינה מוכרת במחוזותינו, ואנו מגיעים לבקשתנו לכפר התרנגול, המתברר כפלופ תיירותי. הפרסום שניתן לכפר גרם להקמת מלוא חנויות לתיירים אשר לקחו מהכפר את כל חינו.
בהמשך הדרך מצטרפים לשדות האורז, לפרחים ולגידולי החקלאות השונים גם שיחי התה ועצי הקפה. המראה של כובעי הקון הצצים מבין עצי הקפה הוא ציורי וקסום. אנו עוצרים ליד אחד הבתים שבו פרושים גרגרי הקפה לייבוש בצדי הכביש. מקבלת אותנו אישה נחמדה המזמינה לראות כיצד נראה פרי הקפה על העצים וחיש מהר מטפסת כחתול על עץ גויאבה וקוטפת לנו מלוא הסל פירות. שמעון רץ למכונית ומביא בלונים לשלושת בנותיה, העסוקות בהכנת שעורים, והשמחה רבה. מתחילים לרדת מהרמה והנוף בצדי הדרכים מתחלף בעיקרו לג`ונגלים עבותים. לאחר עוד כחצי שעה של נסיעה אנו סוטים, לבקשתנו, מהכביש הראשי ופונים בדרכנו למפלי דאמברי. זוהי סטיה של כ-18 ק"מ, אבל מתברר כי הדרך בקושי ראויה למעבר ג`יפים. נהגנו עומד בכבוד במשימה ואנו זוכים לדרך כפרית כלבבנו. בדרך עוצרים בחווה העוסקת בגידול תולעי משי. הכמויות פשוט מדהימות. מורגש כי זהו חבל ארץ המפרנס את בעליו בכבוד. למרות הדרך הנוראית, הבתים בחוות כולם יפים ורובם בנויים בסגנון קולוניאלי הנראה לא שייך לסביבה (כבישים, ביוב וכו`). המפל הצונח מגובה של 90 מ` הוא אחד הגדולים בויאטנם.
למטה, בנהר, יש גשר אך לא ניתן להתקרב אליו מבלי להירטב. הסביבה כולה מיוערת וכיף להסתובב בשבילים לאורך הנהר. לסיום מקנחים בכוס קפה טעים וקונים, איך לא, דודו (פאפיה), שיהיה לדרך. חוזרים לכביש הראשי וממשיכים לרדת לכיוון הדלתא וסייגון. הנוף בצדי הדרכים מתחלף ועתה, בנוסף לשטחים חקלאיים, דונמים על דונמים של עצי גומי. המאפיין אותם- שורות שורות של גזעים חשופים וצמרת גבוהה. לכל עץ קשורה קערה וגזעו חרוט באלכסון. הגומי הניגר עקב החריטה נאסף השכם בבוקר. בצהריים עוצרים לתצפית על הכפר הצף לא נגה. דומה מאד לכפרים הצפים שראינו בצפון. לאט לאט הבניה נעשית צפופה יותר וכמוה גם הכביש. אופנועים ואופניים מגיחים מכל עבר. 4 ו-5 אנשים על אופנוע הם מראה שכיח, אבל קשה מאוד להתרגל למראה של הילדים העומדים אחד לפני הנהג, אחד מאחוריו ואחד מאחורי האם היושבת באמצע וכולם כמובן על אופנוע אחד. לעתים הנהג מדבר בו בזמן בפלאפון, או עסוק באכילה. לאורך הדרך סככות גדולות ובהן מוכרים הכול מכל: כובעים, בגדים, פירות וירקות, חומרי בניין, אביזרי חקלאות וכו`. מתחילים להופיע אזורים של תעשיה ושל בתי חרושת. לא ציינו עד כה כי חזית הבתים בויאטנם הינה צרה מאד מאד, במקרים רבים לא יותר מ-3 מטר. הסיבה העיקרית הינה שהמיסים משולמים על פי רוחב החזית ועל כן הבתים ארוכים מאד וצרים.
לקראת חשכה מגיעים להו צ`י מין סיטי. אנו לומדים מלאם כי העיר מחולקת ל-16 רבעים. רובע מס` 1 נחשב לרובע המרכזי של העיר. רובע מס` 5 הוא הרובע הסיני. רוב הבתים בעיר הם בני כ- 2 קומות. הבתים קטנים מאד ומשמשים בעיקר לשינה. אוכלים ברחוב. כמעט בכל בית מגורים שחזיתו פונה לרחוב יש חנות ולרוב המשפחה גם מתגוררת בחנות, לעתים בגלריה הבנויה בחנות. כנראה שכל משפחה אחראית על המדרכה שלפני ביתה ועל כן גובה המדרכה משתנה מבית לבית, וכן החומרים ממנו היא עשויה. אם נוסיף לכך את האופנועים והאופניים החונים על המדרכות הרי שיש רחובות רבים שמאוד קשה ללכת בהם. ואם זה לא מספיק- כמעט כל יום בשעות אחר הצהריים יורד גשם הנמשך כשעה. הגשם אמנם מנקה את האוויר אך גם גורם לכך שהמדרכות רטובות. למזלנו המלון שלנו ממוקם ליד פארק, כך שניתן לעשות חלק גדול מהדרך לאורך הפארק.
לילה במלון הממוקם במרכז העיר- קוי הונג ליברטי 4 הוטל.
יום 17: הו צ`י מין - מנהרות קאו צ`אי - מקדש קאו דאי
לבקשתנו אנו יוצאים מוקדם, ב 7.30 בבוקר, והפעם פנינו לחבל טאי נין לעבר מקדש הקאו די, מרחק של כ-100 ק"מ מצפון מערב להו צ`י מין סיטי, בקרבת הגבול עם קמבודיה. מדריכנו לאם כבר עמד על טיבנו והוא בוחר דרכים צדדיות, דרך כפרים ושבילים לא שבילים. בדרך עוצרים בכפר אשר בו כולם עוסקים, בנוסף לגידולי חקלאות, בהכנת דפדפות אורז אותן ממלאים במאכלים שונים והעמידות על המדף במשך 3 חודשים.
בהמשך אנו רואים בית מקושט ומיד מבינים כי כאן מתרחשת חתונה. לבקשתנו לאם עוצר. איננו מספיקים לרדת מהמכונית וכבר קולט אותנו אחד החוגגים ומזמיננו להיכנס פנימה. רק לזאת חיכינו. השמחה רבה. אנחנו מצלמים אותם והם מצלמים אותנו. מזמינים אותנו לשולחן, אך לצערנו עלינו להיות ב-12 במקדש ואיננו יכולים להתעכב. מדביקים לנו פרח לאות שותפות בחגיגה. את נושא החתונה ובחירת בת/בן הזוג דיסקסנו כמעט עם כל מדריכינו (למעט טאט). רובם של הוייטנאמים עדיין מתחתנים רק בהסכמת הוריהם. החתן משלם למשפחת הכלה ושניהם מבקשים את הסכמת הורי הכלה לחתונה. רק המתקדמים ביותר ביניהם יתחתנו גם ללא הסכמת ההורים (במקרה שלנו- רק האין היה מוכן להכריז על כך). על הבנים מוטלת האחריות לדאוג להוריהם לעת זקנה. אנו ממשיכים בדרכנו. קאו די היא כת דתית שנוסדה בתחילת המאה ה-20 בדרום ויאטנם. פלג ביזארי זה הינו תערובת של תאואיזם, נצרות וקונפוציוניזם. ישו, בודהה וויקטור הוגו, צ`רצ`יל או נגוין בין קיאם- כולם משמשים בערבוביה. מקדש הקאו דאי בטאי נין הינו מרכז הקאודאיזם בויאטנם. הטקס הדתי נערך כל יום 3 פעמים ביום. אנחנו מגיעים לתפילת הצהריים. המקדש עצמו הוא התגלמות הקיטש. מכל עבר מתחילים להיאסף גברים ונשים בתלבושות לבנות וכן גברים בתלבושות כחולות, צהובות, אדומות. לאם מסביר כי כל צבע מסמל את אחת הדתות המאוחדות יחד לתורת הקאודאיזם.
אנו עולים לגלריה והנה הטקס מתחיל. לאט לאט נכנסים לאולם, שורות שורות. לחוד בעלי התלבושת הצבעונית, לחוד הגברים הלבושים בלבן וכיפה שחורה לראשם, הנשים הלבושות בלבן ללא כיסוי ראש ונשים בלבן עם כיסוי ראש. על כל אחד לעמוד בדיוק במקום המיועד לו בשורה. הממונים על כך עוברים ומיישרים את השורות. את התפילה משמיעות 5 נשים בלווי 3 גברים עם כלי מיתר. המוזיקה מונוטונית. לטקס מבנה קבוע והוא נמשך כשעה. מיקום המתפללים ותנועתם משתלב באריחי רצפה והמראה מהפנט ויוצר קומפוזיציות יפהפיות. לאחר ארוחת צהריים ממשיכים למנהרות קאו צ`אי הנמצאות 30 ק"מ צפונה מהו צ`י מין. קומפלקס זה של מנהרות מתחת לאדמה, המתפרס לאורך 250 ק"מ, נחפר על ידי כוחות הגרילה של הוייאט קונג במהלך המלחמה נגד האמריקאים. הן היו המפתח לניצחון על הצבא האמריקאי המודרני ודרום ויאטנם. לאחר שאנו נחשפים לשיטות המלכוד השונות של הוייאט קונג (מלכודות כמו לחיות), איננו יכולים לשאת יותר ומוותרים על המשך הסיור.
לאם מפצה אותנו שוב בדרכים כפריות. מורגש כי הוא גדל בסביבה זו. בדרך הוא מספר לנו קצת יותר על ביתו ומשפחתו ואנו מלאי הערכה לנער שעזב את ביתו בגיל צעיר ויצא לבדו ללמוד ולהתקדם. הוא מספר כי בשנותיו הראשונות היה פשוט חולה געגועים אבל כנראה הבין כי זוהי ההזדמנות היחידה שלו להתקדם. הוא חי כיום מאד בצמצום מפני שעליו לצבור מספיק כסף בכדי שיוכל להתחתן. הביתה הוא מגיע רק פעם בכמה חודשים למרות שהמרחק הוא רק כ-100 ק"מ. אין לו מכונית אלא אופנוע סיני קטן. הוא מלא התפעלות מכך שיש לנו 2 מכוניות וגם לילדינו יש מכונית. להו צ`י מין הגענו לקראת חשיכה. התארגנו ויצאנו לרחוב אך הגשם שהתחיל לרדת לאחר זמן מה והעייפות הבריחו אותנו חזרה למלון.
דלתת המקונג
יום 18: הו צ`י מין - מיי טו - קאן טו מקונג דלתא
היום, ב-7:30 בבוקר, אנחנו יוצאים ליומיים בדלתא של המקונג, מצוידים בתיק יד. את המזוודה השארנו במלון. הדלתא של המקונג מורכבת מ-9 הסתעפויות של נהר המקונג והיא מכונה תכופות כעריסת האורז וגני השמיים של ויאטנם. האדמה מתאימה מאד לגידול אורז ופירות. הכל כאן נוגע במים: תנועה על המים, מגורים בבתים צפים, גידולי אורז, דייג, מכירת וקניית סחורות בשוק צף על סירות וכו`.
לצורך גידול האורז צריך להכין את השדה. כאשר קוצרים את האורז משאירים חלק ניכר מהגבעול בשדה ומציפים את השדה במים. הופכים את האדמה, בעזרת התאו שאליו מחוברת מחרשה בצורת שן גדולה והגבעולים שנשארו בשדה נרקבים והופכים לדשן, בנוסף לצואת בעלי חיים שפוזרה בשטח. בעזרת משדדה מפוררים את גושי האדמה. עבודה זו נעשית על ידי הגברים, לשם שינוי. במקביל מכינים באחת מפינות השדה, או בחלקה נפרדת, משתלה בה זורעים בצפיפות גרעיני אורז מהיבול האחרון שלא עברו קילוף. כעבור כ-3 שבועות הם נובטים ומוכנים לשתילה. היום הגדול הוא יום השתילה בו מתגייסות כל הנשים והילדים לעבודה מהירה בכדי שהשתילים לא ישהו זמן רב בחוץ ולא יתקלקלו. הן מבוססות בבוץ ושותלות את האורז בקבוצות של כ-10 שתילים יחד. לאחר מכן יש לשמור שהשטח יישאר נקי מעשבים. רוב האיכרים עדיין עושים זאת בעזרת עישוב הנערך גם הוא על ידי הנשים. לאחר כחודשיים מנקזים את השדות מההצפה והאורז מוכן לקציר.
בדלתא קיימים 3 מחזורי גידול וזאת הודות למערכת מפותחת ומסועפת של תעלות השקיה בהצפה והודות למזג האוויר החם (בצפון קיימים 2 מחזורים). אנו נוסעים למי טו. קשה מאד להבחין מתי יצאנו מהעיר. הפרברים מתמשכים לאורך זמן רב. מאוחר יותר לצדי הדרך הסככות המוכרות אך ברקע שדות אורז ואורז ואורז. במי טו עולים על מעבורת ולאחר מכן על סירה פרטית לדראגון איילנד. שטים בנהר כאשר משני צדי הגדה דקלים, במבוק, עצי קוקוס, עצי פרי. לעתים העצים - בעיקר הדקלים - משני צדי הגדה נוגעים כמעט זה בזה ואנו עוברים ביניהם. מראה קסום. הצלמת עובדת קשה. בשלב מסוים יורדים מהסירה ישר למטע של פירות טרופיים. חלקם מוכרים לנו וחלקם איננו מכירים כלל. מגיעים לסוכה גדולה ומוזמנים להתכבד בפירות. במקום מכינים גם סוכריות מקוקוס. אנו שטים עוד כשעה ונהנים מהמראות עד שעוגנים שנית. לאחר הליכה של כרבע שעה בין בתי כפר ובין מטעים של פירות שונים, כאשר המים זורמים בכל פינה, אנו מוזמנים לארוחת צהריים הנערכת על במת עץ מקורה על פני המים.
מסביב צומחים עצים ושיחי במבוק והמראה כמו לקוח מהאגדות. להקה מקומית מופיעה בפנינו. השירים כולם מאד עצובים וגם הנגנים והזמרים. בינתיים מגיע מגש עם דג אוזן הפיל, מוצב בצורה מאד מיוחדת. דג זה נחשב לדליקטס של נהר המקונג והוא אכן מאד טעים. גם פירות הים המוגשים טעימים להפליא. את הדרך חזרה עושים שוב בסירה ולאחר מכן במעבורת. לקראת ערב מגיעים לקאן טו. זוהי העיר המרכזית של הדלתא ויש בה גם אוניברסיטה גדולה. לאם מתרגש ומספר לנו כי כאן למד ויש לו הרבה חברים במקום. לאחר התארגנות במלון פנינו, כרגיל, לשוק המקומי. השוק גדול מאד. לצערנו מחשיך ואיננו יכולים לחקרו כהרגלנו. מסתפקים בהצטיידות באננס, דראגון פרוט ודודו. לילה בפאונג דונג הוטל.
פרידה מויאטנם
יום 19: קאן טו - הו צ`י מין
בבוקר מוקדם בסירה קטנה פנינו לכוון השוק הצף קאי ראנג. כאן קונים ומוכרים מכל טוב: אורז, פירות טריים, דגים, בדים- הכל נמכר כאן. משתתפות במסחר ספינות, סירות בגודל בינוני וסירות קטנות. אנו ממשיכים להסתעפויות צרות של הנהר ועוד שעה ארוכה עוברות על פנינו סירות עם סחורה מהשוק וסירות עם סחורה המיועדת למכירה בשוק. מדריכנו לאם משלב בשייט קטעים של הליכה ברגל. מדי פעם הסירה עוצרת ואנחנו יורדים להסתובב בין בתי הכפר ובמטעים. באחד הכפרים אנו נכנסים לבית משפחה העוסקת בהכנת אטריות אורז. במקום אחר כלבים בכלובים, כנראה מוכנים למשלוח לשוק, פירות טרופיים ואחרים. הסתעפויות של מים מהתעלה הראשית. גשרים. עצים עבותים. ממש גן עדן. ושוב עוצרים בגדה והפעם ליד סוכה יפה בה אנו מתכבדים בפירות טריים ובקפה משובח. ממש החיים הטובים.
בשעות הצהריים חוזרים שוב לכיוון הנהר המרכזי. בשלב מסוים יורדים מהסירה והפעם אנו עולים על כרכרה המחוברת לאופנוע. עוברים ליד השוק הצף שעתה שקט יותר בחזרה לקאן טו, ושם חוברים למכונית בדרכנו חזרה להו צ`י מין סיטי. בכניסה לעיר מקבל את פנינו גשם שוטף. ברם, עד הגיענו למלון הוא פוסק. מתארגנים והולכים לטייל בעיר הרחוצה. כ-10 דקות הליכה מהמלון אנו מגלים את השוק המקורה בון טון. בכניסה חוטפים שוק. מוכרות חרוצות מסתערות עלינו מכל עבר. האחת מגדילה לעשות ופשוט חוסמת את דרכנו. כאשר מתעשתים לומדים לטפל בהן ולהתחמק ממלתעותיהן. חיוך, הליכה בוטחת ואתה מחוץ לתחום השגתן. אבל אז צצות חדשות... מי אמר שהחיים קלים. השוק ענק. השעה 6 והדוכנים מתחילים להיסגר, אבל בתזמון מופלא בו בזמן נפתחים בין רגע דוכנים בחוץ, משני צדי השוק המקורה. האורות נדלקים בחוץ ובמקביל נפתח גם שוק אוכל. שולחנות שולחנות על הכביש ממש. חגיגה לעיניים. מבלים באזור עוד שעה קלה עד שהעייפות מכריעה אותנו. לילה בקוי הונג ליברטי 4 הוטל.
יום 20: הו צ`י מין סיטי
עם בוקר סיור בעיר, אשר מהווה את המרכז הכלכלי של ויאטנם. הסיור כולל ביקור בצ`יינה טאון, השוק הסיני וטיאן האו פגודה. כמו כן ביקרנו בדואר המרכזי של סייגון, קתדרלת נוטר-דאם (הארכיטקטורה הטיפוסית-קולוניאלית מתקופת הצרפתים), מרכז העיר ובית האופרה, וכן בית הנשיא האחרון לפני השתלטות האמריקאים- אשר ממנו נשקף נוף יפה מאד של סייגון. אחר הצהריים לוקחים מונית למרכז מסחרי גדול וחדיש הממוקם ליד הקתדרלה ולומדים כי המחירים בו בשמיים והוא ריק ריק ממבקרים. את הדרך חזרה אנו עושים ברגל בסמטאות העיר. בערב- מסעדה ליד בית האופרה עם מופע מקומי. לילה אחרון בקוי הונג ליברטי 4 הוטל.
יום 21: הו צ`י מין סיטי - סיאם ריפ (קמבודיה)
נפרדים ממדריכנו לאם והנהג וממשיכים משדה התעופה של הו צ`י מין לעבר קמבודיה, סיאם ריפ. היי שלום ויאטנם, נעמת לנו מאד.
סיכום:
בעת תכנון הטיול התלבטנו בין 3 אפשרויות: להזמין טיול עצמאי באחת הסוכנויות בארץ, להתקשר עם חברה מקומית בויאטנם ולהזמין את הטיול אצלה או להסתפק בהזמנת מלון ללילה הראשון ולהזמין הכול במקום, בעת הגיענו לויאטנם. בחרנו באפשרות של התקשרות עם חברה מקומית עוד מהארץ ובדיעבד נראה לנו כי ההחלטה הייתה נכונה. היא הקנתה לנו נוחות ושקט נפשי, ניצול מרבי של הזמן שעמד לרשותנו, הכרות קרובה מאד עם רוב המדריכים שליוו אותנו אשר אפשרה לנו היחשפות לאורח החיים וצורת החשיבה של אנשים בגילאים שונים, באזורים שונים וכו`. מה היינו משנים? כדאי לבחון אפשרות של נסיעה לשבטי הצפון (בא קה, סאפא) במכונית במקום ברכבת- הדרך עצמה עוברת באזורים פחות מתוירים והנסיעה ברכבת אינה תענוג גדול. בנוסף, יש בהחלט מקום להישאר בסאפא עוד יום ולטייל בין השבטים. שמענו גם מתיירים ששמורת בא בא היא מאד יפה - כדאי לבחון אפשרות לשלבה, אולי אפילו בדרך לשבטי הצפון.
