שביתה בדרכים
אמבה:
נפאל בשביתה ואנחנו קצת תקועים וקצת נחים. הזדמנות מצוינת להתעסק בטיפוח הגוף. אז אחרי המספריים, הלק, הפינצטה והמון שמפו אפשר להיכנס עוד פנימה לאיברים הפנימיים ולנקות גם אותם. בכל זאת, אנחנו במזרח כבר חודש וחצי ועוד לא דיברנו עם בטן יותר מדי, למרות שזרקנו פנימה המון ג`אנק רחוב מטוגן. במיוחד אחרי הטרק הארוך והתשישות הגופנית גם בטן רוצה להתבטא. מאחר וחטפתי כאב בטן חמור מהרגיל, התחלתי להתייעץ ברופאים הכי טובים, הישראלים מסביב שגם להם כואבת הבטן. לרוב אני ובטן נפגשות ללילה אחד סוער, אז כולל ההכנות וההנג אובר, יום וחצי זה זמן סביר. אבל הפעם כבר יותר משלושה לילות עברתי לגור בין האסלה לכיור ועוד יומיים של התעסקות סוערת מסביב ואפילו אחרי שבוע עוד קיבלתי תזכורות מדי פעם, מחלה אמיתית, כך שהיה לי הרבה זמן להחליט ממה אני סובלת. מסקנה: יש לי אמבה. מסביב, כולם ידעו מה זה, לנו זה היה חדש. ההבדל בין אמבה לקלקול קיבה רגיל הם הגזים, כולך מבעבע כמו סודה לשתיה, חוויה לא נעימה. אמבה אוהבת סוכר, היא נכנסת כשאכלת משהו מתוק ומקולקל, כמו סופגניה כתומה וישנה, חשודה עיקרית מספר 1. אז האמבות מתרבות לך בגוף במיוחד כשאתה מכניס עוד אוכל מתוק. הבעיה אצלי היא שכשרע לי אז רק מתוק יכול להיכנס וזה לא ממש עוזר לי נגד האמבה. למרות שהאמבה לא מדבקת פגשתי הרבה ישראלים שסבלו ממנה יחד איתי וגם רון דיבר עם הבטן שלו בימים אחרים ממני אז אולי בכל זאת יש משהו מדבק, אפילו פסיכולוגי? לאמא: עכשיו הכל בסדר, אל תדאגי.
טיסות:
בגלל השביתה, הדרך היחידה להתנייד היא בטיסות פנימיות בין פוקרה לקטמנדו. זו לא דרך שהיינו בוחרים בה בימי שיגרה, בעיקר בגלל העלות הגבוהה אבל גם לא רצינו להישאר בפוקרה עד תום השביתה, ענין של שבועות להערכתנו. בכלל, הדרך היחידה לצאת מנפאל הסתמנה כעוברת דרך שדה התעופה בקטמנדו. החלטנו לטוס. היתרון הגדול של טיסה הוא נוחות ומהירות, הפעם לא זה ולא זה חלקו איתנו בכרטיס טיסה. אחרי ששילמנו 75 דולר לכרטיס, 20 דולר מעל המחיר בימי שיגרה, יש הרבה ביקוש לטיסות בשביתה, היינו צריכים ללכת ברגל לשדה התעופה, 40 דקות עם תיק על הגב. בדרך פגשנו רבים שהלכו כמונו. המתחכמים שכרו פורטר או עגלה כדי לסחוב את התיקים ותיירים עם כסף הגיעו באמבולנס או ברכב תיירים במחיר עשרוני בדולרים. לאחר שצעדנו די מהר הגענו לשדה, מבנה קטן עם פיצוציה יקרה, כמה ספסלים בשמש והמון מטוסים. יש שמונה חברות תעופה שונות, מטוסים נוחתים כל רבע שעה וממריאים מיד כשהם מתמלאים, ממש בקצב של אוטובוסים. המטוסים קטנטנים- רק 20 נוסעים מצטופפים בכל מטוס. התיישבנו בחדר המתנה הומה אדם, תיירים ומקומיים שגם בשבילם זו הדרך היחידה לצאת מפוקרה ולא ברגל. כל רבע שעה הגיע מטוס, ירדו אנשים וניגש דייל וקרא לנוסעים שלו לעלות למטוס. הזמן עבר. המטוס שלנו התעכב והתעכב, הנוסעים בשדה התמעטו ואז אחרי שעתיים וחצי איחור... לא, לא המראנו. הטיסה התבטלה, נדחתה למחרת בבוקר בגלל אילוצי מזג אויר וחושך, גם זה קורה. באופן מפתיע לקחנו את זה באיזי, אפילו הרגענו את הישראלים הזועמים שמסביב. המראנו בבוקר, שש וחצי אנחנו בתוך המטוס. דייל עבר עם סוכריות חמוצות והישראלים התחמנים (אנחנו) לקחו מלאי. עדיין יש לי סוכריות בכיס המעיל. חילקו גם צמר גפן לסתום אוזניים. מטוס קטן, צפוף ורועש, אבל 20 דקות והיינו בקטמנדו.
קטמנדו:
ויכוח קצר בשדה התעופה הוריד את מחיר המונית מ- 500 ל- 200 רופי, לא רע. בימים רגילים המחיר הוא 150 רופי בלבד. הגענו למרכז העיר, התאמל. נחמד פה, לנו זה מזכיר זכרונות יפים מקוסקו בפרו, ערבוב של אזור תיירותי ואזור עירוני מקומי. חנויות מזכרות ליד חנויות בגדים, מסעדות ליד דוכני סנדוויצ`ים. אפשר להשיג סלט ירוק, לקנות לחם טרי ממאפיה וקפה טעים וכמה צעדים ימינה ואתה בתוך שוק ירקות, רחוב קצבים ומקומות למקומיים. עוד כמה צעדים ואתה שוב ליד סוכנויות טיולים לתיירים. בערב אורות ודוכני פופקורן. בתוך הכל מוניות, אופנועים, אופניים והמון הולכי רגל. לא סואן כמו דלהי, לא גטו תיירים כמו פוקרה. אחר, יפה, כמו קטמנדו. וגם השביתה אחרת, יש מוניות, יש ריקשות, רוב החנויות פתוחות ובכל זאת אין בנק, הדואר אוסף אבל לא שולח והקולנוע סגור. כל כמה ימים מתארגנת הפגנה גדולה ואז מטילים פה עוצר, אסור למקומיים לצאת לרחוב ורק תיירים מטיילים ברחוב סגור, שקט של שבת מוקדם בבוקר. גם זו חויה שנזכור מהטיול הזה.
המשימה החשובה שלנו היא לנסות להגיע לסין, עדיף דרך טיבט והכי טוב תוך כדי טיול ג`יפים. חששותינו שאין תחבורה ושהגבול סגור התבדו. יש טיול, אומנם יקר- שילמנו 450 דולר לאדם כשמחירי שיגרה הם בין 250-300 דולר בלבד, אבל אנחנו מבינים שהמחיר של הדלק שובר שיאים עכשיו, אין תחבורה מסודרת ואין תיירים אז יותר קשה לארגן טיול כזה. הטיול יוצא עוד יומיים אז אנחנו מחכים וגם מתרגשים לקראת המעבר לסין. בינתיים אנחנו מסתובבים בתאמל. ביקרנו בבית חב"ד, התירוץ היה להחליף ספר אבל בעצם הסתקרנתי לראות מה יש במוסד היהודי הזה במזרח. התאכזבתי, מלוכלך ומוזנח. אולי הם עדיין מתאוששים מהסדר. בכל זאת החלפנו ספר וקניתי מצות לנשנש. אז אנחנו בדרך החוצה מנפאל למרות שלא עשינו קורס קייאקים שרון מאוד רצה וכנראה שלא נצליח לעשות בנג`י שאני רציתי, אז בינתיים אמהות יקרות, תמשיכו לנשום סדיר.
מנוחה כפויה
יתרונות בשביתה:
המנוחה הכפויה עושה לי טוב, ממלאת מצבורי אנרגיה שדי התרוקנו מהטרק ועושה לי חשק לעוד. היא מאפשרת לנו להכיר את העיר יותר לעומק כשלרוב היינו חולפים לרגע. זה לא שעכשיו אנחנו רואים אתרים שהיינו מפספסים או חורשים מוזיאונים וגלריות (אולי בסין) אבל עוד בית קפה עם נוף לשקיעה, מאפיה עם עוגה טובה, מיזלי עם פירות ויוגורט... כן, אני יודעת שיש הרבה איזכורי אוכל בכתבה הזו אבל זה בעיקר מה שנשאר לנו לעשות פה. הקצב שלנו השתנה, פחות מכוניות ברחוב, שקט, פחות זיהום, יותר נעים להתהלך. כל המחירים יורדים, חדר במלון של 700 רופי ירד תחת התמקחות לפחות מחצי מחיר אז אנחנו ישנים בתנאים יותר טובים. זו גם הזדמנות לקנות מזכרות, כי אפשר להתמקח על המחיר, אז שלחנו חבילה לארץ שתחכה לנו (בבקשה לא לפתוח בלעדינו).
ישראליאדה:
היום ישבתי בבוקר בבית קפה כשמסביבי 12 שולחנות מלאים, בחצי מהם ישבו חבר`ה ישראלים. בפוקרה הלכתי ערב אחד ברחוב, מסביבי הלכו עוד תיירים בקבוצות נפרדות. פתאום מישהי שאלה בשקט, בעברית את החברה שלה מה השעה, בחור אחר ענה לה מהצד השני בעברית, מישהי מאחורי ציחקקה בעברית ואני שאלתי: זה לא מוזר לכם שכולנו כאן ישראלים? מישהי ענתה לי: "אנחנו בכלל בטבריה".. באמת שמתי לב. קטמנדו מלאה ישראלים ובכל פינת רחוב עומד אחד משלנו. אני לא יודעת אם זה טוב או רע, זה בעיקר מוזר. אולי עוד נתגעגע בסין לנוחות הישראלית הזו מסביב.
שעות עבודה:
הנפאלים מתחילים את היום מוקדם בבוקר ומסיימים אותו קצת אחרי החשיכה. בכפר, עם רדת הערב נדלקות מנורה או שתיים אבל יש הרבה חושך וזו סיבה טובה לסיים את היום מוקדם. בעיר, למרות החשמל והתאורה ברחוב אין חיי לילה. יש תיירים שמסתובבים וכמהים לבילוי לילי אבל כמעט ולא תראו מקום שפתוח אחרי עשר. בשבע השקיעה, הרחוב נדלק ויש דוכני אוכל. ערב, יוצאים, יש אווירה של בילוי, אבל בשמונה וחצי רוב החנויות כבר סגורות ורק הפיצוציות נשארו מוארות. בעשר כבר דלת המלון תהיה נעולה והשוער יפתח לך בפיג`מה ושיער סתור. יש לנו מסעדה יפנית מומלצת בקטמנדו (בטיפים) וגם היא עובדת משמונה בבוקר ועד תשע וחצי בערב בלבד. תחשבו על מסעדה בהרצליה פיתוח שנסגרת בשעה הזו. אחרי תשע ממש בלתי אפשרי כאן להשיג ארוחת ערב אפילו בלב האזור התיירותי.
הדוגמא הכי טובה להבדלים בינינו היא בקולנוע. יש הצגות בשלוש ובחמש אחר הצהרים, אבל אין הצגות ערב ובטח לא הצגת חצות. לעומת זאת, בשבת בבוקר יש סרט אחד בשעה שמונה וחצי בבוקר. מישהו רואה אותנו הולכים בשבת בבוקר לקולנוע בשמונה וחצי? אפילו עם ילדים קטנים לא היינו מסתדרים כל כך מוקדם. עוד דוגמא, מהטלוויזיה. כשיש שידור חי חשוב כמו נאום של המלך בזמן השביתה, הכי פריים טיים, אז השידור הוא לא בערב כמו אצלנו, כאן שעת השיא לצפיה בטלויזיה היא דווקא בשבע בבוקר. סדר הזמנים שונה לחלוטין משלנו. אז למה זה ככה? כנראה כי נפאל היא מדינה קרה ואין פה את הצורך לצאת בערב, בשעות הנעימות של היום. אז למרות שלא קר עכשיו בערבים, עדיין אין תרבות של יציאה בערב מהבית. רוצים לבלות כאן? אנחנו ממליצים דווקא על שעות הזריחה, רק בבקשה אל תעירו אותנו בשביל זה.
