מנין בין לפארק שלוש המערות
הגענו ל- Ninh Binh בסביבות 5 לפנות בוקר, אחרי נסיעת לילה באוטובוס מ- Hue. האוטובוס, שהיה בדרך להאנוי (העצירה בנין בין היא רק "על הדרך" ויש לבקש מסוכנות הנסיעות שיעצרו שם), הוריד אותנו בסתם מדרכה נטושה ונסע הלאה, העיר הייתה עדיין חשוכה וישנה. התקשרנו מהדרך ביום הקודם כדי לבקש ממלון Xuan Hua איסוף, והם אכן הגיעו עם שלושה אופנועים (שלא הספיקו לנו עם כל התיקים וחלקנו נסעו במונית). עייפים מאוד מהנסיעה (קצת קשה לישון באוטובוס..) נשכבנו במיטות ושקענו בשינה עמוקה עד ל-11 בבוקר. אחרי ארוחת הבוקר שכרנו חמישה זוגות אופניים מהמלון (סה"כ 50,000 דונג) ונסענו אל ה"פנינה" של נין בין- הפארק הלאומי "Tam Coc" ("שלוש המערות").
תחילת הדרך לשם (כ-3 ק"מ) הייתה בשולי הכביש - איזה פחד! בכביש עברו משאיות שצפרו בחוזקה (לכל אחת יש צליל מבהיל משלה...) וממש מזכירות לנו כמה שאנחנו קטנטנים. רוב הזמן הייתי עסוקה בלצעוק לעומרי ואלון להצמד ימינהההה ולהזהר. שוב, היינו אטרקציה של ממש, ובערך מכל משאית שניה הציץ לו ראש וויאטנמי שבחן אותנו. בחנויות הקטנטנות שעל הדרך הצטיידנו בלחם וויאטנמי (לחמניות מיני באגט טעימות שמופיעות בכל וויאטנם) ו- "Cheese"- גבינת La Vache Qui Rit (עם הפרה האדומה הצוחקת) במשולשים קטנים שלא צריכה קירור. הסנדוויצ`ים האלו היו ממש הצלה בשבילנו בוויאטנם ואחרי שגילינו אותם לא הפסקנו לקנות! (שלא ירמו אתכם -; המחיר הוא 1,000 דונג ללחמנייה ו- 20,000 לחבילת גבינה). אחרי כחצי שעה נסיעה הגענו לפנייה אל כביש צר יותר ושקט, שם הנוף היפה התחיל להתגלות. מצידי הכביש היו מעט בתי בטון והרבה שדות אורז ירוקים- ירוקים. באופק יכולנו לראות הרים עצומים ותכולים שמתנשאים מתוך המישור הירוק. לא היה חם בכלל -; איזה חידוש נהדר, סוף סוף הגענו לצפון וויאטנם "הירוקה, היפה והקרירה"!
אחרי רכישת הכרטיסים (40,000 מובגר, 15,000 ילד + 30,000 לסירה) הגענו לגדת הנהר השקט ושם עלינו על 2 סירות עץ קטנות (שמעו קטע- מותר להיות שני תיירים מערביים בסירה, או ארבעה תיירים וויאטנמים!! אנחנו עד כדי כך שמנים? כשבכל סירה חיכו לנו נהג וויאטנמי (חותר) ווויאטנמית "אקסטרה" שתפקידה התגלה מאוחר יותר - מכירת מזכרות במהלך השיט... הנוף היה מקסים, קצת קשה לתאר אבל אני אנסה... : שטנו בנהר לא רחב ולא עמוק במיוחד ש"תחום" בלי הפרדה מוגדרת בשדות אורז ירוקים. מתוך השדות, במרחק מה מאיתנו, התנשאו בפתאומיות הרים/ צוקים עצומים שעשויים בעצם מגוש סלע אחד אפור, ועליו, בין הסדקים מעט צמחים ועצים ירוקים... אפילו מצאנו כמה עיזים לבנות על אחד ההרים. השעה בה התחלנו את השיט הייתה יחסית מאוחרת - 3 בצהריים -; ולכן רק בשיט הלוך פגשנו בסירות התיירים החוזרות לחנייה.
זכינו להיות בחלקים הפנימיים והיפים ביותר של הפארק לבד לבד, כשהצליל היחידי שנשמע היה של חיכוך המשוטים במים. עברנו בתוך שלוש מערות חשוכות שנפערו מתחת להרים וכשיצאנו מהן לצד השני גילינו שהנהר עוד ממשיך וממשיך. אוווי איזה יופי!! כשהחותרים שלנו היו מתעייפים הם התחילו לחתור גם עם הרגליים- מחזה מצחיק ומגניב במיוחד, יופי של מיומנות. השיט כולו- הלוך וחזור- ערך כשעה וחצי, והוא מומלץ ביותר!! נופים מקסימים, שקט וטבע, מקום כמעט ולא מתוייר (בשעות מסוימות כנראה...) וואו! יום המחרת גם הוא היה מדהים מדהים מדהים... הפעם שכרנו שלושה אופנועים ושני נהגים- אבא נהג ומאחוריו אמא ויובל, אלון ועומרי נסעו באופנוע עם נהגת וויאטנמית ואני נסעתי עם נהג וויאטנמי. התחלנו בנסיעה קצת מפחידה של כעשרה ק"מ בכביש הראשי. מעמד האופנועים לא גבוה בהרבה ממעמד האופניים והמשאיות ממשיכות לצפור. אמאלה!! גם את זה עברנו, וסוף סוף הגענו לפיצול אל ה- Country Side. הנופים המדהימים של השדות והאורז חזרו להופיע, ואו.
היה ממש כיף לנסוע באופנוע, אתה מרגיש את מה שאתה רואה, ולא רק רואה מבעד לחלון כמו מתוך מכונית. זה הפך את החוויה לחזקה מאוד. העצירה הראשונה שלנו הייתה בפגודה קטנה ומערת נטיפים חשוכה. לא משהו מיוחד אבל במצב רוח טוב (ומזג אוויר טוב) הכל נראה יפה! המשכנו בנסיעה, עברנו במלא כפרים קטנים ולא נגועים. נופפנו לשלום לכל הילדים המתוקים שהתרוצצו בחוץ עד שנגמר הכוח ביד. התבדרנו לראות טרקטורים או משאיות ישנים - בני 30 או 40 שנים, שעושים כל כך הרבה רעש וטרטור, גרועים ומתפרקים. בדרך כלל המנוע היה בלי כיסוי והנהג היה כל כך "וויאטנמי"- עם פרצוף כזה וכובע פקק ירוק וסיגריה ביד. קראנו למכוניות האלו "האוטו של אמא" כי היא כל כך אוהבת לראות אותם, ובמיוחד לצלם... באמת תופעה!
הנוף היה מושלם, לא דומה לשום דבר אחר שראינו בטיול. מישורים ענקיים ורחבים שמלאים אך ורק בשדות אורז ירוקים. גווני הירוק התחלפו בהדרגתיות בין ירוק בהיר וכהה. בתוך השדה היו "תקועים" מספר פריטים: תאו עצום ושמן שתפקידו לחרוש את השדות (אבל ראינו אותם בעיקר מסתלבטים, רוחצים או אוכלים עשב), בית קטנטן ומתפרק עשוי אבן עם גג פח, כמה קברים צבעוניים מבטון מפוזרים באי סדר ובלי שום הפרדה משאר השדות (איזה מוזר!!) ופרות חומות שעומדות ואוכלות עשב. ובאופק, אליו התקרבנו לאט לאט, הרי האבן הענקיים כמובן. נסענו ליד אגם צר וראינו במים את הסירות (תואר נעלה מדי- אולי גיגית בטון זו הגדרה נכונה יותר) הקטנטנות והחמודות, ובתוכן וויאטנמי אחד עם כובע קש ציורי כל כך בצורת חרוט, שמוציא מלכודות מהמים ואוסף את מעט הסרטנים שנלכדו בתוכו.
הגענו לפארק Van Long, שם עשינו שיט נוסף- מעט מזכיר את הנוף של השיט הקודם אבל גם עם ייחודים משלו. בפארק זה, המרוחק מהעיר, מרגישים יותר בטבע. מסביב שדות ועל גדות הנחל צמחים שונים פחות ירוקים משדות האורז. הבנים התחילו לאסוף ענפים כדי לשחק במים. פתאום הדייג התחיל לסמן לנו בידיים והבנו שחלק מהענפים משמשים כסימון למלכודות סרטנים ששקועות במים, אז החזרנו אותם. היה מקסים ושקטטט (אורך שעה וחצי), למרות זאת אני חושבת שמי שלחוץ בזמן יכול להעדיף את השיט ב"טם קוק" על השיט ב"ואן לונג".
אחרי נסיעה על האופנועים עם חיוך מרוחחחח על הפנים מרוב אושר הגענו לתחנה הבאה, הכפר הנוצרי Me ממנו אפשר לצאת לשיט לצפות בכפר צף (Floating Village). החלטנו לוותר- שיט כבר היה לנו, ויצאנו לסיור רגלי קצר בכפר הנוצרי, וזו ללא ספק החוויה הכי חזקה שלי מכל הטיול-יום הזה. הלכנו בסמטאות צרות בין הבתים הוויאטנמים- עשויים מלבנים אפורות ושחוקות. רואים עליהן את השנים בגלל הצבע השחור הדהוי שהתערבב עם האפור. כל המקום הזה ממש יצא מסרט!! נכנסנו לחצר אחת שהייתה מפעל ל"ניקוי" אורז- מכונה מרעישה שמורידה מהאורז המיובש את המוץ הצהוב (כמו מוץ של חיטה..) וקצת אנשים (במיוחד נשים) עובדים. צילמנו, התלהבנו, התלהבו מאיתנו והמשכנו. עברנו מלא חצרות בהם שיחקו ילדים וברגע שהם שמו לב אלינו הם רצו במהירות וצעקו לנו Hello Hello באושר. איכשהו יצא שהגענו לקצה הכפר שמוקף בנחל, וראינו את האופנועים שמחכים לנו בצד השני של הנחל. יכולנו לחזור את כל הדרך עד לגשר ממנו באנו אבל לא היה לנו כוח, אז השכנה הוויאטנמית נחלצה לעזרתנו!! היא נכנסה לסירת הבטון הקטנה שלה והעמיסה בה את כולנו (האמת שעם אבא היינו כבדים מדי וכמעט טבענו, אז הוא נאלץ לחכות לנאגלה שנייה), וחתרה עם משוטים עד לצד השני. חמודה! אחר כך חזרנו בנסיעה עד לעיר... איזה כיף היה!
חמישה ימים בג'יפ מנין בין עד סאפה
את הרעיון לטיול המגניב הזה קיבלנו ממשפחה הולנדית שפגשנו בג`נגל ביץ`. הם סיפרו לנו על הטיול המאוד מוצלח שלהם במקומות לא מתויירים והחלטנו לממש. שכרנו דרך המלון בנין בין ג"יפ עם נהג (לא דובר אנגלית) למשך חמישה ימים, קבענו את המסלול והמחיר מראש (300$ לרכב+נהג לחמישה ימים), ויצאנו לדרך. זה היה טיול מדהיייים, בנופים מדהימים, ובוויאטנם האמיתית. אני ממש ממליצה!
היום הראשון -; מנין בין ועד העיירה Me Chau
התחנה הראשונה שלנו בטיול הייתה הפארק הלאומי הראשון של וויאטנם- Cuc Phuong, מרחק של כשעה וחצי נסיעה מנין בין. קשה לפספס את הדבר שהכי מאפיין את הפארק הזה.... והוא כמות הפרפרים שבו- ובלי הגזמה, מיליונים!!! כל כך הרבה עד שאנשי הפארק שמו גם כמה מלכודות עם רעל לפרפרים... לא שראו את זה על כמות הפרפרים שהתעופפו להם ביננו. כמעט כולם היו לבנים חוץ מכמה יוצאי דופן, וממש נהננו לרוץ אחריהם ולנסות לתפוס אותם. לפעמים התעופפו בהיפראקטיביות ובלאגן מוחלט ולפעמים בשורה מסודרת ומאורגנת. נדהמנו! בפארק יש גם אגם עגול ומאוד נחמד, ניתן לישון בבקתות סביבו (המקום, באופן מפתיע, די מפותח) וזה נראה כיף אבל אנחנו כבר תכננו לישון במקום אחר. מחוץ לפארק נמצא מרכז קופים ממש מטופח בו דואגים להתרבות הקופים המקומיים והחזרתם לטבע. עברנו בין כלובים גדולים ומרווחים, שם היו קופי גיבון ולמור מתווווקים שנראו מאושרים, התרוצצו קיפצו והשמיעו קולות. את הסיור במרכז צריך לתאם בכניסה לפארק הלאומי.
ועכשיו הייתה לנו נסיעה של כ-120 ק"מ. נשמע לא הרבה, שעה וחצי מקסימום. רק שבוויאטנם זו נסיעה שאורכת 4 שעות! 4 שעות בכביש קופצני, בין נופים מדהימים וכפרים שיצאו מתוך סרט... היינו בשוק כשהתחלנו לטפס על הר גבוה וגילינו שהכביש שלנו סלול טוב, דו נתיבי ורחב. דווקא על כביש נידח שכזה הם מחליטים להשקיע כסף? מילא בשבילנו זה היה מעולה. היה ערפל כבד מאוד וירד מלא גשם, עד שסוף סוף הגענו לכפרון שלנו, Lac (על יד העיירה Me Chau), בו נישן ב- Home Stay. אפשר לישון שם בבתי העץ של המקומיים, על מחצלות ומזרנים דקים. התברר שזו לא חוויה אותנטית במיוחד... כל הכפר מלא בבתי Home Stay ובחנויות שמוכרות בדים צבעוניים ומזכרות אחרות לתיירים. כנראה שתושבי הכפר נטשו את החקלאות לטובת התיירות... האמת שלא היה לנו איכפת, לא היו הרבה תיירים והחנויות היו מקסימות. מאחר שכבר החלטנו שאנחנו שולחים חבילה נוספת לארץ (כבר שלחנו אחת מסייגון) מהאנוי, בירת וויאטנם, קנינו מזכרות במחירים מצחיקים...
הבית בו ישנו היה ממש בכניסה לכפר, וזכינו בחלון עם נוף מדהים של שדות האורז וההר במרחק! לרוב ה"הום סטיי" האחרים אין נוף כי הם במרכז הכפר. בכלל, הבתים שם ממש מדהימים, עשויים מעץ, עם רהיטי עץ. ישנים בקומה עליונה, בחדר שמוקדש לתיירים- עם מחצלות על הרצפה, מזרונים קצת קשים, שמיכות וכילות נגד יתושים ושאר חרקים. במקלחת יש מים חמים אבל היא גם קצת מזוהמת... ארוחות הבוקר והערב כלולות במחיר (סה"כ 700,000 דונג לכולנו ליומיים).
היום השני -; נשארים בכפר הקטן שלנו
בבוקר אבא ואני מיהרנו לחתונה שהתרחשה בכפר, לפני שנפספס את כל האירוע (שהתחיל מוקדם)... היה ממש אדיר! בקומה העליונה של הבית ישבו כל האנשים החשובים וגם זקנות הכפר המקווצ`צ`ות (זה השם שהמצאנו לזקנות מהמזרח- מי שראה אחת כזו בטח יודע שהפרצוף אכן מצדיק את הכינוי), ושם כמובן התרחש הטקס. האמת שהגענו רק בסופו והספקנו לראות את המתנות שהמשפחות הביאו לזוג הצעיר, ואת החתן, הכלה והמשפחה הקרובה נוסעים במיניבוס מהכפר. מאוחר יותר נסענו לטייל באגם ובכפר קטן בסביבה וראינו את בתי המקומיים המקסימים והפשוטים, וכמובן הרבה טרסות אורז בנויות על צלע ההר. בדרך חזרה אל הכפר שלנו, הכביש היה חסום - בגלל שהתקינו שם קו טלפון אל הכפר. ואיך הם מתחו את הכבל? על ידי אנשים שניתלו עליו.... מצחיקים!
אחר הצהריים אמא ואני הסתובבנו לקצת שופינג, ותוך כדי בחינת בדים החל טפטוף קטן... החלטנו שהגשם לא יעצור אותנו!! אבל איזו טעות.... תוך דקות הטפטוף הפך למבול חזק, כל החנויות התקפלו ונסגרו במהירות ואנחנו הסתתרנו בתוך אחת מהן. תוך כדי שאנחנו מחכות להפסקה בגשם, ראינו איש מגיע במכנסיים קצרים בלבד, נעמד מתחת לגשם ומתחיל להסתבן!!! הזוי לחלוטין!! בסוף החלטנו לרוץ בחזרה לבית "שלנו" ושם מצאנו את הבנים מאושרים עם כל החצים, הקשתות ושאר "כלי הנשק" מעץ שהם קנו בכפר.
היום השלישי- מהכפר "שלנו" ועד לעיר Son La
בבוקר נסענו במשך כשעה מהכפר עד לשוק מקומי של ימי ראשון. השוק היה מדהים בצבעוניות שלו- האמת שהסחורה בכלל לא עניינה, אלא חלק מהמוכרות והקונות שהיו לבושות בבגדים המסורתיים של שבטי המיעוטים באיזור, ולא בשביל תיירים. הן לבשו חצאיות עם פסים בכל צבעי הקשת, שיער אסוף וסרט צבעוני על הראש, ועל גבן היה עטוף תינוק קטנטן ויפהפה. ממש מקסימות!! כל כך התבאסנו מהגשם ומהערפל הכבד שמנעו מהמצלמה להיות שלופה במשך כל הזמן מחשש שתתקלקל. בהמשך הנסיעה הנוף היה מדהים!! היינו מוקפים בגבעות ירוקות והרים ירוקים בגבהים וגדלים שונים, וגם במלא צבעים אחרים- עצי אפרסק, טרסות אורז, שדות חומים- אדומים, בתי עץ מקסימים, הרגשנו כמעט באירופה עם הירוק והערפל! דוכני האפרסקים שבדרך היו ממש מפתים וקנינו שלושה קילו עם טעם של פעם...
בסופו של עניין במשך רוב היום נסענו, ולקראת אחר הצהריים הגענו לסון לה. אחרי מעבר בשלושה מלונות די מוזנחים החלטנו באיזה מהם נישן. "סון לה" היא עיר בכלל לא תיירותית- אפילו ללא תיירים וויאטנמים (לפחות לא בזמן שבו אנחנו היינו בה)!! ארוחת הערב שלנו הייתה במסעדה הכי מקומית שיש על הכביש "הראשי". ראינו שמחוץ למסעדה יש גריל ועושים שם מעין עוף על האש אז החלטנו להכנס. כששאלנו כמה עולה שיפוד עוף קטן, הראו לנו 2 (2,000 דונג) עם היד, אז אמרנו שסבבה והרשנו לעצמנו להזמין עוד שיפוד ועוד שיפוד... ראינו שמסביבנו כולם אוכלים רק שיפוד של רגל של התרנגולת -; עם הציפורניים והכל! אין לי מושג איזה חלק ברגל הם מוצאים טעים, אולי הציפורניים... כשהזמנו חשבון הבנו למה הם אוכלים את הרגליים, ומהארוחה הכי זולה שהייתה לנו הארוחה הפכה לאחת היקרות... -; מסתבר שכל שיפוד עולה 20,000 דונג ולא 2,000 כמו שחשבנו! איך התבאסנו... כמעט שהקאנו להם בחזרה את האוכל... לפחות היה טעים.
היום הרביעי- מ- Son La ועד העיר Than Vyen
התחלנו מביקור ב"אטרקציה" היחידה בעיר סון לה- מוזיאון Old French Prison & Museum. במוזיאון היו כ- 4 חדרים קטנים עם מוצגים ארכיאולוגיים או תלבושות של השבטים (מה שדי מיותר לראות כי עם אותן תלבושות בדיוק הנשים מסתובבות ברחובות), ולידם כל ההסברים בוויאטנמית מה שלא הועיל לעניין. בחוץ היו שרידי הקירות של בית כלא שהצרפתים בנו בזמנו, ומאז הוא שימש כמפקדה של הוויאטקונג כך שהוא גם עבר הפצצות אמריקאיות ולא נותר ממנו הרבה. אז הסתובבנו קצת והמשכנו בנסיעה... נדהמנו לגלות שגם בהרים התלולים ביותר האדמה מעובדת, ותמיד ניתן לראות על צלע הר איזה שני וואטנמים עובדים עם מקוש או מעדר.
בשעה 12 הרכב נעצר בעיירה קטנה -; מסתבר שצריך לחצות את "הנהר האדום" עם מעבורת שתשוט רק בשעה 13 אז חיכינו... ובינתיים אכלנו צהריים באחת המסעדות המקומיות- "מי טום"- מנה חמה של נודלס ומרק עוף עם תפוחי אדמה טעים שזכה במחמאה גדולה -; "טעם כמעט כמו מישראל"... המעבורת הייתה בעצם גשר צף קטן (עם מקום למקסימום 6 רכבים) שמחובר לסירה והעביר אותנו לגדה השנייה. עוד נסיעה ארוכה ומעט מייגעת כי הנופים היו פחות יפים מביום הקודם, עד שלבסוף הגענו ל- Than Vyen. בדיעבד אנחנו ממליצים לשקול נסיעה לעיר Dien Bien Phu שהיא אחד היעדים המומלצים במסלול הטיול בצפון מערב ויאטנם. העיר נמצאת כ150 ק"מ דרום מערבית לסון לה (כ- 6 שעות נסיעה). אנו ויתרנו עליה כי כרגע הכביש בשיפוצים. בעיירה Than Vyen אין שום דבר מיוחד לראות פרט לויאטנמים כמובן. אנחנו היינו הזרים היחידים בעירה וכשהסתובבנו בשוק המקומי ואחרינו עדת ילדים ויטנמים הרגשנו ממש כמו החלילן.
היום החמישי והאחרון עם הג"יפ- מ- Than Vyen ועד עיירת התיירות Sapa
עוד יום של נסיעה ארוכה עם נופים מקסימים- המון גבעות גבעות וגבעות ירוקות, טרסות של שיחי תה, בתי בוץ, בתי עץ ובתי בטון (שהם הכי מכוערים!), זקנים וילדים צבעוניים, ותאו כמובן!! כשהתקרבנו לסאפה עצרנו בכמה מקומות אליהם בדר"כ נוסעים לטיולי יום מסאפה- תצפית חמודה (19 ק"מ מסאפה) בראש גבעה על ההר הגבוה בויאטנם (הנקרא פנסיפן) וההרים שמסביבו, ומפל מדהים בגובה 100 מטר (נקרא Thac Bac Silver Waterfall). זה היה ללא ספק אחד המפלים המרשימים שראיתי (לפחות אחרי שלא ראינו מפלים המון זמן), מאוד גבוה וממש מקסים.
סאפה
ברגע שנכנסנו לסאפה החלטנו שהתאהבנו בה! היא נראתה מערבית ותיירותית -; קורצה מאותו החומר של פאי (בצפון תאילנד), ומאוד מצאה חן בעיננו. לגבי הנוף- כבר ראינו יפים ממנו ביום השלישי של הטיול בג"יפ אבל בואו נגיד שגם הנוף שנראה מחלון חדרנו במלון היה מקסים. נשארנו בסאפה שני לילות ומאוד מאוד נהננו ממנה. באחד הימים טיילנו ברגל עד לכפר "קט- קט", הליכה שכולה בירידה (כ-3 ק"מ) עד לכפר הקטן (כמה בתים חמודים ואנשי מיעוטים לבושים בתלבושות מסורתיות- אני תוהה אם הם לבושים כך בגלל המסורת או בגלל התיירים שבאים לראות אותם). מתחתית העמק אליו הגענו לקחנו שלושה אופנועים (עם נהגים- 10,000 דונג לאחד) שהעלו אותנו למעלה (עצלנים אנחנו- זו עלייה ארוכה!), עד לעיר. בבוקר השני שלנו בסאפה שכרנו אופנוע בו אבא נהג, והרכיב אותי ואת עומרי לטיול בכפרי המיעוטים השונים. בינתיים, החצי השני של המשפחה נשאר לנוח במלון ולהסתובב קצת בעיר. נסענו עם האופנוע לשני כיוונים שונים.
בטיול אל הכפרים הקרובים ביותר לסאפה ראינו נופים מדהימים של טרסות בוץ (אורז כמעט שלא היה, זו כנראה לא העונה), אנשי המיעוטים ובתיהם, ואפילו זכינו לראות (בפעם הראשונה!!) תאו שבאמת עבד -; וחרש עם מחרשת ברזל את אדמת הבוץ. למרות זאת אני חייבת לציין שזה לא טיול אותנטי במיוחד, וכל האנשים שם סירבו להצטלם, אלא אם נביא להם כסף. ממוסחר! הטיול לצד השני, לכיוון העיר לאו קאי, היה לכפר Ta Phin, היה מעט ארוך יותר ולכן גם מעט אותנטי יותר. נופי הטרסות שם היו יפים יותר לדעתי- ירוקות ומאורגנות בסדר מסויים. ההרים היו מעורפלים והשמש זהרה בגוון מיסתורי... משהו פלאי!! האמת שלא הספקנו להסתובב בכפר עצמו בגלל שמיהרנו בחזרה לסאפה -; מכיוון שבשעה 6 בערב אסף אותנו מיניבוס לעיר Lao Cai שבתחתית ההרים, ממנה יוצאת רכבת SP2 להאנוי -; בירת וויאטנם.
ב-9 יצאה הרכבת שלנו. לקחנו תא עם מיטות Hard Sleeper- יותר זול מה- Soft ויש שש מיטות בחדר כך שבשבילנו זה ממש מצויין (אין וויאטנמים). הבנים מאוד אהבו את הרעיון והתרוצצו בין המיטות באושר. המזרנים אגב, למרות התואר Hard, היו ממש נוחים!! אז הגענו להאנוי... ועליה, על האלונג ביי ועל סיכום וויאטנם יסופר בכתבה הבאה. ביי ביי!
