דרך עמאן לבנגקוק
24.10.04- הטיסה היעודה לעמאן יצאה במועדה משדה התעופה בן גוריון בשעה 22.30. מסעי הוקדם בשבוע, משום שרציתי להימנע משימוש בשדה החדש, שעתיד להיפתח בתחילתו של חודש נובמבר. נסיונם של אחרים בשדות תעופה בינלאומיים לימדוני, כי פתיחה של שדה חדש ברוב המקרים לוותה בהמון מהומה ולעתים גם קריסה. התחלה כזאת של מסע לא תהיה נעימה וניתן למנוע אותה במחשבה תחילה.
הטיסה הקצרה של חברת התעופה הלאומית הירדנית, רויאל ג`ורדניאן, יוצאת לדרכה במטוס מסוג DC8 בצבע שחור, עליו מוטבע בזהוב סמל הממלכה הירדנית. מטוס ותיק זה משרת פעמים רבות את הנוסעים הטסים לירדן להחלפת טיסה ליעדים כמו בנגקוק או הודו וכך גם בחזרה. כאשר מספר הנוסעים אינו גדול הטיסות מתבצעות במטוס זה. לאחר 25 דקות נוחתים בעמאן. שוטרות ברעלות ועובדי נמל משופמים, מזכירים כי אנחנו עדיין במזרח התיכון. לאחר המתנה של כשעה מתחילה העליה למטוס. המטוס מסוג איירבאס 340, גדול ונוח, עם מרווחים סבירים בין שורות כסאות הנוסעים. הטיסה יוצאת בשעה היעודה, 01.10.
25.10.04- יום מסע חדש, שהוא עדיין רק טיסה. במטוס היה רוב של נוסעים זרים, סינים, ספרדים, אנגלים, תאילנדים, מעט ישראלים וכמות יחסית מועטה של ערבים. לאחר 8 שעות טיסה נחתנו בבנגקוק (עדיין לא מאמין- האמנם 8 שעות או שטעיתי?). הטיסה היתה נעימה והשרות היה משביע רצון. הנחיתה הרכה הגיעה בשעות הצהרים המאוחרות, שעון תאילנד. לאחר ביקורת דרכונים החלפתי 20 דולר לבאטים תאילנדים. שער הבאט עומד על קרוב ל-41 באט לדולר.
השער בבנק שבשדה תמיד נמוך בכמה באטים למאה דולר מהשער הרשמי של הבנק, לכן כדאי להחליף סכום קטן, ובעיר, במיוחד במקומות הומים, יש בנקים רבים וזמן ההחלפה מהיר ויעיל. מאידך, אז הפסדת כמה באטים, לא נורא. יש לשים לב שיש גם צ`יינג`רים, ששערם גם נמוך משער הבנק במעט ולעתים טיילים רבים לא מבחינים שאין זה סניף של בנק.
הסידורים הטכניים תמו, הטיסה למסע עברה חלפה וכל מה שנותר הוא לצאת אל העיר הגדולה, שבעונה זאת של השנה אינה כה קשה, לחה או חמה עד אימה. תחנת האוטובוס התיירותי ממוקמת שמאלה מהיציאה האחרונה, מאה מטר מתחנת המוניות. אוטובוס מספר A2 חוצה את בנגקוק עם עצירות במספר מקומות, עד תחנתו הסופית, הקאו סאן. כל זאת תמורת 100 באט, מחיר שלא משתנה כבר כמה שנים. הקאו סאן, רחוב קטן בליבה של שכונה ותיקה, באנגלאמפו. זהו רחוב שרק פורח עם השנים, בדוכנים, ברוכלים, תיירים, מקומיים ושיפוצים מתמידים שמשפרים פנים. רק שלא יהפוך ל-5 כוכבים.
לתחילת הכתבה
ויזה ל-לאוס
בקאו סאן החלפתי עוד 200 דולר והתחלתי לברר מחירים עבור ויזה ללאוס ושאר פרטים מזדמנים ללוח זמנים. בדונה גסט האוס הקרוב לקאו סאן, במרחק של סמטה אחת מהזולה ז"ל שנסגרה בינתיים, מצאתי חדר תמורת 300 באט, שהוא חדר זוגי עם מזגן, שירותים ומקלחת צמודים. יתרונו של הגסט האוס מתבטא במוצרים נוספים, שיש להם ערך מוסף חשוב. הוא קטן מאוד ומכיל רק 10 חדרים. הוא פועל באווירה משפחתית ונותן יחס אישי. המקום נוקט בכללי בטיחות, במיוחד כלפי אלה הנראים לו חשודים וזה כלל גם אותי (ולא נעלבתי מזה, ההיפך- אפילו הערכתי) על ידי בדיקת הדרכון. לדעתי, במקרה של חשד הוא יעביר את המידע לשלטונות במטרה למנוע פיגוע שיפגע במקור פרנסתו וכמובן של רבים אחרים.
זה נותן בטחון, זה קרוב לכל מקום, ומאידך זה ממוקם בסמטה קטנה ושקטה. הצוות יעזור בכל שאלה לגבי תחבורה או מציאה ראויה, יש להם מפות וספרים להשאלה, יש פינה קטנה לישיבה עם מטבחון קטן ומכירה של שתיה ועוד מספר קטן של חטיפים. גם במקרים של צורך בכביסה מיידית המקום ערוך למסירה תוך שעה. יש לו מכונת כביסה וגם מייבש והוא יפעילה עבורך גם אם יש לך שלושה פריטים בלבד. המחיר יהיה כמו בכל מקום אחר ואף זול יותר. חסרונותיו של המקום הם בחדריו הקטנים, ובכך שהוא מתאים לשהות קצרה של יום או יומיים.
בשעות הערב, על פי רוב, יהיו כל חדריו עמוסים ותצטרכו לחפש מקומות אחרים. זה גסט האוס, ששמתי את עיני עליו כבר בפעמים קודמות, אך המשכתי לשמור אמונים לגסט האוס אחר, שהייתי בו פעמים לא מעטות, אך רמתו החלה לרדת ומחירו (400 באט) שנשאר ללא שינוי, לא הצדיק.
יצאתי לעשות ויזה לחודש ימים תמורת 1350 באט, שווה ערך ל-35 דולר, והובטח לי לקבל חזרה את הדרכון עם הויזה לאחר יומיים (לא לשכוח תמונת פספורט ולקבל צילום של הדרכון עם חותמת הכניסה, שהתקבלה לאחר הנחיתה). לאחר גמר כל הסידורים הטכניים הללו ואכילת דבר מה בדוכני הרחוב המקומיים, שוטטתי רגלית לאצטדיון ראג`אדאמאנון, הנמצא במרחק של כ-2 ק"מ מהמקום. במקום מתקיימים ביום זה תשעה קרבות אגרוף תאי משעה 18.30 עד 22.00. בהשוואה לאצטדיון לומפיני, בו הייתי לפני כמה שנים, אצטדיון זה נראה מרשים וגדול יותר, אם כי עדיין רחוק מרמה מערבית. המחיר יחסית יקר והכרטיס הזול ביותר הוא 500 באט. תרמילאים דלי תקציב לא מתקרבים מפאת המחיר.
יש גם כרטיסים ב-800 וב-1500 באט. הסתפקתי בכרטיס הזול ב-500 באט. ההבדלים במחירים מתייחסים למיקום ולמידת הקרבה לזירה. עם הכרטיס מקבלים דף מפורט המציין את שם האצטדיון, התאריך, השעה ודרישת התשלום לכבוד המלך הנערץ. מוצגים הקרבות ושמות המתמודדים ומשקלם.
המוסיקה, הטקסים וההכנה של הלוחמים, היא תרבות, שאותה חיים אנשים זה מאות בשנים ולכן גם מי שלא ראה קרבות כאלה במערב, נחשף כאן למקום, לאווירה, לתפאורה, שכוללת גם את הקהל הנרגש, המתערב בקולותיו, בכספיו והימוריו על הזוכה המיועד. 2 קרבות הסתיימו בנוק אאוט והמפסידים הוצאו עם אלונקה. לא רק המתאגרף מפסיד, יש גם בקהל מי שיצאו על רגליהם אבל ממונם בכיסים אחרים. לאחר שבעה קרבות שבעתי קמעה מהמראות (שחוויתי גם בעבר), ויצאתי חזרה לשכונה התוססת באנגלאמפו ולרחוב הקאו סאן.
לאחר קניית מספר מוצרים חיוניים לימים הקרובים, שטפתי פנים בחופזה בחדרי הצנוע ויצאתי לרחוב הסואן בהמון אדם. באחת הסמטאות, במרחק קצר מבית חב"ד, יש לי מקום קבוע מזה שנים שבו אני נהנה לאכול מאכל פשוט, אך מאוד טעים. זהו מנגו עם אורז דביק וחלב קוקוס ממתיק. המוכר מעלה את המידה בכמה אחוזים מדי שנה, אך לא את זאת של המנה כי אם של המחיר. 45 באט זה יקר למאכל כה פשוט, למרות שטעמו עדין וטעים.
כן, כעת זה ברור ונקלטת התמונה. תפאורה משתנה מדי שנה, וקאו סאן כבר לא כמו לפני עשר שנים, הוא צועד לעבר שדרוג וקפיצת מדרגה ובתהליך זה המחירים עולים בהדרגה. זה עדיין זול וטעים, אבל הבדלים ניכרים נראים במקומות אחרים, בהם רוחשים מעט תיירים. במקומות בהם כמות תיירים קטנה גם רמת המחיר ירודה, מה שמתאים לכיסם של מקומיים יתאים ויהיה נוח גם לזרים. למרות זאת, רבים מעדיפים מגורים במקומות הומים, שבהם יש חיי לילה תוססים ועדיין זולים.
הציוויליזציה עדיין מכה בי, החובה עדיין לא ברחה, לא נשכחה. אני עורך שיחה לילדי להרגיע שנחתתי ואני על קרקע יציבה, בעמידה זקופה, עדיין עם אותה אמת מידה. אני שולח מיילים לחבר זה או אחר או לסתם מכר, ששכחתי לציין בפניו כי לחודשיים הקרובים נהיה מכרים באי-מיילים מזדמנים. השעות חלפו, וחצות זו שעה שמזכירה שינה, בתנאי החברה ממנה אני בא. לכן, לשבירה של גלגל הזמן והתאמה מהירה למקום חדש, צעידה רגלית ברחובות שוממים מגלה פנים של מקומות חשוכים, שוממים, בתים מפוייחים, כלבים שוטטים. וכך, לאורך כבישים ובתים עד לרובע הסיני, ההודי, שמרחקם גורמים להרגיל שרירים ישנים, להפחתת התרגשות, התלהבות, גרימת עייפות, שתביא במהרה הסתגלות למחזור משתנה של זמן במרחק כה ניכר בניכר.
יש תרמילאים המגוונים מגורים ולעתים בוחרים הסתגלות ומחיה ברובעים השונים. לחיות בפאוראט או בלב הרובע הסיני זה חייב להיות מיוחד: בקימה של בוקר מוקדם לחיים של שוק המוני, המשתרע על רחובות ושטחים סואנים. כך מתחיל מסעי, כך זה מתנהל כבר שנים, הרגל שנטמע ולא יצא לתרבות רעה. כך, לבד עם עצמי, הגוף במבחן מחודש, הנפש במפגש עם חדש. השעה 03.00 לפנות בוקר, הגיעה עת לישון, להצדיק ולבחון את כרית המלון.
לתחילת הכתבה
ל-סאמוט סונקראם
26.10.04- קמתי בבוקר רק ב-09.30, אורז את התרמיל ומתארגן ליציאה. יש לי יומיים תמימים, מלאים, עד לקבלת הויזה ללאוס. את בנגקוק אני אוהב, סוגד, נהנה, מוקיר ומכיר כמעט כל פינה ברחבי העיר. זה הזמן לצאת לסביבתה הקרובה של העיר, שגם שם הייתי לא מעט פעמים במהלך השנים, אך יש שחלפתי שטחי וחלקי ויש מקומות, שרציתי לראות ולחוש יסודי ועקבי. במרחק קצר מהקאו סאן נמצאת השדרה הראשית, ראג`אדאמאנון, שם עוברים אוטובוסים רבים לכל פינה ברחבי העיר. מה ששכחתי מעבר לא רחוק, כי ניתן גם להגיע לערים הקרובות, העוטפות את בנגקוק, מאותה תחנה בשדרה הגדולה או מתונבורי הסמוכה. לכן, לקחתי את האוטובוס לתחנה המרכזית במוצ`יט ומטרת נסיעתי לסאמוט סונקראם.
לתחנה המרכזית, שהיא הגדולה בבנגקוק, אני מגיע ב-12.00. קניתי כרטיס אוטובוס ב-41 באט וצעדתי לכיוון הרציף לקחת את האוטובוס המיועד לצאת לסאמוט סונקראם רק בשעה 13.00. האוטובוס הוא למעשה מאסף, שחוזר ועובר את בנגקוק. מסתבר שהיה אפשר לעלות על אוטובוס בעיר ולהימנע מהנסיעה לתחנה המרכזית. כך זה קורה לי תמיד, הלם תרבות של ימים ראשונים, טעויות קבועות, שחוזרות, נלמדות ושוב נשכחות בסיטואציות שונות. הדרך עוברת בין עיירות קטנות ואזורים כפריים, הנראים כמוקדי עניין מסקרנים, לתיירים עמלים הנהנים לכתת רגליהם או לדווש באופניהם, כי זמן לא חסר להם.
קרוב לשעה 15.00 מגיעים לסאמוט סאקון, שם האוטובוס עוצר ל-5 דקות ולאחר פחות משעה אני מגיע ליעד, סאמוט סונקאראם. מהתחנה הקטנה לעיירה הצנועה חוצה את השוק ומוצא את מלון מה קלונג. מלון זה מופיע בלונלי פלנט כמומלץ, ותמורת 200 באט יש גם חדר זול- חדר ליחיד, אך יש בו מיטה זוגית, מקלחת, שירותים צמודים ומאוורר קיר גדול. המלון מספק גם 2 מגבות, סבונים ואפילו קונדום. מידע סביר לא זמין וגם אין עם מי לדבר באנגלית. במילים בודדות ובין השורות ניתן לדלות את מה שצריך. תרמילי הונח בחדרי הסביר ולעיירה יצאתי לשיטוט מהיר, לפני חשיכה, שתבוא במהרה ולא תספק לי זמן להכיר. בסמוך למלון נמצא מקדש ואט פה סאמוט, המוגדר כאתר כדאי לביקור, אך התרשמות נאותה מצידי לא היתה ולאחר התבוננות סביב המשכתי לאורך רחוב לכיוונו של השוק.
בדרך, רוכל מקומי יוצר עלי אורז מחוממים על גחלים לוחשות. זוהי יצירה יפה אך לא מי יודע מה טעימה. על שפת נהר מה קלונג, על מזח קטן, יושבת קבוצה גדולה, רובם צעירים, הקונים מזונם מסירה צפה בנהר, שמצוידת בסירים גדולים ועמוסים במאכלים שונים, כאלה שתאילנדים חומדים. כל האזור הכפרי והעירוני הוא שוק צף של קלונגים רבים, ובמרחק נסיעה קצרה של 15 ק"מ נמצא השוק הצף התיירותי. אך גם בסביבה הטבעית מתנהלים חיים של שווקים צפים ואף במקום עירוני יש ביקוש, יש קונים וגם מוכרים באמצעים כה שונים. בצד אחר של השוק אני חוזה בנהר מה קלונג ובמעבורת, המעבירה אנשים לצד השני של העיר.
בהמשך לכיוון הכביש הראשי, בפארק נאה ומרשים, מתנהלת פעילות ספורטיבית וחברתית ערה, מעין מחול אירובי בהנחיה. על גשר חוצה אגם קטן, ולידו על שפת האגם, מקומיים מאכילים דגים גדולים, שמיועדים לשעשוע ונוי. על רקע אחד המקדשים שחקנים חובבים, מתבגרים ומבוגרים, מוציאים את מרצם לאחר יום עבודה בהקפצות מרשימות של כדור קלוע מקנה דקל בין אחד לשני, ברגל, בראש וגם בעקבים מרשימים. בשביל הפארק מסלולי הליכה ובפינותיהם מתקנים לתרגילי מתיחה, שכיבה, שווי משקל ועוד. בסמוך לכביש הראשי מתקיים שוק לילה תוסס ועירני, ובחור מקומי נוטה לנסות להסביר, שיום ג` הוא יום של שוק בעיר. בשוק טעמתי מכל וכל, ממש תענוג: קציצות דגים חריפות, תירס, אננס ועוגות מתוקות. אילו היתה עוד קיבה פנויה הייתי פונה לעוד טעימה.
חשיכה ירדה על העיירה ונשאר זמן למקלחת מהירה. אני מעיין בחוברת הסבר על הסביבה כולה ועל אתרים אפשריים לביקור ליום המחרת, אך החומר כתוב בתאית וניתן להבינו רק מהתרשים והתמונות בתוספת חומר ידוע, שיש ונאסף מבעוד מועד לפני המסע. סיבוב נוסף בעיר שאין לראות בה זרים, חיי לילה לא רצויים, כך שבאווירה כה דלילה של אין מוצא או כל מציאה מסתיים היום אך עדיין אין חשק לתפוס שינה. אני מנצל את הזמן לכביסה קלה, קריאה וכתיבה של תמצית עשיה שחלפה, וחוטף שינה ארוכה.
לתחילת הכתבה
ב-אמפווה
27.10.04- התעוררתי מוקדם בזכות שינה מוקדמת ולכן כבר בשעה 06.00 יצאתי לכיוון מרכז העיירה והשוק לקחת את הסונגטאו הנוסע לכיוון אמפווה. לאחר 15 דקות עצר לי הרכב על גשר העובר מעל אחת הקלונגים של אמפווה. בסריקה ראשונה, סקרנותי נטתה לבחינה של השוק הקטן המתנהל בסמוך לתעלה, בסגנונו התאי המקורי, ובתעלה עצמה סירות צפות מתנהלות בעצלתיים, בטבעיות, ממש בשגרה של יום שוק. לצד כל אלה נושקים הבתים את התעלה והנהר הרחב ומתפרסים הנופים הירוקים של עצי הקוקוס וצמחיה ירוקה, סבוכה בין מים ויבשה. זהו שוק צף אך ללא תיירים ולכן גם אינו המוני. מעטים המוכרים וגם הקונים, אך הסגנון מקורי אמיתי.
ראיתי בעבר את השוק הצף, התיירותי, הצבעוני, הנמצא במרחק לא רב, ויש לציין שהוא נראה כתמונת נוף יפה למרות ערב רב של תיירים הפוקדים אותו. הייתי בו בשעה שלא נכחו במקום תיירים וראיתי תמונה שהשתנתה כאשר הגיעו ההמונים. לכן, רציתי לראות את האזור מסביב- האם יש בו התנהלות טבעית כפי שהיה בימים רחוקים. ניתן אם כך לאמר, כי עדיין קיים שוק מיוחד, אך אין הוא תוסס כבעבר. הבתים הסמוכים מלמדים על סגנון שהיה ונשאר למרות הקידמה.
האזור מסביב, למרות היותו כפרי ואולי גם נטול משאבים כספיים, מצויד כמו בעיר הגדולה במקדש יפה, ואט אמפווה. גם פארק גדול ויפה בדמותו של הממוריאל פארק נמצא פה (נקרא "ראמה 2" על שם המלך). המקום גדול ומשקיף לנהר ולכל הסביבה הכפרית, דמי כניסה 30 באט. המקום מתוחזק בגננים המעבדים את הגינות היפות מדי יום ויוצרים צורות נוף מרהיבות, אבל איני יודע מי משלם דמי כניסה למקום כי לא נראים פה תיירים. בצאתי מהפארק עצרתי אופנוען, שתמורת 20 באט הסיע אותי לגן הוורדים הנמצא במרחק 4 ק"מ (מחיר יקר למרחק כזה). הגן עמוס במאות תיירים, כי כך החליטו עבורם סוכנים עם תפריטים ידועים, מוכתבים.
מאידך, האזור מסביב נטוע כפרים וגם כפריים המפיקים חלב קוקוסים, בשיטות ותהליכים עתיקים. תהליך היצירה על ידי פיצוח הקוקוסים, שימוש בחלב הקוקוס, אחסונו במיכלים ושימור הפרי הוא מראה הרבה יותר מלבב ודווקא לזה לא נלקחים תיירים, ואולי אם היו מכניסים לתפריט היה טעמו משתנה לימים. במרחק לא רב (1-2 ק"מ מגן הוורדים), זכיתי לחוות ביישום תהליך של הפקת חלב הקוקוס על ידי חימומו במיכלים תוך שימוש באמצעים טבעיים, מתכלים, של ענפי קוקוס יבשים, ובפסולת הקוקוס כחומר בעירה. במקום זה זכיתי גם לקבל כוס מיץ חם של קוקוס מתוק, כהכנסת אורחים ראויה, ללא כל רצון לקבל תמורה.
לאחר ששבעתי מהמראות והטעימות עצרתי אוטובוס חולף המגיע לסונקאראם וממנה לקחתי סונגטאו משאית ל-דון הוי לוט - מקום שפך נהר מה קלונג לים. תמצאו פה מקדש, דוכני מזכרות ואוכל רב ומגוון, ערב רב של מסעדות עם סגנון ורחבה גדולה עם מוכרי מאכלי ים. יפים במיוחד עצי המנגרוב על שפת המים. רבים המקומיים הבאים לסעוד במקום ולהשקיף על הנוף. בדרך רגלית, בצעידה אל העיר, נושאת משפחה ענפים שלמים עמוסים בפירות, שמראם כאצטרובלים ובתוכם נטועים פירות קטנים, שטעמם אינו עדין או טעים. כך, לאורכו של הכביש בצדי הדרכים, נראים מקומיים חותכים ומוכרים את אותו הפרי.
בדרך עליתי על משאית, שיעדה אל העיר סונקאראם, אך מקדש בו התאסף המון רב עורר בי סקרנות לרדת ולבחון עוד מקום. ההמון הרב השתתף באיזה סרטון, ובסמוך לו בשטחו הגדול משתרע מקדש יפה כיאה לתרבות המקום. בהמשך אני שוב ברגל לכיוון סונקאראם ובדרך מבחין בתעלה מאוד פעילה, בה סירות עם סחורה ומשא נישא. למראה משאית בדרכה אל העיר אני שוב משלם עמלת נסיעה אך הפעם יורד ביעד בסיס של העיר הצנועה. אני חוצה את השוק הפעיל ומגיע למלון לארוז חפציי. השעה 13.30, את החדר סיימו לנקות כי חשבו שאני ממשיך יום נוסף, אך לא עשו שום בעיה כשעזבתי ללא הודעה מקדימה.
בתחנה הראשית הקטנה ערכתי בירור קצר לגבי תחבורה מתאימה לבנגקוק. הסתבר, שיש אוטובוס לתחנה המרכזית מוצ`יט בבנקוק, אך יש גם אחר העובר קרוב מאוד לבאנגלאמפו. כך הצלחתי למנוע את הטעות שעשיתי בנסיעה שלי לסונקאראם, כאשר נסעתי מקאו סאן עד קרוב למוצ`יט ונאלצתי גם לקחת מונית, לתחנה המרכזית, כאשר יכולתי לעלות על האוטובוס ישר מהעיר והייתי חוסך את כל תלאות הדרך וחוסך גם זמן. (זאת הייתה המונית היחידה שלקחתי במשך כל המסע שלי בן החודשיים).
האוטובוס יצא ב-14.00 לכיוון בנגקוק והמחיר עמד על 40 באט. ב- 16.00 הגיע האוטובוס לתונבורי, שעתיים נסיעה בסך הכל. מתונבורי לקחתי אוטובוס קו 68, שלאחר שתי תחנות הביא אותי לקאו סאן. אספתי את דרכוני ובדקתי שאכן הויזה ללאוס מוחתמת על הדרכון. הויזה היתה במקום המתאים, לתקופה של חודש ימים, אך הודעה משודכת גם ציינה תאריכים אסורים לכניסה לעיר הבירה, בה תתקיים ועידה אסיאתית במשך 10 ימים. החשיכה כבר ירדה ונשאר לי למצוא את חדרי באותו מקום משפחתי ונעים, בדונה גסטהאוס, תמורת 200 באט, ללא מזגן ושירותים צמודים. הערב ארוך ואני עדיין כשיר לשעוט ולתור את חיי הלילה במקומות ההומים, סוקומוויט או פטפונג, מקומות מוכרים אך עדיין שווים ביקור.
לתחילת הכתבה
