עפתי לתרמילאים

אומרים שלום לפמיר חוזרים לקירגיסטן

טניא ורועי חוצים בחזרה את הגבול מטאג`יקיסטן לקירגיסטן, בדרכים לא דרכים, במרשרוטקות מכוסות קרח, מלפני צאת החמה ועד אחרי צאת הנשמה, אבל זה שווה כי זו הדרך מ``גג העולם`` (הרי הפאמיר) לגבול עם סין.. שם יהיה ודאי שונה לחלוטין.
רועי שושי
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: אומרים שלום לפמיר חוזרים לקירגיסטן
Depositphotos/Empty Vectorist

כפר במדבר

  • חמרמורת שנמשכה יומיים.
  • אכילת עוף ברוטב צ`ילי חריף מקולקל ומה שבא בעקבותיו.
  • ויזה שנגמרת תוך שלושה ימים.
  • אוטובוס של עשרים ואחת שעות בדרך לא דרך.
  • כניסה למחנה צבאי במחשבה שזה המשך הדרך - כולל מאסר וחקירה שנמשכו מספר שעות.

זוהי רשימת צרותיו של סטיב, אותו פגשנו להפתעתנו כשחזרנו לחורוג. כמה ביש מזל יכול להיות לאדם קמצן אחד? תקראו, אולי תלמדו משהו.

כשהגענו ללינת הבית שמחנו לראות תיק לא מוכר, חשבנו שנפגוש משוגע נוסף שמטייל פה בחורף. במקום זה קיבלנו את סטיב שהחליט להגיע למרות הכל ושטח בפנינו את סיפורם של הימים לאחר שעזבנו את דושנבה. נתחיל עם זה שאת הויזה הוא הוציא רק לשבועיים כדי לחסוך עשרים דולר. לאחר שלא הרגיש טוב במשך כמה ימים, החליט לא להאריך את הויזה, מה שהיה עולה לו ארבעים דולר, ויצא לדרך באוטובוס כשבויזה נשאר לו שבוע. בחורוג פגש מישהי ושילם לה על המונית לכפר למרות שהגיע לשם מרשרוטקה (אותם ארבעים דולר שיכל להוציא על ויזה) בתקווה שיצא לו מזה משהו.. , הוא נשאר שם מספר ימים וחזר לחורוג, הוא סיים בזה שבילה יום שלם בבסיס צבאי.

בעודו ממשיך לקדוח ולפני שסיים את המשפט, הבהרנו לו שאין שום סיכוי שנהג יסכים להחביא אותו בתא מטען כדי להבריח אותו בגבול וגם אם כן אין סיכוי שאנחנו נהיה על אותה הסעה כשזה קורה. כששאלנו למה לא להאריך את הויזה, אמר סטיב שנמאס לו להוציא כסף...בבוקר יום המחר הוא החליט לחזור לדושנבה ולקחת טיסה חזרה לקירגיסטן. הפתק שהשאיר לנו סיפר על איך נשבר לו החלום והשאיר אותו בודד, עם בו השפל.

ג`סי וקייסי לא הופיעו, גם לא בימים הבאים, והחלטנו להמשיך בלעדיהם.. ובכן, תוכניות לחוד והפאמיר לחוד. לא מצאנו שותפים לג`יפ שהיה יקר מדי בכדי לשכור לבד ומרשרוטקה, כך נאמר לנו, תצא רק מחר. למחרת אמרו לנו שהמרשרוטקה יצאה אתמול אבל יש אחת שתצא בלילה ואם לא, אז עוד יומיים. בלילה לא כדאי לנסוע כי לא רואים כלום. למרות הכל ואחרי ארוחת צהריים משביעה המשכנו לנסות למצוא שותפים להמשך הדרך. כשכבר איבדנו תקווה (או כשחשבנו שמחר יתמזל מזלנו) פגשנו במקרה שני עובדי ארגון שמחפשים שותפים לנסיעה ל-Mugrab, אחד מהם היה פמירי והשני שוויצרי, שגר בכפר שכן לחווה שבה עבדה טניא בשוויץ. סגרנו מחיר עם אחד הג`יפאים וחזרנו בפעם האחרונה ללינת הבית.

באיחור אופנתי של רבע שעה הגיעו הנה ושני העובדים לאסוף אותנו. מזג האוויר היה מצוין ואפילו יחסית לא מאוד קר (האפס עדיין צחק עלינו מלמעלה). בדרך עצרנו לראות מלון חדש שנבנה על יד מעיינות חמים. הטאג`יקי התעקש להראות לנו את החדרים והבריכות המחוממות. הרבה יותר מעניין היה לראות את החממות... במימונו של אגחן נבנו חממות שמחוממות על ידי צינורות בהם עוברים מים חמים מהמעיין, בשיטה זו ניתן לגדל ירקות באיזור מדברי צחיח בו לא צומח כלום, כשאפילו שלג לא יורד כיוון שקר מידי - מדהים.

המשכנו בדרך, עוצרים לאכול באחת מן העיירות ללא תקווה. הטאג`יקי סיפר שבימי ברית המועצות העליזים הוקמו ישובים רבים יש מאין. תושביהם, נוודים לשעבר, הועסקו על ידי הצבא, שהיווה מקור ההכנסה הכמעט יחיד, כמו גם הספק של רוב מוצרי הצריכה, מעץ לחימום ועד תפוחי אדמה לבישול. הבעיות התחילו כשהברית התפרקה התושבים אינם יכולים לכלכל את עצמם, חקלאות לא יכולה להתקיים באקלים זה ולחיי נוודות הם לא יחזרו. ארגונים חוץ ממשלתיים רבים (NGO) פועלים באיזור במטרה לעזור ולמצוא מקורות הכנסה אלטרנטיביים מצד אחד ועד ניקוי שדות מוקשים מצד שני, אולם הדרך עדיין ארוכה. הדרך שלנו לעומת זאת לקחה רק שבע שעות ומצאנו את עצמנו בכפר מוגראב.

 הכפר יושב במישור צחיח-מדברי לגמרי, הוא מבודד לחלוטין - שבע שעות נסיעה ושני פסים מחורוג, שגם היא לא גדולה ונמצאת עשרים שעות נסיעה מדושנבה. וגם עשרים שעות נסיעה ושלושה פסים מהעיר אוש שבקירגיסטן. כיוון שקר מדי שלג לא יורד ובמשך השנה כמות המשקעים היא אפסית. צמחיה כמעט ואין, מה שיש זה עשב נמוך מאוד וקשוח אפילו יותר. אין עצים לבערה אז התושבים השתמשו, ועדיין משתמשים, בשיח מסויים שגדל באזור. במשך השנים הם דיללו את הצמח, כיוון שהשתמשו בשורש לבערה. מדענים אומרים שרק בעוד עשרים שנה הצמח יוכל לשחזר את עצמו. בשנים האחרונות גדלה מודעות התושבים ורובם עברו לשימוש בפחם, עדיין ניתן לראות, מידי פעם, ערימות של השיח בחצרות הבתים.

לתחילת הכתבה

אירוח מקומי

קיבלנו המלצות על ארגון ACTED שפועל באזור. הארגון משדך בין תירים לבעלי לינות בית ובנוסף יכול לארגן נהגים ומדריכים לטיולים בסביבה ובעצם כל מה שתייר צריך. המנהל שאת שמו שכחתי (טניא אומרת שקוראים לו כריסטוף), עזר לנו למצוא לינת בית, אבל בכל פעם ששאלנו מה הם המחירים הוא נתן לנו את ההרגשה כאילו באנו לנצל את המקומיים, קצת קשה להסביר .. אם תפגשו אותו תבינו. כריסטוף גם הציע לנו לשכור ג`יפ לטיול יום, אנחנו העדפנו הליכה ברגל באיזור הכפר וחיפוש אחר עדרי יאקים. הקפיצו אותנו ללינת הבית שהיתה מקסימה. בכדי להתקבל לרשימת הלינות המומלצות של ACTED יש צורך לעמוד במספר תנאים, הראשון והחשוב שבהם הוא שחדר הלינה יהיה מחומם. המחירים קבועים גם ללינה וגם לארוחות. לארגון יש הוסטל משלו בכפר, אך מחיריו גבוהים בהרבה ממחירי לינות הבית, הם מסבירים זאת בכך שהם אינם רוצים להתחרות בתושבים ובכל זאת יש אנשים שישלמו הרבה יותר בשביל מקלחת לדוגמא.

באותו ערב התקיימה מסיבת יום הולדת לאחד מילדי המשפחה ואנחנו הוזמנו. כל המשפחה המורחבת התאספה במטבח, שבימות החורף משמש גם כסלון וכחדר השינה של בני הבית, על הרצפה נפרשה מתה גדולה ועליה פיזרו ממתקים, עוגות ועוגיות, שתייה מתוקה וחריפה (יין פטישים). כולם ישבו מסביב וחיכו לבעל השמחה, כשהגיע הנער אמר שלום לכולם והתיישב בלי שום גינוני יום הולדת. התחלנו לאכול כשמדי פעם מישהו מברך את הנער וכולם שותים לחייו. הכל בשקט, וברוגע מוחלטים. בהמשך הוגשו גם מגשי אורז, בשר וסלטים. בעלי הבית שמו לב שאנחנו קצת עייפים מהיום הארוך שעבר עלינו ושאלו אם נרצה לשכב לישון. נכנסנו לחדר השינה שחומם עוד קודם ונפלנו לשנת ישרים, מספיקים רק לשמוע את קולות הילדים משחקים בכדור בחוץ כשהטמפרטורות הרבה הרבה מתחת לאפס.

קמנו ליום שמשי במיוחד ונטול עננים כרגיל ויצאנו לדרכנו, לא לפני שהתעטפנו בכל בגד אפשרי. אמנם שמשי אבל קר, או יותר נכון קפוא, או יותר נכון קפוא מאוד בחוץ. לפני שיצאנו לחפש את עדרי היאקים שראינו לכל אורך הדרך מחורוג, קפצנו לשוק. שוק יכול לגלות הרבה על המקום בו אתה נמצא, אם זה הביגוד, המאכלים, או כל סחורה אחרת שהתושבים קונים. השוק נפתח בשעת בוקר מאוחרת כי לפני כן קר מדי ונסגר מוקדם מאותה סיבה. הוא הרבה פחות צבעוני מהרגיל ושום ירק או פרי לא נמכר בו למעט תפוחי אדמה גזר ובצל. המוכרים והמוכרות- אנשים קשוחים, לבושים בשכבות רבות ומגפי לבד ענקיים לרגליהם. הבסטות עשויות קראוונים, קרונות רכבת ומיכלי דלק ענקיים שהוסבו לחנויות. למרות כל זה, השוק מהווה מקום מפגש מרכזי לתושבים. הזקנים- פניהם צרובות מקור לבושים במעילי שמיכה, אותם כבר פגשנו במרכז אסיה וצעירים רבים לבושים בבגדי צבא, כנראה שעד היום נחשבים בגדים אלו לאיכותיים ביותר. ברחבה השכנה מחכים נהגי המרשרוטקות לנוסעים לאוש או לחורוג, יוצאים כשמתמלאים כמו שכבר למדנו אין זמנים מדוייקים.

לאחר שקניתי קלפי פוקר של ג`קי צ`אן שרציתי עוד כשראיתי אותם באוזבקיסטן, ובטריות שהספיקו בדיוק כדי לפתוח את עדשת המצלמה, אבל לא כדי לסגור אותה, פנינו לרחבה במטרה למצוא הסעה שיוצאת למחרת לעיר אוש. צעיר שדיבר אנגלית התלווה אלינו ובעזרתו סגרנו עם איברהים והמרשרוטקה שלו שיבואו לאסוף אותנו למחרת לפנות בוקר. איברהים אמר שהמרשרוטקה לא תהיה מלאה, הסכים לכך שנוכל לשבת מקדימה ושיעצור כל פעם שנרצה לצלם בתמורה שילמנו מעט יותר - עסקה משתלמת לכל הצדדים. אחרי שסגרנו את כל המנהלות הגיע זמן חיפוש היאקים. כל עדר פרות באופק הצית בנו מחדש את התקווה שנמוגה ככל שהתקרבנו, התקווה אמנם נמוגה אבל לא אבדה. מתשאול קצר גילינו שעדרי היאקים נמצאים בכפר השכן. התחלנו לצעוד. לאט לאט חילחלה למוחנו הידיעה שהכפר שכן אבל רחוק, החלטנו לחזור, מעט מאוכזבים, לא לפני שהספקנו לפגוש יאק שהסתובב ברחוב והיה קצת עצוב ובלי קרניים.

חזרנו לכפר מחפשים עניינים. כשהתקדמנו לכיוון לינת הבית צפר לנו איבראהים וסימן לנו לעלות אליו למרשרוטקה. עלינו. הוא ביקש מאיתנו אם נוכל לצלם את ביתו וכשנגיע לאוש נצרוב לו את התמונות על דיסק, הסכמנו בשמחה, הוא תכנן לשלוח את התמונות להוצאת של הלונלי פלנט כדי שיכתבו עליו במהדורה הבאה. הסתבר לנו שאיבראהים היה נהג של ארגון ACTED עד שפוטר, לטענתו, כיוון שהוא קירגיזי והמנהל החדש נותן העדפה לעובדים פאמירים. איבראהים החליט בכל זאת לפתוח את ביתו ללינת תיירים, למרות שאיננו כלול ברשימת לינות הבית של ACTED, לאחר שגם הגיש לנו ארוחה, נפרדנו לשלום, בידיעה שנפגש למחרת בבוקר.

 קבענו להפגש בשעה חמש בבוקר, המהדרין יקראו לזה חמש בלילה. חישובים מדוייקים שמבוססים על שנים של נסיון, הביאו אותנו לכוון את השעון לרבע לחמש. מה שנתן לנו שמונה דקות התחפשות במיטה ושבע דקות להתלבש. תוכניותינו נהרסו כשאיבראהים החליט להקדים את הבלתי אפשרי, הוא עמד בחוץ וצפצף אפילו לפני השעון, שאף הוא הופתע להתעורר. נכנסנו הפוכים לרכב, חיכו לנו עוד מספר שעות של חושך והחלטנו לנצלם להשלמת שעות שינה, לאחריהן נראה את הקטע האחרון של אחת הדרכים היפות בעולם ובעצם נרד מגג העולם. כשהתעוררנו השחר החל לעלות והדרך התגלתה לפנינו במלוא הדרה, לא יכולנו לגרוע את עינינו מכמות היופי שקיבלנו במנה מרוכזת מאוד. טניא בכתיבתה הצליחה להעביר את הרושם מאותה נסיעה, בשורות הבאות מובא לפניכם , הקוראים, (מעטים אך מובחרים... ואולי זו רק אפרת?):

לתחילת הכתבה

אגם קראקול ומעבר לסין

טניא: הדרך התפתלה לה במעלה תלול מאוד עם סיבובי פרסה חדים, כשברור מאוד איזהו המפנה הדרומי ואיזה הצפוני, צד אחד מושלג לחלוטין וצד אחד בכלל לא. אבראהים הטוב, איתו הבהרנו ביום האתמול חזור והבהר, שבפסים הוא יעצור ונוכל לרדת מהמרשרוטקה להתרשם ולצלם, באמת העיר אותנו בשלב מסויים והודיע שהנה הנה הגענו לפס הסוס הלבן (ה"אק בייטל" - Ak Baital) ושאל אם נרד. היות ועוד היה חושך גמור ולא רצינו גם להפריע את שנתן המתנחרת של חברותינו לנסיעה הודענו שאחר כך ... ופתאום היתה הרגשה שעכשיו הגיע הרגע (רגע ראשון מבין הרבה). נעצרנו וירדנו נפעמים מהאוויר הקר, צבעי הלילה העוזב הנעים בין סגול כהה לורוד בהיר ובתוכם ירח קצת אחרי מילואו והרים ענקיים מסביב - מה צריך יותר??? מסתבר שצריך, כי איברהים פתאום הצביע על אחד המדרונות והראה נקודה פצפונת שמפריעה לקו הישר של השלוחה בטענה שזהו ה"מרקו פולו" מעין יעל ענק (פי שנים מגודל של יעל רגיל בערך) שבית הגידול שלו נמצא בהרים הגבוהים של מרכז אסיה.

המשכנו בנסיעה, שמדקה לדקה הפכה מרשימה יותר, השחר עלה, השמש הדליקה את ההרים המושלגים עם קרניים ראשונות והשמיים התכילו כבכל יום בשבועיים האחרונים. לאט לאט ניגלו לעינינו יותר פרטים. העמק שלאורכו נסענו התחילו להראות לבן, מכאן הסקנו שאנו נוסעים לאורך אגם קראקול הקפוא. קרקול פירושו "אגם שחור" (בטורקית: קרה=שחור קול=אגם, בערך בכל מדינה בה שולטת השפה מהמשפחה הטורקית, יש לפחות אגם אחד בשם זה (ויש טענה שהקירגיזים החיים באזור נוהגים לקרוא לאגם הטאגי`יקי "האגם השחור מאוד" ולעומת זאת לאגם באותו השם בסין לקרוא "האגם השחור פחות", כרגע שניהם לבנים :)).

על שפת האגם ישנו גם כפר קטן עם אותו שם, גבוה עוד יותר ממורגב, שתושביו הקירגיזים הקשוחים צרובי פנים, הסתובבו חסרי מעש כבר בשעת בוקר מוקדמת. אחרי עצירה קצרה בכפר כבר היה יום ממש וההרים נראו בכל שונותם - חילופי גוונים בין בורדו כהה לאפור בהיר, עם שלג, בלי שלג, צוקים או דרדרות, קרובים ורחוקים יותר. דרך שמשת הרכב המוקרחת הכל נראה יותר חורפי ומיוחד, אך כשהשמש חיממה מספיק כדי לנדף את הקרח, בכל זאת שמחנו ולא ידענו מתי כדאי להפסיק לצלם.

ביציאה מטאג`יקיסטן היתה עלייה נוספת לפס נוסף (Kyzyl Art) שבשיאו חיכה לנו פסל ברזל של המרקו-פולו שסימן את הגבול ולצידו כתוב "ברוכים הבאים לקירגיסטן". הנוף השתנה כליל: עמק צר, דרדרות ענק שיורדות אליו מצלעות ההרים. בגלל חוסר הנוחות, הקירגיזים בנו את מסוף הגבול שלהם כ-20 ק"מ מהמסוף הטאג`יקי - מעניין למי בדיוק האזור בין השניים שייך?

יצאנו מהפמיר, הכביש הישר מולנו הראה את רכס הפמיר אלאי (Pamir Alay) רכס נמוך יותר מצפון לפמיר הגדול, שגם אותו עוד נצטרך לחצות בדרכנו לאוש. לא לפני שאבראהים שוב הפתיע בעצירה והודיע שמפה ניתן לראות את ה-Pik Lenin, ההר הגבוה ביותר בברית המועצות לשעבר, וכנראה שאחד ההרים מעל 3000 מטר הכי פשוטים לטיפוס (אם מתעלמים מעניין הגובה כמובן). אחרי הצבעות לפה ולפה באמת הבנו איפה הוא וגם הוא תועד כמובן, כדי להשלח לחבר שמתכוון לטפס עליו בזמן הקרוב. מבט אחרון אחורה, לעבר הרכס המרשים אותו חצינו, עם השם המרשים לא פחות "גג העולם" הוציא הבטחה שזו לא הפעם אחרונה באיזור.

בגלל שהכתבה נכתבה בחלקים ולאורך זמן רב וגם כי ככה אני רוצה, בואו נחזור קצת אחורה למסוף הגבול הטאג`יקי. ההגעה לביקורת הגבול הראשונה לוותה בהתרגשות קלה. כל יושבי המרשרוטקה ירדו וחיילים עלו לבדיקה השיגרתית. מסוף הגבול יושב בגובה עצום של מעל 4000 מטר. החיילים תופסים שתי עמדות תצפית, כל אחת נמצאת על גבעה שולטת וחשופה לחלוטין, ניתן רק לדמיין כמה קר לשומרים בלילות. מים זורמים אין להם והחיילים "ביקשו" מאיבראהים טרמפ למקום בו יוכלו למלא מיכלים. בינתיים, אנחנו חיכינו באחד המבנים. כשרצינו להסתובב קצת בחוץ וביקשנו את הדרכונים בחזרה, הם הצמידו לנו חייל שלקח אותנו לעמדת החתמת הדרכונים.

 הקצין המחתים, שהתגלה כאיש נחמד מאוד, והחיל/שוטר הכי נחמד שפגשנו מתחילת הטיול, הזמין אותנו לתאו, שעשוי מיכל דלק ענק, הגיש לנו לחם, שהיה קצת ישן וריבה מעשה ידי אשתו. כששאלתי אותו מהן המטבעות שמודבקות לו על הקיר הוא הוריד ונתן לי אותם במתנה (רובלים), בכך הוא הפך לחיל הראשון שנתן לי כסף במקום לנסות לקחת. היה נחמד להעביר את הזמן במיכל המחומם עד לבואו של אבראהים. כשיצאנו שאל הקצין האם יש לנו כסף. המחשבה הראשונה היתה: איזה באסה... שוב הם מבקשים שוחד, עשינו עצמינו לא מבינים. הוא מצידו הסביר להוא אוסף מטבעות ועדיין אין לו מטבעות מישראל. לצערנו גם לנו לא היה, אך עשרה יאן יפני אותם קיבלתי מקייסי שמחו אותו מאוד. המשכנו לנסוע, בהמשך גם החשיך והגענו לעיר אוש.

ידענו שההוסטל בו תכננו לישון יהיה סגור, היינו אמורים לצלצל לפני בואנו ולא עשינו זאת. איבראהים כאילו קרא את מחשבותינו, אמר שכבר מאוחר והזמין אותנו לישון בבית אחותו. הגענו, אכלנו שלושתינו ארוחה של לילה ופרשנו לישון. בבוקר, הפעם לא מוקדם מידי, הלכנו לאחד מהקפה-אינטרנט, צרבנו לאיבראהים תמונות, שלחנו מכתב המלצה להוצאת ה-LP וכיוון שאירח אותנו כל כך יפה ולא רצה תשלום, הכנו לו כרטיסי ביקור אותם יוכל לחלק לתיירים. לפני שעזבנו את קירגיסטן הבטחנו לעצמנו להצטלם במכה, עשינו כמה קניות של דברים יפים למשפחה, ופעם אחרונה נכנסנו לסניף הדואר במדינה בה אין ניירות העתקה וכל טופס הם רוצים בהרבה עותקים וברוסית.

 לילה אחרון שבסופו מצאנו עצמנו במעבר הגבול אירקשתם קירגיזסטן-סין. הגענו קצת לפני שנפתח הגבול וחיכינו מנסים לא לקפוא באחת ממסעדות של נהגי המשאיות. קצת בעיות בעמדה בקירגיזית, בעיקר באשמתנו ועלינו על משאית היוצאת לעבר סין. להתראות מרכז אסיה - שלום לך מחוז Xinjiang ברוכים הבאים למרכז אסיה, שוב???

לתחילת הכתבה

אחרית דבר

יש כמה משפטים שתמיד יזכירו לנו את מרכז אסיה:
"Ovir זניו? - זניו!" (מכירים Ovir? מכירים!) המשרד שכל טייל מקלל, כנראה שמספר פעמים ביום ואחראי על כל האישורים והויזות ובעצם למרר לך את החיים ובאותו זמן גם להוציא ממך כסף.

"How much is no ticket?" - למדנו להגיד מהר מאוד. בהתחלה קצת הפתיע, הרי בדרך כלל משלמים בכניסה ובתמורה מקבלים כרטיס, כשמתרגלים ורואים כמה זה חוסך אז כבר קשה להפסיק.
"בס מיסה, בס קוריצה, בס ריבה" - בלי בשר בלי עוף בלי דגים. טניא צמחונית, לרוב קיבלנו כבש או מרק כבש או מים בטעם כבש, פעם אחת גם קבלנו סוס ובטאג`יקיסטן זה היה יאק.

המשפט שליווה אותנו לאורך כל הטיול ובעצם היה אחד המייצגים של התרבות האקס סובייטית היה "פיוה בס וודקה - דיינגי נה ווטצר" (ובעברית: בירה בלי וודקה - הכסף לרוח). המון סוגים של אלכוהול, בעיקר וודקה, נלגמו במהלך הטיול. מצד שני פגשנו המון שיכורים, גילינו שהנוסחה לריח המצחין ביותר היא שילוב של איש מזיע ששתה יותר מידי וודקה ולא מפסיק לעשן. הכרנו אנשים שיכולים להיות מסבירי פנים ומזמיני אורחים כאשר לנו בביתם ללא תמורה, אבל על מקום באוטובוס הם לעולם לא יוותרו ובטח לא יקומו כשתנסה לעבור עם התיק, הכל חלילה כדי שהמקום לא יתפס. הכרנו אנשים במדים שחייכו בזמן שניסו להוציא מאיתנו כסף ושוטרים שלא רצינו להכיר בכלל וקצין אחד שדווקא חילק כסף.

 כמו שאמר פעם עזר ויצמן ז"ל: "אכלנו כמה דברים, שתינו כמה דברים", אבל עכשיו הגיע הזמן להמשיך.. וטניא מוסיפה: בשנה הבאה נחזור בקיץ"..

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על אסיה