התחלה בקיבוץ דן
על שביל ישראל שמעתי כבר בעבר אך מעולם לא ניהלתי שיח רציני עם עצמי בנושא. אחי הגדול התחיל לנדנד לי לפני כשנתיים (2004) על יציאה לשביל ובסופו של דבר קבענו השנה (2006) לצאת לטיול המיוחל ולעשות את החלק הצפוני מדן ועד קיבוץ עין-דור הסמוך להר תבור. התכנון היה חודש אוקטובר בשל צו המילואים אותו קיבלתי לספטמבר. קצת לפני יציאתי למילואים צלצלתי לאחי והוא העלה את תירוצי העבודה "ושבכלל, אין לנו כבר זמן להתכונן לטיול"...
בשלב זה החלטתי לחפש שותף בקיבוץ, אולם גם רעיון זה נפל. בסופו של דבר פרסמתי הודעות בפורומים באינטרנט והופתעתי מכמות הפונים אלי. לבסוף, לאחר מחשבה עמוקה החלטתי לעשות את הטיול לבדי ולא לקחת את הסיכון של פרטנר בעייתי. לפני היציאה קראתי לא מעט חומר באינטרנט והתרשמתי במיוחד משאול ויונתן שבהחלט נתנו הסברים וסיפורים מעניינים וענייניים. במהלך הטיול, הבחנתי בהבדלים בין הכתוב באינטרנט, ספרו של צבי גילת ובין השטח בכל הקשור למקורות המים ונושאים אחרים ועל כך ניסיתי לשים דגש עדכני בכתיבה, וזאת ככל שיכולתי.
יום שבת -; 30.9.06
בשעה 17:30, עם התרגשות קלה, תפסתי את אוטובוס 842 הנוסע לקריית שמונה. כשהגעתי לקריית שמונה ניסיתי לתפוס טרמפים לכיוון קיבוץ דן, ללא הצלחה יתרה. לבסוף החלטתי ללכת רגלית עד לקניון הצפוני ולעמוד שם בתחנה. הפעולה הצליחה ולאחר זמן מה עצרו לי שתי סטודנטיות נחמדות שהביאו אותי עד לפתח שער קיבוץ דן. לאחר שאחד מחברי המשק פתח את השער נכנסתי לקיבוץ שהיה חשוך מאוד וריק מאנשים. לבסוף מצאתי מספר קיבוצניקים נחמדים שהסבירו לי שכ-50 מטרים אחרי השער פונים ימינה בשדרת הזיתים, הולכים ישר ובסוף מגיעים לבית אוסישקין. בית אוסישקין בשעת הגעתי, היה כמובן סגור ואני עברתי דרכו בציפייה לפגוש אנשים נוספים שכבר חונים שם בנקודת היציאה. להפתעתי ראיתי רק ארבע דמויות יושבות סביב שולחן.
לאחר כעשר דקות של ניסיון לארגן את סדר פעולותיי הבא, פנתה אלי בחורה נחמדה בשם תמר והזמינה אותי לסעוד עימם את ארוחת הערב. אכלנו מרק ופירה עם נקניקיות ולבסוף שתינו קפה -; היה טעים. בלילה, לפני שהלכנו לישון, זכינו בתצוגת זיקוקים מאולתרת של נערי המקום המשועממים שהתבססה ככל הנראה על שרידי המלחמה שנסתיימה לא מכבר (להלן: מלחמת לבנון השנייה). לאחר כשעה של תצוגת תכלית, סיימו הנערים את כל חומרי הנפץ ומניין הפצועים עמד על נער אחד ששרף קלות את גבותיו (אני אמרתי להם שיזהרו..). את הלילה הראשון עשיתי ללא אוהל ותיכף ומיד הבנתי שזה לא בשבילי. המוני יתושים החלו לעופף לידי והפריעו את מנוחתי. בנוסף, הרוכסן של שק השינה שזה עתה קניתי נתקע ולא הצלחתי לשחררו. לסיכום -; לילה כמעט לבן.
יום ראשון -; מדן לעין רועים:
התעוררתי עם ציוץ הציפורים, קריאת התרנגול וכאב חד באצבע ידי. לצערי יצאתי מביתי עם אינפקציה קלה באצבע שהחריפה תוך כדי הלילה. עקב כך ובמיומנות רבה, הוצאתי מחט שהבאתי מבעוד מועד וביצעתי ניתוח שדה שהסתיים בהצלחה, לאצבע שלום. בתחילת היום עוברים דרך מטעים של קיבוץ דן ומעיין ברוך תוך הליכה קלילה בסמוך לשמורת דן. היציאה בשעה המוקדמת של הבוקר עשתה לי הרגשה טובה והייתי כולי מחויך, שמח וטוב לב. כבר בתחילת הדרך, יכולתי לשים לב לתוצאות הכבדות של המלחמה שהותירה אותנו עם יערות שלמים שרופים ואדמה חרוכה -; ממש עצוב.
בהגיעי לשמורת נחל שניר נפרדתי מחמישה עשר שקלים לטובת הכניסה, אולם מבטיח אני כי הוצאה זו לא הייתה לחינם. אני ממליץ לכם כבר בכניסה לנחל להחליף לסנדלים. אני, ממקום של עצלנות, סירבתי להיפרד מנעליי והתעקשתי לקפץ מאבן לאבן עד אשר הבנתי שאין לי ברירה וחלצתי את נעליי לטובת הסנדלים. הנחל יפיפה ונקי, ההליכה נוחה ומוצלת והטבילה במים מרעננת למדי.
לאחר היציאה מהנחל מתחילה הליכה על כביש, עוברים בהמשך בצמוד למעיין ברוך, כפר יובל ולבסוף דרך עפר המובילה אותנו אל בית העלמין בכפר גלעדי ורחבת האריה השואג. כבר בכניסה לבית העלמין קיבלתי עדות כואבת על שהתחולל במלחמה האחרונה בדמותה של אנדרטה ותמונות שניים עשר הרוגי הקטיושה שנחתה באותו המקום ממש. תוכלו להסתובב בבית העלמין, להביט באריה השואג ובקבריהם של מגיני תל חי. זהו המקום למלא את כל מצבורי המים שלכם (מומלץ לפחות 6 ליטר), שכן לא יהיו לכם עוד מקורות מים בזמן הקרוב. המשכתי בדרכי וחלפתי על פני גן הפסלים שבימים טובים יותר היה מוקף בצמחייה ירוקה ושהייתה כעת שחורה כפחם.
בדרכי, עצר על ידי רכב נהוג בידי אדם נחמד ששאל לשלומי וסיים עם העובדה הכואבת כי המעיין של עין-רועים התייבש ושדרך אגב, הוא מקיבוץ מצובה. בסוף עלייה מתונה ולא יותר מידי ארוכה הגעתי לעין-רועים ולסוף יומי הראשון. בחניון לא הייתה נפש חיה ורק הספסלים והעצים היו חבריי. מצאתי משטח מאוזן וריפדתי אותו עם מחטי האורן שלא היו חסרים במקום והקמתי עליו את האוהל. ועכשיו אוכל - הכנתי לי מרק בצל שהיה פשוט נפלא. הקבנוס והפיתה נשלפו מהתיק, וסיימתי בקפה נחלה מצוין. בלילה, חוץ מרוח עזה שאיימה למוטט עלי את האוהל לא נרשמו אירועים חריגים.
יום שני -; מעין רועים למצודת ישע:
לאחר לילה שקט במיוחד פרט לתנים שייללו ללא הפסקה, התעוררתי עם רוח קרבית להמשך הדרך. המסלול כעת הינו מישורי באופן כללי ומטפס מעלה בצורה מדורגת ולא קשה במיוחד. בהליכה נעבור תחת הרכבל של מנרה, נגיד שלום לשפני הסלע ונביט בנופיו של עמק החולה וקריית שמונה. בשלב זה היה מפלס המים שלי נמוך במיוחד ולכן נפרדתי מהשביל בניסיון למצוא אדם בשם חנניה, עליו קראתי באינטרנט שיסייע לי במצוקתי.
את חנניה לא מצאתי והוא גם לא ענה לנייד שלו ולכן המשכתי עד קיבוץ יפתח. בכניסה ליפתח, בדיוק עברה אישה נחמדה, פתחה לי את השער וכיוונה אותי למקום עם מים. כששאלתי אותה לגבי צרכניה היא חייכה ואמרה שהרי היום יום כיפור (אוי, מה יהיה איתי..). מיפתח, דרך הכביש, התחברתי לשביל בו הוא נכנס לנחל קדש. הנחל מתחיל עם ירידה תלולה וקצרה שבסופה מתגלה מראה מדהים של צמחייה מרובה אולם ללא מים בנחל. לא יכולתי להתאפק והכנתי קפה.
לקראת סוף הנחל לאחר טיפוס על סלעים גדולים הפנה אותי הסימון ימינה, אולם שום סימן המשך לא נראה באופק. לאחר חיפושים נרחבים פשוט נכנעתי. פילסתי את דרכי בשדה קוצים ודילגתי מעל גדר תיל עד שהגעתי לכביש הנמצא מערבית למצודה. את הדרך שנותרה עשיתי על הכביש. מספרו של צבי גילת סברתי שמדובר במצודה אליה ניתן להיכנס, אולם אל תטעו, מדובר בבסיס מג"ב. מימין למצודה ישנה כניסה המובילה לאנדרטה. במקום יש תצפית, ספסלים, מים ופחים.
מצאתי לי פינה מרוחקת מכל עין והתמקמתי. בסיוע הברז הבודד שהיה שם עשיתי מקלחת והרגשתי מצוין. כשטיילתי לי קצת במקום לאחר מכן, מצאתי את השביל האובד ולא הצלחתי להבין לאן נעלם לי הסימון. בשלב מסוים נרדמתי לשעה עד שידידתי עינב שעברה בסמוך (וקבענו להיפגש קודם לכן) קפצה לביקור והעירה אותי. חוץ מלכבד אותי בנוכחותה היא גם סיפקה לי את מנת השוקולד לה אני זקוק -; איזה תותחית. עכשיו באמת נרדמתי.
לתחילת הכתבה
עד לקיבוץ חוקוק
יום שלישי -; ממצודת ישע לברעם (לדישון):
לאחר הקפה של הבוקר יצאתי שוב לדרכי. הסימונים בחצי שעה הראשונה לא היו משהו ולאחר מספר טעויות קטנות חזרתי לשביל. לפני העלייה לקרן נפתלי בחרתי בטעות שביל בצבע אחר ולכן הטיפוס שלי היה קל מאשר של שביל ישראל והיה עד סופו על דרך חצץ נוחה. מכיוון שבעצם לא הלכתי על השביל הנכון, גם לא הגעתי לנקודת הטריג כי אם לתצפית קרן נפתלי. התצפית יפיפייה ומומלצת ואף תרמו לכך הדיות שדאו להן בטרמיקות אל מול עיני. זהו בערך השלב שבו הבנתי שטעיתי והתחלתי לחפש את השביל.
החייל ששמר על הבסיס הצבאי הסמוך (ועשה אימוני קונג פו עם אנטנת מ.ק 624) בוודאי לא ממש הבין מדוע מקיף אני את הבסיס מספר פעמים. לבסוף איתרתי את נקודת הטריג ועימה את הסימון. תחת המשולש (נקודת הטריג) נמצאת קופסא עם הרבה מאוד פתקים של "שבילניקים". קראתי שני פתקים והמשכתי לדרכי תוך הבטחה כי בפעם הבאה אביא עימי חוברת נחמדה ואשים אותה במקום הקופסא.
לאחר הירידה מקרן נפתלי ישנה בעיה לעקוב אחרי הסימונים ולכן אמליץ לכם לחפש בית אריזה הנמצא בסמוך לכביש 886 ופשוט ללכת אליו. אם טרם מצאתם את הסימון, עברו מימין לבית האריזה בצמוד לגדר המקיפה אותו. הטיול בדישון מצריך הרבה מים ולמזלי בדרכי לנחל פגשתי מספר חקלאים ממושב עלמה ששאלו אותי האם אני צריך מים ובעקבות השאלה באה התשובה המיידית -; כן, תודה רבה לכם! הירידה לנחל דישון הרגה לי את הברכיים ומומלץ לעשותה כמה שיותר לאט. לצערי לא היו מים בנחל, כמו ברוב הנחלים שעברתי, אולם רוחי לא נפלה בי.
ההליכה בנחל עד לגשר עלמה (עליו רשום: Pink Bridge) הייתה ממש נחמדה ומלאה במקומות מוצלים. מהגשר והלאה קצת פחות נהניתי שכן הצמחייה הנעימה נעלמה והנחל הפך לצחיח ביותר. ביום זה תכננתי לישון בקיבוץ ברעם ולכן המשכתי את השביל מצומת אביבים דרום עד להצטלבות נחל דישון עם נחל ברעם העולה צפונה אל שער הקיבוץ. את העלייה הזאת עשיתי כבר בעבר, אולם בצירוף יום ארוך ותיק כבד, הייתה העלייה קשה במיוחד. בברעם התקלחתי והתרעננתי ובשעה תשע בערב התרסקתי על המיטה.
יום רביעי -; מברעם (דישון) לחניון מירון:
לאחר טרמפ מהיר מברעם הצטרפתי לשביל ישראל בחיבורו עם כביש 89, מזרחית לקיבוץ סאסא. ההליכה בתוך הצמחייה הייתה ממש נחמדה וכבר בחורבת חממה תוכלו למלא לעצמכם מים. העלייה עד למצפה נריה ולפסגה לא הייתה קשה והנוף ממצפה נריה ממש מהמם. שימו לב לעצי הזית הזקנים והמעניינים האלה. זהו בעצם היום הראשון לאחר שלושה ימים שבו פגשתי מטיילים בשבילים ולכן כאשר שמעתי מרחוק קולות ילדים, שמחתי נורא.
לאחר כחמש דקות, הפכו הקולות לצרחות ואני חושש ששמחתי קצת פחות. חשוב לדעת כי בחניון הפסגה קיימים ברזים, אך נכון ליום ביקורי -; הם לא עבדו. קיים שם אמנם ברז כיבוי אש ללא ידית וייתכן שבעזרת לדרמן (פלייר) תוכלו לפתחו, אולם לא הייתי בונה על זה. בשלב זה, ירדתי את ההר לכיוון חניון מירון (שנחשב כיום נוסף בספרו של צבי גילת). קצת לפני חניון מירון זיהיתי שביל (שחור אם אני לא טועה) העולה לכיוון מושב מירון ולכן נטשתי במהירות את שביל ישראל וטיפסתי בעליה הקשה אך הקצרה אל תוך הישוב.
ממש לפני כניסתי ליישוב פגשתי אדם נחמד שגר במין בקתה קטנה בין העצים אשר המליץ לי ללכת לשתות קפה ועוגה (בחינם) וגם לבקר את קברו של רבי שמעון בר יוחאי ואלעזר בנו (ככה על הדרך). מכיוון שהצרכנייה קרצה לי קצת יותר והן מכיוון שלבושי לא היה ממש צנוע, הודיתי לו על הכול והמשכתי לכיוון הכניסה הראשית של הישוב תוך כדי שאני שואב את האווירה השונה פה כל כך ממה שאני מכיר: שירי מזמור מתנגנים ברקע, ילדים מוכרים דיסקים וספרי קודש בכל פינה וכרזות גדולות המדברות על גאולה ועוד עניינים ברומו של עולם.
בכדי להגיע לצרכניית היישוב, עימדו עם הפנים אל מול שער הכניסה ליישוב ואל היישוב עצמו וכל שיהיה עליכם לעשות הוא להמשיך מספר מטרים פנימה ולפנות ברחוב הראשון ימינה. תלכו כ-250 מטר והופ, הצרכנייה תהיה משמאלכם. מאחורי הצרכנייה ישנו ברז למילוי מים. לאחר שופינג מטורף של מרק וקצת שוקולד (אנרגיה, אתם יודעים) התחלתי את דרכי לחניון מירון. עד עתה אני לא מבין מדוע ואיך התמקמתי באותה חורשה הצמודה לכביש 866 ולא בחניון עצמו -; אך הדבר קרה ועל חלב שנשפך, אין בוכים. לילה טוב...
יום חמישי -; מחניון מירון לקיבוץ חוקוק:
לאחר קיפול האוהל ושאר החפצים עזבתי את החורשה (הלא נקייה בלשון המעטה) ולאחר כ-50 מטרים גיליתי את חניון מירון (כל הכבוד לי). בחניון יש הן מים והן פחים. יום זה, אני מקדים ומציין, היה מהימים היותר קשים של הטיול. תחילת ההליכה בנחל עמוד הייתה ממש נפלאה. המים, הצמחייה, מצב הרוח המרומם... בעוברי בעין-יקים אני לא זוכר שראיתי מקור מים, אך ייתכן ואני טועה. מה שלא יהיה -; קחו הרבה מים! הכול היה כל כך מושלם עד הירידה בסולם (סמוך להתפצלות נחל עין-סתר), שם החלו עליות וירידות מרוצפות באבנים רבות אשר הקשו עוד יותר את ההליכה. שוב הברכיים כואבות (זכר ליום אתמול) וגם הגב, אך לנו אין זמן להתבכיינות... בשלב מסוים בו ישבתי לנוח למספר רגעים שמעתי רעש של קריעה. ה
קריעה לצערי הרב הייתה במכנסיי בדיוק במקום ההוא מאחורה. בלית ברירה חדלתי מכול פעילות, הוצאתי את החוט והמחט ותפרתי את המכנסיים. בדרך פגשתי מספר בחורים נחמדים שלימדו אותי איך לשים את המפה המנוילנת בין גבי לתיק עצמו ובכך למנוע את בעיית ההחזקה הלא נוחה ביד או מנגד את הצורך להוריד את כל התיק מהגב לשם הוצאתה. תוך ציפייה לראות כבר את הסיבה לשמו של נחל עמוד עברתי את סיפון המוביל הארצי והבטתי בפליאה וביראת כבוד במדרגות הבטון הנמצאות על המצוקים משני צדדיי. לבסוף, לאחר מספר טעויות בזיהוי, אכן ראיתי את העמוד על שמו נקרא הנחל -; הללויה!
בסוף המסלול (שעה שלוש לערך) עליתי על כביש 8077 וניסיתי את כוחי בטרמפים לכיוון קיבוץ חוקוק. לתדהמתי אף מכונית לא עצרה לי ולכן נאלצתי להזדחל באיטיות על הכביש לכיוון הקיבוץ כשהשמש קופחת על ראשי. בסופו של דבר הגעתי לקיבוץ כשהכיוון הכללי הוא הצרכנייה (או קניונית בשמה החוקוקי). בכדי למצוא את הקניונית תתחילו בהליכה ישרה משער הכניסה ליישוב עד שתראו משמאלכם בית הארחה. משמאל לדלת הקבלה ישנו מעבר שלאחריו, ממש מיד תוכלו לראות מימינכם את קניונית חוקוק. מאחורי הקניונית יש ברז עם מים קפואים (כמעט בכל קיבוץ יש את הברז הזה, בדרך כלל ליד החלק האחורי של חדר האוכל).
לאחר שיחה נעימה עם עובדת הקניונית שסיפרה לי על שבילניקים קודמים שפתחו את אוהליהם על הדשא המרכזי וסולקו משם על ידי המזכיר למקום אחר פחות מושך תשומת לב, התחלתי לחזור על עקביי לכיוון שער הקיבוץ. בחור שפגשתי בקניונית הציע לי טרמפ עד השער. ביורדי ממכוניתו מצאתי מקום נחמד מצד שמאל (או ימין, אם רק הגעתם לקיבוץ) עם ספסל, עץ גדול ופח. לפתע הבחנתי שהמפה היקרה שלי איננה.
מיד חשדתי שהפלתי אותה בתוך המכונית של הבחור שזה עתה לקח אותי וזאת בשל הפיתרון היצירתי למיקום המפה שלמדתי ממספר בחורים נחמדים קודם לכן. בחוסר רצון וכוח, שמתי פעמיי אל הקניונית והשגתי את המספר של הבחור שאמר לי כי אין במכוניתו אף לא מפה אחת לרפואה. מבואס במקצת הלכתי חזרה לעץ, לספסל ולפח. הערב הגיע ועימו רוחות נעימות ומצב רוח טוב. הכנתי ארוחה טובה וקפה,עשיתי עיסוי לגופי (כבכל לילה) והלכתי לישון.
לתחילת הכתבה
ליער שוויץ
יום שישי -; מקיבוץ חוקוק ליער שוויץ:
התעוררתי מוקדם ב-5:30 ביקיצה טבעית, ארגנתי את הציוד ועמדתי בשער הקיבוץ בניסיון לתפוס טרמפ. ואז מתוך הקיבוץ מגיח שבילניק נוסף שלא היה ממש מעוניין לשוחח והתחיל לרדת את הכביש. התעקשתי להמתין לטרמפ עוד זמן מה עד שנמאס לי לעמוד שם כששום רכב אינו יוצא. הפעם החלטתי שלא ללכת על הכביש אלא לקצר דרך השטח. ממול לשטח הלולים של הקיבוץ ישנה יציאה לשטחים חקלאיים ולשם פניתי. עברתי מספר חוות לגידול יענים (כן, כן, שמעתם נכון) אותן לא ניתן לראות מהכביש.
חלפתי על פני מטעי זיתים ולבסוף, תוך קיצור משמעותי בדרך ובזמן הגעתי לתחילת השביל על כביש 8077. הדרך להר ארבל קלה ביותר וחולפת בין מטעים שלפחות חלקם שייכים לקיבוץ גנוסר. הסימונים במטעים לא הכי מוצלחים, בעיקר במטע הבננות, שכשמגיעים אליו עלינו לפנות שמאלה (ואין שם שום סימון המורה על כך). בהגיעי למגדל נכנסתי קודם כל למרכולית וקניתי פחית קולה קרה. את ההמשך עשיתי בין השדות תוך התבוננות בהר הנראה גבוה מאוד למרות היותו 181 מטר בלבד!
לקראת העלייה להר נפגוש אוהל בדווי שבאותו יום היה סגור. העלייה להר לא הייתה לי קשה במיוחד. הגעתי לפיצול שבילים, כאשר האדום לימין והשחור לשמאל. מתוך עצלנות להוציא את הספר של גילת, בחרתי בפניה ימינה (שהתבררה מאוחר יותר כבחירה השגויה) שהובילה אותי לטיפוס הרים בסיוע יתדות וכבלים עד לפסגה. משום מה הייתי משוכנע שלמעלה יהיה מקום מסודר לשבת עם הרבה צל, אך לא... פרט לעץ חרוב במרחק של כמאתיים מטר ממני לא ראיתי שום טיפת צל.
הייתי צמא ורציתי לנוח. פתאום הבחנתי בשני רוכבי סוסים הנעים לכיווני. הבוקרים חייכו אלי, שאלו אותי למים ונענו עם חיוך מהנהן. מה הייתי עושה ללא אותם אנשים נפלאים שלכל אורך הדרך סיפקו לי מים קרים כקרח...? נפרדתי מהם לשלום לא לפני שהראו לי את הכיוון של המשך השביל. לאחר חיפוש נוסף, מצאתי פיסת צל קטנה תחת פח גדול וירוק (צפרדע בלשון העם). ביושבי שם, אוכל פיתה עם קבנוס ומנסה להשלים נוזלים לבנים, הבחנתי בשבילניק הנראה קצת תוהה וטועה.
ניגשתי אליו ולאחר שיחה קצרה עימו התברר שהוא בהחלט טעה. הוא דווקא בחר את השביל השחור מצד שמאל, אולם התחיל ללכת לכיוון הסימון האדום ממנו הגעתי אני. בסופו של דבר, אימצנו אני וגיא את מוחנו יחדיו ומצאנו את המשך השביל. גיא הינו בחור אמריקאי נחמד (אבא ישראלי) שבא מקליפורניה לעשות את כל שביל ישראל. כשתגיעו למאגר הגדול, כמספר רגעים לאחר פסגת הארבל, אין זה משנה מאיזה צד תגיעו לקצה השני (סימון לא יהיה שם). אנחנו בחרנו את הצד הימני. מהצד השני של המאגר ישנה ירידה המובילה אותנו להמשך השביל. זו הפעם הראשונה שאני הולך עם מטייל נוסף והמבוכה גדולה... סתם... נראה לכם... בקיצור, אני סיפרתי לו קצת על עצמי והוא על עצמו ואז הגענו לבית העלמין של כפר חיטים. במקום יש ספסלים מוצלים ומים.
מכאן, צעדנו לכיוון מצפה ועלינו דרכה עד לכביש 77. גיא הולך לתחנת האוטובוס מימין בכדי לעשות את השבת אצל ידידה בתל אביב ואני עושה את דרכי שמאלה לכיוון תחנת פז שבטבריה עילית. לצד תחנת הדלק תוכלו למצוא סופרמרקט, ששמו של אחד הבעלים הוא אילן והשני אינני יודע. השניים מציעים לשבילניקים הטענת ניידים, שמירת חפצים ובקבוקי מים קפואים ללא תשלום. ישר עם כניסתי מחייך אלי אילן וכמי שמתורגל היטב מגיש לי את המחברת השלישית כך הוא אומר של שביל ישראל. מחברת עמוסת משפטי חוכמה והגיגים של שבילניקים כמוני שחלפו דרכו מאז שנת 2002 (אם אני לא טועה). אז גם אני רשמתי משהו ושוחחתי עימו מספר דקות.
ממש איש נחמד עם הרבה כוונות טובות. בעוזבי, נתן לי אילן מפה של האזור -; אמרתי תודה רבה ולהתראות. את סוף יומי עשיתי ביער שוויץ שם התמקמתי באזור התצפית הראשונה שמצאתי. פרט למשפחה אחת שהגיעה בסמוך אלי, עשתה מנגל, צעקה וירתה ברובה אוויר לכיווני -; לא נרשמו אירועים חריגים. ביצעתי מספר צילומי לילה, אכלתי, שתיתי, נהניתי והלכתי לישון לצלילי טראנסים של נערי טבריה-עילית-כבוד!
לתחילת הכתבה
יום אחרון - עד כפר קיש
יום שבת -; מיער שוויץ לכפר קיש:
כשהתעוררתי, עדיין לא ידעתי כי זהו יומי האחרון והקשה ביותר לטיול הנוכחי... התכנון היה לעשות יום נוסף ולישון היכן שהוא בדרך אחרי הירדנית. ערב קודם קבעתי עם ידידה טובה בירדנית ונורא שמחתי. יש משהו בטיול הזה שעושה לך געגוע לכל מיני דברים, כמו: מקלחת, מיטה, שוקולד, קולה, הורים, משפחה, חברים וכו`. בקיצור, יצאתי לדרכי מיער שוויץ כשאחת ממטרותיי הייתה למצוא את חניון שוויץ, משום שכבר הבנתי שחניון הלילה שלי הוא נקודת תצפית ותו לא והייתי סקרן לדעת היכן החניון שבו יש מים.
במקום הבא, לאחר זה שלנתי בו (שהיה ממוקם משמאלי) הייתה תצפית עם ספסלים, פחים, שני פסלים ומה שנחשד על ידי בהתחלה כברזיות ולאחר מכן כמעין מזרקה -; בכל מקרה, מים לא היו שם. בסופו של דבר, בהמשך הדרך (מימיני), זיהיתי את חניון שוויץ (לפחות כך אני חושב..). במקום היו ספסלים - דה, פחים - דה, מנגלים -; דה ומים - נייט.
ההליכה לירדנית הייתה קלילה להפליא עם נוף יפה ועברה בין שדות ומטעים. מאוד התרשמתי מהמושבה כנרת והתעכבתי זמן מה לצפות על הבתים היפים שבה (אפילו לרגע מסוים שקלתי לגור שם, אבל המומנטום עבר). בהמשך הדרך, בהולכי על הכביש לכיוון צמח עצרה לצידי ניידת והשוטר סימן לי לגשת אליו, כנראה מראהו של אדם עם תיק גדול היה הדבר החשוד ביותר שראו שוטרים אלה בזמן האחרון. ואולי בגלל הזיפים, ובכלל מראה כללי מוזנח -; נראיתי כמו נווד.
בכל אופן, סיפרתי להם מאין באתי ולאן אני הולך והם עזבו אותי לנפשי. ואז ממש לפני שהגעתי לירדנית, מצאתי ברזי מים בבית המוטור והסתערתי עליהם כאחוז דיבוק. את ידידתי רווית פגשתי כזכור בירדנית והיא הכינה לי מבעוד מועד שני סנדוויצ`ים טעימים, הביאה לי פירות ובקבוק מים קרים- ואני מודה לה על כך עד מאוד. לאחר שיחה קולחת בת שעה, המשכתי לדרכי.
אמנם קצת מבלבל, אך המשך סימון המסלול הוא על הכביש אותו חצינו מבית המוטור לירדנית לכיוון דרום. הרבה אנשים עשו פיקניקים באותו היום על הירדן ונתנו בי מבטי פליאה של "מה יש לו על הגב?". בדרככם בסמוך לנהר הירדן, אין יהיה זה משנה אם תלכו מימין לתעלת הביוב והירדן או ביניהם, בסוף תגיעו לאותה נקודה. מהרגע בו עזבתי את הירדן, התחלתי להרגיש את החום הקופח על ראשי. השעה הייתה שתיים עשרה בצהריים והנוף החל להיראות מדברי משהו. לאט-לאט גם כמות האנשים התדלדלה ונסתכמה בעבדכם הנאמן ועמודי החשמל. אפילו לחרדונים היה חם מידי לצאת החוצה. העלייה לחורשת יעלה אינה ארוכה אך לא כייפית. השמורה בזמן זה של השנה הייתה יבשה למדי ופרט למספר פרות שהתקבצו להן תחת העצים הבודדים הנמצאים שם, לא מצאתי משהו אטרקטיבי יותר מידי.
זה הרגע בו מתחיל צבי גילת לספר לנו על ערמות החציר שראה בשדות ועל צבע צהוב טרי וחי כל כך כאילו נכנסנו לאחת התמונות של ואן-גוך. אז באמת היו שם מספר ערמות חציר במתבן, וגם שדות היו שם למכביר. בכל מקרה, משלב זה מתחילה עלייה לא קצרה בכלל וקשה עד מאוד לאלו הסוחבים לא מעט קילוגרמים על גבם. בשלב מסוים של העלייה עצרו לידי מספר נהגי טרקטורונים שחשבו שאני על סף עילפון (אוי כמה שהם צדקו), ולכן הציע לי אחד מהם לקחת אותי הביתה ונתקל מיד בסירוב מצידי.
לאחר מכן הציע לי מים קפואים שאותם קיבלתי בזרועות פתוחות -; איזה אנשים נהדרים! לצערי, בשלב זה של היום, התקשיתי למצוא מקום מוצל נורמאלי ונאלצתי להסתפק בעצים ספק שיחים שממש עשו לי טובה והשאירו לי קמצוץ מצילם להיות תחתיו. הנוף מלמעלה בהחלט מרשים וניתן לראות מכאן את כל אזור הכנרת. בדרך ראיתי נקודת טריג ותחנה מטאורולוגית, נפנפתי להם לשלום והמשכתי.
לאחר מכן קלטו עיניי שרידי חללית (שכמדומני התרסקה בשנת 1965, אך ישראל הכחישה נמרצות). כאן אני חייב לציין משהו -; הסימונים מהירדנית היו מתחת לכל ביקורת ואילצו אותי פעמים רבות מידי ללכת ולחפש אותם. נראה כי במסלול הנוכחי היה חסר להם צבע ולכן עשו מרווחים גדולים מאוד בין סימון לסימון אשר משאירים אותך המטייל משתומם אל מול בולדרים (סלעים) רבים ותוהה על הכיוון הנכון. באחד הפעמים בהם איבדתי את דרכי, הגעתי למקום מושבם של בדואים.
הכלבים שלהם, כבר ממרחק זיהו את הזר המתקרב ואני מצידי הורדתי במהירות את התיק מגבי בחיפוש אחר תרסיס הפלפל שלי שדווקא כשהייתי זקוק לו -; נעלם לי. בסופו של דבר, השביל היה בכיוון השני (יש להם מזל לכלבים האלה). כמעט כל הדרך מהירדנית שמעתי באסים של מוזיקת טראנס וכל הזמן חיפשתי את מקור המוזיקה. ובכן, בשלב מסוים איתרתי את החוגגים שעמדו תחת מאהל גדול ונהנו ממסיבה פרועה (אפטרפארטי בלשון הקרחניסטים).
בחורבת אולם לצד עצים, שוקת וסוג של בור מים מצאתי שלושה תושבי נצרת שניצלו את צום הרמדאן ובאו הנה לטייל. אחד מהם פנה אלי ושאל אותי האם אני אחד מהחוגגים... השבתי לשלילה והוספתי שאני מטייל. האיש תמה על כך שאני מטייל ביום חם כל כך והזמין אותי לשתות מהמעיין בטענה שהמים טובים יותר מהמים שאנו קונים בחנות. החזרתי לו את הכדור והזמנתי אותו לשתות מהמים אך הוא סרב ואמר שהוא בצום ונראה היה כי קצת נעלב מכך שלא רציתי לשתות בעצמי... (מה לעשות שמים עם חרקים וירוקת לא עושים לי את זה). לאחר מכן הוצאתי פיתה עם קבנוס ומיד התנצלתי שאני אוכל להם מול הפרצוף בשעת צום.
את המשך הדרך אינני זוכר בבירור, נראה היה בשלב זה כי רק רגליי עבדו, וגם זה בקושי ומוחי נכנס למצב קטטוני עקב החום הכבד והיום הארוך והעמוס שעבר עלי. בשלב מסוים עצר לידי אופנוען שטח עם קסדה ואמר לי: "גדעון?" ואני השבתי: "מי זה?". התברר שהיה זה עומר בן כיתתי שטייל באזור. הוא שאל אותי האם אני צריך טרמפ או כל דבר אחר ואני השבתי לשלילה. בהמשך הדרך,
באחת ממנוחותיי ישבתי על שדה בסמוך לעדר פרות. מכונית שטח שהגיעה, עצרה ממש לידי וממנה ירדה בחורה ושאלה אותי בנחמדות האם היא יכולה לצלם אותי יחד עם הפרות. בהתחלה לא הבנתי את הקטע אך הנהנתי בראשי והיא שמחה. בהמשך, יצא בן זוגה ושאל אותי האם אני הרועה של הפרות. צחקתי ואמרתי לו שאני עושה את שביל ישראל (תראו לאיזה מצב הגעתי). ממש לפני רדת החשיכה הגעתי לכפר קיש ומכאן הגיע חבר טוב לאספני ואני עייף, מאושר וטוב לב.
סיכום:
למרות כל הקושי של המסלול והתיק כמובן, לא הייתי מוותר עליו בשום פנים ואופן... הכרתי מקומות אליהם ייתכן ולא הייתי מגיע לעולם ופגשתי אנשים מעניינים אותם ייתכן ולא הייתי פוגש בשום מקום אחר. נשאתי משקלים שאף בצבא לא סחבתי ועשיתי זאת בגבורה לאורך קילומטרים רבים. גיליתי עד כמה הנני בור בהכרת הארץ, אפילו במקומות הנמצאים ממש מתחת לאפי.
לתחילת הכתבה
