תלאות בשגרירות הודו
נראה שהשבוע האחרון בנפאל הצליח להרגיע אותנו במידה כזו, ששכחנו את נפלאות הבירוקרטיה ההודית, אחרת לא הייתי נדהמת כל כך כמו שנדהמתי היום בשגרירות ההודית.
מיד עם הגיענו לקטמנדו ניגשנו שמחים ונרגשים לשגרירות הודו. הופנינו לאגף חידושי הויזה, שם היו שלושה תורים: אחד ארוך ומבולגן, אחד קצר יותר ואחד קצר מאוד. לאחר מבט ראשוני הבנו שהתור הארוך הוא של אשרות לתושבים הודים (העובדה שהיו רק הודים בתור הסגירה את העניין). מאחר ואף אחד בשגרירות לא חשב לתלות שלט עם הוראות לאן יש לגשת בכל עניין, החלטנו לנחש ולעמוד הקצר ביותר. הניחוש שלנו התברר כמוצלח - קיבלנו טופס בו מילאנו באופן מפתיע רק פרטים בודדים, ואז התבקשנו לעמוד שוב בתור.
כשסוף סוף הגענו לסוף התור, הגשנו לפקיד את הטפסים שלנו. הוא רק העיף בהם מבט חטוף, ומיד צבע הפרצוף שלו הפך לאדום: "את לא יודעת לקרוא?? קחי תמלאי שוב!!" מסתבר שמילאנו את הטפסים באותיות קטנות ובעט כחול, במקום באותיות גדולות ובעט שחור. אין בעיה, מילאנו שוב את הטפסים ושוב עמדנו בתור. בינתים התברר לנו שלא סתם הטופס שמילאנו היה קצר- זה היה רק טופס הגשת הבקשה לצורך הגשת בקשה לויזה (כן כן, ככה בדיוק). כמו כן, הטופס הזה יעלה לנו 300 רופי ויקח לו שבוע לפחות לנוח ולהבשיל על השולחן של הפקיד ההודי, ושרק אז נצטרך שוב להגיע לכאן, למלא טופס ארוך ומיגע יותר, לשלם עוד 3050 רופי בשביל הויזה, ואז לחזור שוב אחרי הצהרים כדי לקבל אותה סוף כל סוף.
השבוע עבר, וניגשנו הבוקר שוב לשגרירות. הפעם כבר היינו חכמים ובאמתחתנו היו כבר הטפסים הארוכים מלאים, בעט שחור ואותיות גדולות כמובן. נעמדנו בתור של אותו פקיד לא סימפטי שצעק עלינו בפעם הקודמת, וחיכינו כדי שהפקיד ישדך את תמונת הפספורט שלנו לטופס, יכתוב עליו שתי מילים וישלח אותנו לעמוד בתור אחר, שם שוב חיכינו הרבה, שילמנו את 3050 הרופי, ראינו איך אחד הפקידים תוחב כמה מהשטרות לכיסו, והתבקשנו לחזור בערב, לקבל את הויזה.
תוך שאנחנו עומדים בתור האחרון, שמענו מהתור השני קול מתחנן בעברית. שני צעירים ישראלים שהיו כאן איתנו לפני שבוע להגשת בקשה לצורך הגשת בקשה לויזה חזרו שוב, אך הקבלה על התשלום לא היתה ברשותם. מסתבר שבחורה נוספת שהיתה איתם לפני שבוע לא הגיעה לשגרירות כפי שסיכמו, והקבלה שלהם על התשלום הראשוני נמצאת אצלה. כל מה שהם מבקשים הוא שהפקיד הנחמד יעזור להם, ויראה ששמם מופיע אצלו בהעתקי הקבלות - כך ידע ששילמו, והם יוכלו להנפיק ויזה כבר היום. מסיבה כלשהי הפקיד לקח את הבקשה כעלבון, כאילו הבחורה מנסה להפיל את אשמת אבדן הקבלה עליו, ומיד פקד עליהם לחכות בצד שעה. No Visa for you, Come back one hour!
מה אפשר לעשות נגד פקיד אטום שלא מעניין אותו שיש תור ארוך והוא מעדיף לצחוק עם חברים שלו במקום לעבוד? שניהם התיישבו בצד, וחיכו שתעבור השעה, כי אולי בסופה יהיה לו זמן וחשק לבדוק אם שמם מופיע ברישומי הקבלות. לפני שהלכנו עלה רעיון לשלם לו שוב את מלוא סכום הגשת הבקשה, 300 רופי לאחד, כדי להמשיך בתהליך עוד באותו יום, בתקווה שהסכום ילך לכיס הפקיד והם לא יצטרכו לחכות שבוע נוסף עד שטופס הבקשה ישכב מספיק זמן על השולחן בשגרירות. אני לא יודעת מה קרה איתם בסוף, יש סיכוי שכשנחזור היום בערב לקבל את הויזה הם עוד יהיו שם, מחכים לפקיד.
שבוע אתרים בקטמנדו
כשנכנסו למלון בקטמנדו עמדו לי דמעות בעיניים. אחרי שלושה חודשים ראיתי פעם ראשונה שטיח מקיר לקיר, אמבטיה של ממש, שמיכות פוך, טלויזיה וחלון ענקי עם וילונות. ולא רק זה- היה ריח ניקיון מוכר באוויר, ריח שלא הרחתי כבר שלושה חודשים. הידיעה שאנחנו נגור בחדר הזה בימים הקרובים הביאה אותנו להבנה שאנחנו כבר לא נמצאים בהודו. נפאל כל כך קרובה להודו, וכל כך שונה ממנה - הריח האופייני של הודו, הפרות, הלכלוך ברחובות והקבצנים - כל אלה נעדרים כמעט לחלוטין מרחובות קטמנדו, מה שהופך אותה בעיני ל"הודו למתחילים", או למקום טוב למנוחה נפשית למטיילים בהודו.
לאחר שגילינו שיש לנו שבוע להעביר בקטמנדו עד לקבלת הויזה, החלטנו לנצל את שבוע ההמתנה כדי "לחרוש" את קטמנדו והסביבה עד כמה שניתן. התחלנו בכיכר דורבאר (Durbar Square). "כיכר דורבאר" היא הכיכר שנמצאת מול ארמון המלך, ויש אחת כזו בכל אחת מהערים הגדולות בנפאל. לכיכר דורבאר שבקטמנדו הגענו אחרי הליכה של 20 דקות מטאמל (Thamel), אזור התיירים. כשנכנסנו לאזור הכיכר עצר אותנו שוטר, שסימן לנו לגשת לקנות כרטיס כניסה. 200 רופי שילמנו עבור כל כרטיס, קיבלנו עלון עם מפה קטנה והסברים באנגלית, ונכנסו לככר.
כיכר דורבאר בקטמנדו מלאה במקדשים, ואנו שכרנו מדריך בכיכר כדי להבין מי נגד, איזה מקדש שייך לאיזה אל ולמה. המקדש הראשון שראינו בכיכר היה המקדש של האלה קאלי, ההתגלמות הנוראה של האלה הנשית פארווטי, או אלת המוות. כל המקדשים במתחם הם מקדשים פעילים ומיוחדים, אך זה היה המיוחד ביותר בעיני - במקדש זה מתגוררת אלה בשר ודם - הקומארי דבי. לפני שלוש מאות שנה בערך למלך הנפאלי היתה חברה מאוד טובה- נערה שהיתה משחקת איתו כל יום בארמון במשחקי לוח. היחסים בין השניים היו תמימים לחלוטין במשך שנים ארוכות, עד שיום אחד המלך חשב מחשבות אסורות לגבי אותה נערה, אך לא עשה שום דבר לגביהן. בדרך כלל מחשבות אינן דבר מזיק, אבל במקרה הזה למחשבות הללו היו השלכות רציניות. מסתבר שאותה נערה היתה התגלמותה של האלה קאלי האיומה, ומחשבות המלך פגעו בה מאוד, והיא לא חזרה עוד לארמון. עוד באותו לילה המלך חלם חלום, שהנחה אותו למצוא ילדה צעירה ומושלמת (ממשפחה מיוחסת בלא פגם גופני), ולסגוד לה כאלה קאלי.
מאז, במשך שלוש מאות השנים האחרונות, מתרחש בכל כמה שנים טקס מוזר בכיכר דורבאר - קבוצת ילדות צעירות נבחרת מושמת בחדרים חשוכים - כל אחת לבד, כשנזירים משמיעים להן קולות מפחידים של מפלצות. לאחר כמה שעות מביאים את כולן לחצר ושם חיילי צבא שוחטים בפניהן עדר בפאלו, כשברקע משמיעים קולות מלחמה ותופים חזקים. הילדה שלא בוכה ולא מפחדת מכל האירוע האיום הזה נבחרת ל"קומארי דבי" - האלה החייה, התגלמותה של קאלי. מאותו רגע היא עוברת לגור עם משפחתה במקדש, מברכת בכל יום אלפי מאמינים (כולל את המלך, מפעם לפעם), ועם המחזור הראשון נלקח ממנה התואר, והיא עוזבת את המקדש עם תשלומים קבועים ומלגות לימודים לכל החיים. כל נפאלי היה רוצה שבתו תהיה הקומארי, אפילו שעם בחירתה היא נידונה לשנים ארוכות של כליאה במקדש (היא יוצאת משם רק 13 פעמים בשנה, וגם זה רק בתהלוכות!!), בידוד חברתי ושמיעה יומית של מצוקות אנשים מבוגרים.
כשהגענו הקומארי יצאה לחלון כדי להסתכל על התיירים (יותר נכון - כדי שהתיירים יסתכלו עליה). אסור לצלם את הקומארי, מותר רק לקנות גלויות של פניה. כמו כל דבר במזרח, הכל הופך בסופו של דבר לעסק כלכלי. מכיכר דורבאר המשכנו למקדש הקופים הבודהיסטי (Swayambhu). עלינו את כל 400 המדרגות התלולות של המקדש, ושילמנו 75 רופי כניסה למתחם המקדש. מתחת לסטופה (מגדל המקדש, עליו מצוירות עיניו של בודהה) מוצבים גלגלי תפילה. סביב הסטופה הולכים עם כיוון השעון, תוך סיבוב גלגלי התפילה. על כל גלגל רשומה המנטרה - "אום מה ני פד מה הום" - מסלול גילגוליה של הנשמה לפי הבודהיזם. כשמסובבים את הגלגל, המנטרה נישאת באוויר.
פטן ומקדש פשופטינת
אחרי כמה ימים נסענו לכיכר דורבאר שבפטן (Patan), עיר הסמוכה לקטמנדו (כמו רמת גן ותל אביב). בכניסה לכיכר נמצא הפסל של אלת החינוך וההשכלה (ואין לה שרוך אפור). הסמל של האלה הזו הוא מגן דוד. נפאל כולה מלאה במגני דוד - בעיקר במקומות הקשורים להשכלה, כמו בתי ספר וחנויות ספרים.
כל הדרך לנפאל זימזמתי את השיר של גלי עטרי על נפאל הרחוקה ("ומספרים... תעוף ציפור האבן.. בנפאל הרחוקה.."). ציפיתי שכשנגיע נראה את ציפור האבן המפורסמת, שלפי השיר - כשהיא שתעוף לא יהיו עוד מלחמות. תיארתי לי לעצמי שאם כתבו עליה שיר, סביר שהציפור היא יפהפיה וענקית, והיא חייבת להיות גם אטרקציית התיירות מספר אחד של נפאל, ואם לא אז בטח מספר שתיים. בכיכר דורבאר שבפטן המציאות המאכזבת טפחה בפני. ציפור האבן היא בסך הכל פסלון קטן על ראשו של פסל גדול יותר (פסל גרודה, רכבו המעופף של האל שיווה), וכל הקומפלקס הזה נמצא על עמוד בגובה 5 מטר בערך, כך שממש קשה לראות שיש שם בכלל ציפור. איזו אכזבה.
אבל מה, סיפור יפה כן יש מאחורי אותה סיפור, דומה לזה שיש בשיר אבל עם פואנטה אחרת: ליד הפסל יש מקדש הינדי, שבכניסה אליו מוצבים פסלים של פילים. מול אותו מקדש ישנה אמבטיה ציבורית (עדיין פעילה, כשהגענו ילדים התקלחו בה), ומסופר שברגע שפילי האבן ירדו לשתות ממי האמבטיה, הציפור תתעורר לחיים ותעוף. עד כאן כמו בשיר, אבל הפואנטה המקורית לא פסטורלית כמו בשיר - לפי המדריך שלנו, כשהציפור תעוף המלך ימות. אם מאמצים את העיניים אפשר לראות שמעל ראש הנחש עומדת ציפור האבן הקטנה:
בפטאן ישנם לא מעט מקדשים, מעבר למתחם הכיכר. ביקרנו גם במקדש הזהב הבודהיסטי היפהפה. הפיסול במקדש מזכיר קצת אמנות יפנית. בצד המקדש ישנו מנזר עם ציורים טיבטים מרהיבים, והמקום כולו נראה כמו יצירת אמנות גדולה. (כניסה למקדש - 25 רופי).
התמזל מזלנו, ובדיוק כשביקרנו בקטמנדו האל הגדול שיווה הגיע לגבורות, וחגגו לו יומולדת. אף אחד לא ידע להגיד לנו בדיוק בן כמה הוא, אבל כולם כולם ידעו להגיד שזה לא משנה ממש, העיקר שאפשר לעשן. מסתבר שמאמינים ששיווה הוא האל שהביא עשרה קבין של ג`ראס לעולם - אחד לו ותשעה לאדם. לכן, ביום הולדתו של שיווה, מצווה היא לעשן עד-לא-ידע, ועד כמה שהבנו העניין הזה הופך לחוקי ליום אחד - אפילו השוטרים מעשנים.
את יום ההולדת חוגגים במסיבה גדולה בפשופטינת (Pashupatinath)- מקדש של שיווה (בהתגלמותו כפשופטינת, אל החיות) הסמוך לקטמנדו. ביום זה מגיעים רבבות הינדים מרחבי הודו ונפאל לפשופטינת, כדי להתברך במקדשו של שיווה. המוני באבות מגיעים גם הם, וכולם כולם מעשנים. מרגע שהתקרבנו למקדש ריח הג`ראס עלה באפנו, ובקטעים מסוימים העשן היה סמיך כל כך שהיה קשה לנשום. המדריך שלנו סיפר (כן, גם פה שכרנו מדריך) שביום החג הממשלה מממנת את הסאדהואים שמגיעים לפשופטינת - מספקת להם אוכל, עצי בעירה וג`ראס.
התורים המטורפים בדרך למקדש פשופטינת היו באורך של כמה קילומטרים מפותלים, ולכל אורכם הם אובטחו בשוטרים חמושים. כשהתקרבנו לאזור נבהלנו וחשבנו למצוא לנו תעסוקה אחרת במקום היומולדת, אבל אחרי דקת מחשבה החלטנו לפנות לשוטרים, שבנפאל הם החברים הכי טובים של התיירים. כל השוטרים, לאורך כל הדרך, פינו לנו את הדרך - בזכותם עקפנו את התורים כולם, כמו אורחים של כבוד, ותוך מספר דקות (ותשלום של 250 רופי לכרטיס...) נכנסו למתחם המקדשים. מפשופטינת המשכנו למקדש בודנאת (Boudhanath). זוהי הסטופה הבודהיסטית הגדולה ביותר בנפאל, וגם המפורסמת ביותר (היא מופיעה בהרבה סרטים שנפאל מופיעה בהם).
העיניים שעל הסטופה הן העיניים הטיבטיות המפורסמות. אלה הן עיני הבודהה החכמות, ובינהן ה"אף" - שהוא בעצם הספרה 1 בטיבטית, ספרה המסמלת את אחדותו של העולם כולו ושל כל היצורים החיים בו לממשות אחת. הדגלים התלויים מסביב לסטופה הם לא לקישוט, אלה דגלי תפילה עם משמעות נחמדה - על כל דגל רשומות מנטרות תפילה, והבודהיסטים מאמינים שכל פעם שהרוח נוגעת בדגל, התפילה נישאת ברוח. מקסים! מסביב למקדש בודנאת ישנה קהילה גדולה של פליטים טיבטיים, מה שמשפיע מאוד על האווירה באזור כולו - זה האזור הרגוע ביותר שהיינו בו כל הטיול, יש בו אווירה שלווה וקסומה במידה מסוימת. הטיבטים כאן מצליחים לשמור על התרבות שלהם כפי שהיתה בטיבט, ושומרים בין היתר גם הלבוש המסורתי.
נגרקוט וטרק בדרך חזרה
נודע לנו שמתוכננת שביתה בעוד מספר ימים, ובגלל שאנחנו חייבים להגיע לדלהי עד סוף החודש להארכת כרטיס הטיסה שלנו, החלטנו לברוח מקטמנדו כדי לא להתקע בה למשך כל תקופת השביתה. הבריחה שלנו אילצה אותנו לוותר על הטרק המתוכנן באנאפורנה, ולהסתפק בטרק עד לתחנת האוטובוס שלקח אותנו לנגרקוט (Nagarkot), כפר ישנוני ליד קטמנדו - כדי לראות שקיעה אחת וזריחה אחת, ולחזור. לצערנו, מזג האויר לא ממש התחשב בתוכניות שלנו, והערפל ששרר באזור כל אותו יום שהינו בנגרקוט קצת הפריע לנו לראות את הנוף, את השקיעה ואת הזריחה. אבל השקט הנהדר, האוויר הצלול והנוף החלקי שראינו, היו שווים את הנסיעה לשם.
באוטובוס פגשנו שני ישראלים - דן ויוני, שאיתם העברנו את כל הביקור בנגרקוט. במשך כל הזמן הזה יוני גרם להרבה חיוכים נבוכים ופרצי צחוק היסטריים בקרב הנפאלים, בגלל משמעות שמו ה"גסה" (כמו שכבר כתבתי, יוני הוא אבר מין נשי בהינדית ונפאלית). בהודו ונפאל עדיף שלא להסתובב עם שם כזה, או לשנות אותו ליונתן. אני ועדי גם משנים שמות כששואלים אותנו, לא מהסיבה של שם "לא מהוגן", אלא פשוט כי הם לא יכולים לבטא אותו. עדי הוא חדיג` או אדי, ואני הופכת לאופיר. דן ויוני (שהשתדלנו לקרוא לו יונתן) סיפרו לנו שהם קנו כרטיס אוטובוס לכיוון אחד, ואת רוב הדרך חזרה לקטמנדו יעשו בטיול רגלי בבוקר עד לתחנת האוטובוס בבהקטפור, עיר הנמצאת במרחק כמה שעות הליכה. מאחר והנסיעה עד נגרקוט החסירה כמה פעימות מלבנו, גרמה לי לכסות את העיניים כמה פעמים מרוב פחד ולעדי לבקש מהנהג להשתדל להאיט כשהכביש מתפתל ועולה על ההר, החלטנו לעשות את הדרך חזרה יחד עם דן ויוני ברגל.
דיברנו עם עוזר נהג האוטובוס (שהיה גם איש הקבלה במלון הנחמד שישנו בו) וסיכמנו איתו שאנו נצא בבוקר מוקדם ונלך עם הכביש, כך שכשהאוטובוס יצא הוא יאסוף אותנו בדרך מהנקודה שנגיע אליה. וכך, אחרי שקמנו מספיק מוקדם לראות את זריחת השמש מאירה על פסגות ההימלאיה, התחלנו בירידה מההר, בתקווה להספיק להגיע לתחתיתו כדי להמנע מלרדת את השאר בתוך האוטובוס. זה היה הטרק הראשון בטיול שלנו, ולאור מצב השרירים שנשארו תפוסים במשך כמה ימים - כנראה שנתמקד כרגע בטרקים מהמלון למסעדות ובחזרה.
