כניסה לויאטנם
לויאטנם הגענו עם ציפיות גבוהות, שהתרסקו מהר מאוד. קראנו ושמענו, שויאטנם מדינה מיוחדת ויפה מאוד, נוחה לרכיבה באופניים, שהמקומיים (שלא באתרי התיירות) ידידותיים ונחמדים ושהאוכל מצויין. הדבר היחיד שנותר נכון בסוף הטיול זה האוכל המעולה.
יום רכיבה ראשון: 20.7 (שלישי)
כבר במעבר הגבול הרגשנו בהבדל. הפקידה במעבר הלאואי היתה זריזה ומהירה, אך בצד הויאטנמי הרגשנו, שהם אוהבים בירוקרטיה ועבודת ניירת. הם הסתכלו בסבר פנים חמור בדרכונים וניהלו את העבודה שלהם מבלי לחייך או לדבר איתנו. ניסינו לברר האם צריך להכריז על האופניים במכס, ואחרי שחזרנו על השאלה שלנו מספר פעמים (הם לא יודעים אנגלית) הבנו שלא צריך. יצאנו לדרך, עוברים על פני עגלות מובלות על ידי אנשים, אל עיירת הגבול Lao Bao, שם עצרנו בחנות חשמל ופגשנו בסטודנט נחמד, שלומד אנגלית. הבחור ידע אנגלית טובה מאוד, אך לא הצליח להגות את המילים בצורה נכונה. ויאטנמית הינה שפה טונאלית, ומילה יכולה להיות בעלת משמעויות שונות- תלוי בטון. לכן, קשה לויאטנמים לדבר באנגלית בצורה ברורה. נתקלנו בהרבה מקומיים שידעו אנגלית, אך פשוט לא יכלו להגות את המילים בצורה מובנת (ואז תקשרנו איתם על גבי צג המחשב או על נייר).
עצרנו לעצירת התרעננות (כל עניני הגבול עייפו אותנו) וגילינו משקה מרענן ומיוחד: משקה קנה סוכר (אנחנו כינינו אותו משקה במבוק). הם לוקחים קנה סוכר, דוחסים אותו במכונה, כל המיץ המתוק יוצא ומכניסים גם חתיכת תפוז או אננס בשביל הטעם. מוסיפים קרח ושותים לרוויה. בעצירה הראשונה הצטרפו אלינו שני חבר`ה צעירים ושאלו אותנו את השאלות הרגילות: "How old are you" ו-"Where are you from". רוב הויאטנמים יודעים לשאול את השאלות האלה, אבל לא ממש יודעים אנגלית מעבר לכך. התחלנו לטפס ל-Khe Sanh, שם עצרנו ללילה (20 ק"מ). בדרך צעקו לנו בהתלהבות עשרות ילדים קטנים Hello בלי הפסקה. דפי אף קיבלה סטירה בתחת מילדה אחת. כל הדרך היתה בבניה והתנועה הרבה שעברה השאירה מאחוריה ענני אבק ועפר מעצבנים. על ההתחלה היינו בשוק תרבות: אחרי שהגענו מלאוס הרגועה והשקטה, הגענו לויאטנם העמוסה והעצבנית. אוף!
בעיר יש מספר גסט-האוסים, אך הלונלי פלנט הלא מעודכן שולח אותך לגסט האוס היקר ביותר (לטענתו הוא היחיד). שילמנו 8$ ללילה וכשביקשו מאיתנו את הדרכון (גם כן באנגלית לא מובנת) התווכחנו והתעקשנו, אבל בהמשך הבנו כי זה החוק בויאטנם. הם צריכים את המידע בפספורט, בודקים את תוקף הויזה ומעבירים את המידע למשטרה המקומית, כך שבכל רגע הממשלה יודעת איפה התייר נמצא (מאוד קומוניסטי מצידם). בערב יצאנו לעיר לאכול. אחרי שיצאנו מהמסעדה והסתובבנו ברחוב, הילדה מהמסעדה באה אלינו ונתנה לדפי במתנה שטר של 1000 דונג מקופל בצורת לב ואמרה לנו שדפי נחמדה ואני גבוה. התקרית הזו ממש חיממה לנו את הלב, ושכחנו מכל תלאות היום המעצבנות.
יום רכיבה שני: 21.7 (רביעי)
למחרת בבוקר חזרנו לאותה מסעדה ופגשנו שני מורים לאנגלית, שניהלו איתנו שיחה מעניינת (בין היתר גילינו שבויאטנם ניתן להצביע רק למפלגה אחת). הם מאוד התרגשו מהמפגש איתנו והאפשרות שלהם לדבר אנגלית עם זרים. הם ניסו לעזור לנו עם תיקון הגלגל שלי, אך ללא הצלחה. אף אחת מחנויות האופניים לא היו מוכנות לתקן אותו, בטענה שהן לא יודעות להסיר את הקסטה. המשכנו ברכיבה ביום מגניב של מגמת ירידה ונופים מדהימים של נהר זורם בעמק בין הרים. בדרך היתה לנו תקרית מפחידה עם "שודד בדרכים", אך למזלנו מכונית מקומית עיכבה אותו ונתנה לנו לעבור בבטחה.
סך הכל רכבנו 65 ק"מ במשך 3:30, במהירות ממוצעת של 18.1 קמ"ש.
ב-Dong Ha עצרנו ליום אחד, אחרי 5 ימי רכיבה רצופים (עוד מלאוס) ויצאנו לסיור מאורגן באיזור ה-DMZ. ראינו בסיסים ישנים של הצבא האמריקאי, גשרים שחיברו בין שני חלקי המדינה ואת התעלות, שבהם הכפריים היו מתחבאים בזמן ההפצצות. בערב חווינו חוויות כיפיות מאוד: הלכנו לחנות אופניים מקומית וסוף סוף הצלחנו לתקשר עם המכופניים המקומיים ולבקש מהם לתקן את הגלגל. אמנם לא הצלחנו להסיר את הקסטה, אך הם כיוונו לי את הגלגל וסידרו שהוא יהיה ישר. בנוסף הם עשו לנו כיוונים כלליים של הברקסים, לשני האופניים זה עלה 10 שקלים (ממש זול). צ`יפרנו אותם בבקבוקי בירה ששתינו ביחד וכולנו היינו שמחים. בנוסף, התוועדנו בראשונה לחווית בית-הקפה הויאטנמית. ויאטנם מלאה בבתי-קפה, וזה מקום הבילוי הפופולרי ביותר במשך כל שעות היממה. הויאטנמים שותים קפה פילטר, כשהפילטר מגיע עם הכוס ומוסיפים קרח. התיירים אוהבים שיש גם חלב בקפה, והחלב היחיד שיש בויאטנם הוא חלב ממותק מקופסאות שימורים. זה הקפה הטוב ביותר ששתינו בכל דרום-מזרח אסיה, ולא התחלנו את היום בלי קפה ויאטנמי טוב (ו-Noodle soup, שכבר התמכרנו אליו בלאוס). מחיר הקפה: 1.5 שקלים.
בין האנוי לסייגון
יום רכיבה שלישי: 23.7 (שישי)
היום היה אחד מהימים הכיפיים של הרכיבה בויטנאם (אין הרבה כאלה). התחלנו את הרכיבה על Highway 1- הכביש הארוך ביותר, המחבר בין הנוי בצפון לסייגון בדרום לאורך החוף. הכביש עמוס כל הזמן. בתור הכביש המרכזי בויאטנם הוא מלא בתנועה, ויש בו בסך הכל שני נתיבים. התנועה מצפצפת בהתהלבות כל הזמן, דבר שמשגע רוכב אופניים במהלך מסע כזה. כמו כן, המשאיות והאוטובוסים נוסעים במהירות ועוקפים ללא שדה ראיה ואף היו מספר פעמים, שהתנועה היתה ממש קרובה לדרוס אותנו. ירון סבל את התנועה ואת הרכיבה בכביש, אך דפי ממש לא סבלה את הרכיבה- מבחינת בטיחות ומבחינת נוחות. אחד מהחסרונות הגדולים במסע אופניים בוייטנאם הוא התנועה המטורפת והמציקה מאוד.
ישר על התתחלה ראינו חתונה ויאטנמית בצד הדרך. עצרנו לצלם וקיבלנו שתי כוסות וויסקי והזמנה להצטרף. לצערנו, היינו רק בתחילת היום והיינו צריכים לצבור קצת קילומטראז` אז המשכנו, אבל בהחלט זכרנו את ההזמנה לטובה. אחרי כמה קילומטרים פגשנו זוג רוכבים הולנדים מבוגרים (כבני 50), וכמו שכבר כתבנו- תמיד כיף לפגוש רוכבים מערביים באמצע הדרך. קיבלנו מהם מידע, שאחרי ה-Hai Van Pass הולכת להיות לנו רוח ראש, אבל לא תיארנו לעצמנו שהיא תהיה כל כך חזקה (אבל זה להמשך). עצרנו פעמיים במהלך הרכיבה ל-Noodle soup, גם בגלל שירד גשם. כשהגענו ל-Hue (אחת מבירות התיירות של ויאטנם) קיבלו אותנו בקבלת פנים חמימה אנשי הטוק-טוק והסייקלו (אופני-מונית). פעם ראשונה, שהנהגים לא התנפלו עלינו בתור תיירים, אלא העריכו אותנו והתנהגו אלינו בכבוד והערצה. ממש נהננו, וקיבלנו המלצה למלון טוב וזול. באמצע השיחה הגיע אוטובוס עם נוסעים, ובלי להניד עפעף הם רצו להתנפל על נוסעים.
מרחק: 73 ק"מ. רכבנו 3:45. מהירות ממוצעת: 19.8 קמ"ש.
Hue היא עיר נחמדה מלאה באטרקציות. אנחנו הסתפקנו ביום אחד, אבל היה דחוס מדי. ראינו את ה-To Duc Tomb, קבר של אחד מקיסרי האימפריה ה-Nguyen. ביקרנו ב-Citadel, מקום ענק ומיוחד מאוד, ששימש בתור המרכז של מלכי האימפריה, וקינחנו בפגודה, שהיתה תחת בניה. בדרך לפגודה עברנו על פני בתים מקומיים, ועצרנו לשאול לכיוונים. מספר ילדות ראו שבצד התיק הקדמי של דפי יש עטיפה ורודה והחלו לגעת בתיק, אז דפי ניסתה להיות נחמדה ולחלק להם את הסוכריות שיש לה בתיק. לפתע, הילדות החמודות הפכו למפלצות קטנות וניסו לחטוף את הסוכריות. מהבית באו עוד ילדים בריצה, והאמא באה כדי לסמן לדפי לאיזה ילדים לתת סוכריות. מהחוויה הזו למדנו לא לחלק יותר סוכריות לילדים ויטנאמים. ב-Hue היתה גם הפעם הראשונה שגבו מאיתנו מחיר מופקע על אוכל. מאז למדנו לשאול מה המחיר של כל דבר לפני שאוכלים או שותים. זה ממש מעצבן, בייחוד לעומת לאוס, ששם אפשר לסמוך על המוכר שלא ירמה אותך. במסעדות התרמילאים אף פעם לא ירמו, בייחוד שיש תפריט רשום עם מחירים (לעומת מסעדות מקומיות).
יום רכיבה רביעי: 25.7 (ראשון)
יום אדיר. רכבנו ל- Lang Co, כשלכל אורך הדרך מטפטף עלינו טפטוף עדין. עצרנו לאכול באמצע הדרך, וילדי המקום באו ונגעו לנו בתיקים ובאופניים (מאוד אופייני למקומיים). לקראת סוף היום יש מספר עליות קצרות, שבסופן מתגלה נוף יפה של הלגונה. Lang Co הינו כפר קטן ונחמד, ששוכן על רצועת יבשה דקה- מצד אחד הלגונה ומצד שני הים הסיני. במקום יש מספר גסט-האוסים נחמדים, אך גם בהם ילדים שמתנפלים עליך איך שאתה מגיע למקום ולא מניחים לך לרגע, אפילו כשאתה משוחח עם תיירים באותו זמן (אנחנו פגשנו זוג ודיברנו איתם, וברקע הילדים ניג`סו כ-ל הזמן).
יום רכיבה חמישי: 26.7 (שני)
אחד מהימים היפים והמיוחדים ביותר של הרכיבה: יום ה-Hai Van Pass, או כמו שדפי אומרת- very high van pass. מרחק 3 ק"מ אחרי Lang Co ישנו הר בגובה 500 מטר, אשר הטיפוס אליו עובר על פני 10 ק"מ וכן הירידה. עליות הן אחד מהאתגרים במסע אופניים, שכן המשקל שהאופניים סוחבות מקשה מאוד על הרכיבה בעליה. עמדנו בכבוד במשימה. בפסגה התנפלו עלינו נשות הדוכנים ואף ניהלנו ויכוח עם אחת מהן, שניסתה לשכנע אותנו לשתות קפה או תה ולא משקה במבוק (כי זה מה שהיא מוכרת). ירדנו במהירות והמשכנו ברכיבה נגד הרוח החזקה ל-Dananag. מפה והלאה הרוח תהיה נגדנו בעוצמה מאוד חזקה. Hai van pass הינו מחסום אקלימי וגיאוגרפי, ולכן חווינו רוח ראש.
דאנאנג ונה טראנג
בכלליות לגבי הרוח: אנחנו רכבנו במזרח בתקופת המונסון הדרום-מערבי, ובמשך כל הטיול היתה לנו רוח דרום-מערבית (מאוד פשוט). בתאילנד ולאוס היא היתה חלשה (לא רכבנו קרוב לים) וקצת בעדנו. בויאטנם, כיון שהיינו על החוף, קיבלנו אותה בשיא העוצמה והיא הקשתה מאוד על הרכיבה. בקמבודיה גם הרגשנו אותה קצת נגדנו, אבל לא היה נורא כל כך. לצערנו, קיבלנו מידע שגוי, כי הרוח הדומיננטית בויאטנם היא רוח צפונית, אבל כנראה שזה נכון לגבי דצמבר-ינואר, שאז המונסון הוא דרום-מזרחי ואז מגיעים רוב התיירים לויאטנם. אם מתכננים להגיע לאזור זו פיסת מידע שכדאי מאוד להתחשב בה, כיון שהיא קובעת הרבה לגבי הרכיבה ומידת ההנאה ממנה (רוח ראש היא הדבר המעצבן ביותר במסע אופניים).
Danang הינה העיר הרביעית בגודלה בויאטנם. אין בה תיירים זרים בכלל, ולכן גם המלונות יקרים יותר. נשארנו בעיר יום נוסף (שבדיעבד היה מיותר). ביקרנו במוזיאון ה-Cham (תרבות ששכנה פעם בויאטנם, ומאוד לא עניינה אותנו), במוזיאון Ho Chi Min שהיה משעמם ומאכזב והשתמשנו באינטרנט הזול והמקומי (שקל לשעה). אנחנו היינו בתקופת החופש הגדול, ונראה כי האינטרנט היא פעילות פופולרית מאוד בקרב הילדים הויאטנמים, שלא גולשים באינטרנט אלא רק מצו`טטים עם חברים ב-Yahoo ובמסנג`ר (לפי מה שראינו הם חושבים שהאינטרנט זה רק צ`אטים, הם לא יודעים בכלל שאפשר לגלוש לאתרים). בדנאנג אכלנו ברשת מזון מהיר של מרקי אטריות ופגשנו מלצר נחמד מאוד, שממש נהנה לשרת אותנו (הוא גם ידע אנגלית, אך לא היה מובן בעליל).
לשמחתנו, סוף סוף תיקנו את הגלגל של ירון. במלון פגשנו שלושה רוכבים הולנדיים, אחד מהם מדריך, והיה לו מברג מיוחד שפותח קסטה. הלכנו לחנות האופניים המקומית אצל מכונופן שבעסק כבר יותר מ-25 שנה. פתחנו את הקסטה והוא הרכיב חישור חדש בגלגל האחורי של ירון. כל התיקון עלה 6 שקלים. מכל הפרשיה הזאת למדנו לקח חשוב: במדינות לא מתקדמות כמו מדינות דרום-מזרח אסיה, כדאי לקחת ציוד בסיסי לתיקונים (ואף יותר מכך), כיון שחנויות האופניים לא מחזיקות את הציוד או הידע לתיקון וטיפול באופניים מערביות. חשוב לקחת חישורים, רפידות ברקס וכבל הילוכים רזרביים, בורג לפתיחת הקסטה וכלי משוכלל עם מבחר מברגים שימושיים. ניתן לסמוך על תיקון פאנ`צרים וכיוון גלגלים עם שמינית בחנויות המקומות, אבל לא יותר מכך.
יום רכיבה שישי: 28.7 (רביעי)
היום היה יום קצר עם יותר פעילויות מחוץ לאוכף מאשר עליו. כבר מחוץ ל- Dananag (מרחק 5 ק"מ) חיכתה לנו האטרקציה הראשונה: China beach. החוף שימש בעבר כמקום מנוחה לחיילים האמריקאים. עצרנו לכשעה, נכנסו למים החמימים ויצאנו מותשים חזרה לדרך- בגשם. המשכנו לאטרקציה הבאה, במרחק 20 ק"מ: ה-Marble Mountain. הר שלם עשוי משיש עם המון פסלי בודהה, שעשויים משיש גם הם. מקום נחמד. כמו בכל אטרקצה בויאטנם, כל בעלי החנויות התנפלו עלינו כשהגענו למקום, כדי שנשאיר את האופניים אצלהם ללא תמורה (כמובן שהם דורשים שתקנה אצלם משהו), ולא מניחים לך לרגע. עוד רכיבה קצרה (10 ק"מ) והגענו ל-Hoi An, עוד אחת מבירות התיירות של ויאטנם. בדרך התוועדנו לראשונה לסלט הפירות הויאטנמי- קרח שבור בתוספת פירות טרופיים, אבוקדו ודברים קטנים וקראנצ`יים עם חלב מתוק משומר, מעורבב עם הכל. בהחלט מעדן לרוכב העייף.
נשארנו יומיים בעיר. ביקרנו בהריסות אימפריית ה-Cham בסיור מאכזב, ראינו סרטים רבים בטלוויזיה במלון ועשינו את מה שכל הישראלים עושים ב-Hoi An: קנינו בגדים בתפירה בהתאמה אישית. הישראלים שפגשנו הזמינו חליפות, מעילים, חולצות ועוד ועוד, אך בתור רוכבי אופניים, שלא יכולים להרשות לעצמם לסחוב כל-כך הרבה ציוד, הסתפקנו בבגד-ים לכל אחד. את המשך הדרך לנקודה התיירותית הבאה, נה-טראנג(Nha Trang) עשינו באוטובוס. שילוב של סיבות הביאו אותנו לדלג על קטע הרכיבה הזה: רוח הראש הציקה לנו, הזמן דחק בנו, הדרך לא נראתה מעניינת במיוחד ולדפי החלו כאבים בברכיים. רצינו לעלות על אוטובוס תיירים, אך שם גובים כרטיס נוסף על האופניים וזה יוצא ממש יקר. אז רכבנו ל-Highway וסימנו עם ניפנוף היד לאוטובוס לעצור (כל אוטובוס שנוסע בין הנוי לסייגון עובר בנה-טראנג). תמיד ידרשו מהתייר מחיר מופרז ולא הגיוני (לרוב פי 5 מהמחיר למקומי), וצריך להוריד את המחיר עד כדי פי 2 מהמקומי.
נסיעה באוטובוס מקומי בויאטנם היא חוויה בפני עצמה. קודם כל, אנחנו היינו התיירים היחידים באוטובוס וכולם הסתכלו עלינו ובחנו כל תנועה שלנו. דבר שני, הנסיעה מטורפת. הנהג עוקף מתי שהוא רוצה, ללא התחשבות בשדה הראיה. ואכן, יש די הרבה תאונות, אך כדי לצמצם אותם האוטובוס מחזיק צוות שלם לתפעול: שני נהגים, שכל אחד ישן/נוהג במשמרת, "מאותת" אחד- אדם שתפקידו לסמן למשאית/אוטובוס שעוקפים שיתן לחזור לנתיב, ו"תופס נוסעים", שבודק את צדי הדרכים לנוסעים פוטנציאלים ומנהל את המשא ומתן לגבי המחיר. כאשר אוטובוסים חולפים אחד על פני השני הם מסמנים בתנועות ידיים אם יש משטרה בדרך. האוטובוסים כמובן לא עובדים כחלק מחברה ממשלתית אלא באופן פרטי. בנסיעה הזו, שהיתה די ארוכה, הצוות פינק אותנו ונתן לנו Dragon fruit לאכול, סיגריות לעשן ודאג לנו באופן כללי. האופניים עלו בלי בעיות לגג ו"נחו" שם בבטחה. לעתים יש אוטובוסים חדשים, ששם שמים את האופניים בתא המטען ואז כדאי לפרק את הגלגל הקדמי ולהכניס אותם בעצמכם, כי אנשי האוטובוס בהחלט לא "עדינים" עם אופניים מערביות.
נה טראנג היא עיר חוף גדולה ותיירותית, דומה מאוד לאילת. שם בילינו שלושה ימים באטרקציות הבאות:
- מוזיאון דגים, שבו לקחנו סיור מודרך ונהננו מאוד.
- פאגודה עם בודהה ענקית מעליה, ותצפית נוף מעל העיר עם ילדים מציקים, שמנסים למכור גלויות.
- Boat trip- ממש כיפי! סיור בסירה, צלילה עם שנורקל, אוכל טעים והלהיט: בר צף!
- מעיינות חמים מלאי מינרלים.
יום רכיבה שביעי: 4.8 (רביעי)
אחרי כמה ימים של מנוחה היינו מוכנים לחזור לדרך, אבל הרוח המשיכה בחוזקה. בדרך לצאת מ-Nha Trang ירון חטף פנצ`ר ממסמר בכביש. כמה מקומיים כיוונו אותו לדוכן בצד הדרך, שם ישב "מתקן הפאנצ`רים". תוך 5 דקות היינו מוכנים לחזור לדרך. הוא עבד במקצועיות: מצא את החור, סתם אותו עם מדבקה, בדק את הצמיג והחזיר את הפנימית וניפח. ממש יעיל ומהיר והכל עבור 1.5 שקל. לאורך הדרך יש חנויות רבות של אופנועים ואופניים, וכולן יכולות לתת את השירות הנ"ל. המשכנו לרכוב כשהרוח נגדנו, חם מאוד ולדפי כואבות הברכיים. בדרך עצרנו ליד מגדל Cham, ומיד ילדי הכפר באו בריצה, הושיטו את היד וביקשו דולר. ברוב הטיול כשנתקלנו בילדים, הם הושיטו את ידם, כשחלקם גם הוסיפו לתנועת היד את המילה "דולר". רכבנו רק 60 ק"מ באותו יום ועצרנו בעיר סתמית בשם Ban Ngoi, על National Highway 1.
נתונים יבשים:4 שעות רכיבה, 60 ק"מ, 15 קמ"ש ממוצע (מאוד איטי- בגלל הרוח!), 9:45 - 15:45.
סייגון
יום רכיבה שמיני: 5.8 (חמישי)
הפעם חשבנו להתחכם לרוח ולקום מוקדם, וכך להתחמק ממנה. יצאנו לדרך, אך הרוח לא הרפתה לרגע. היה ממש קשה ולא כיף בכלל. הגענו ל-Phan Rang (במרחק 47 ק"מ) והחלטנו לקצר מרחקים ולתפוס אוטובוס. אותתנו לאוטובוסים לעצור, ומיניבוס עצר. אחרי משא ומתן ממושך, שבו הורדנו אותם מ-500,000 ל-120,000 (ועדיין שילמנו מחיר מפוקע לעומת המקומיים), נכנסנו פנימה. את האופניים הם הכניסו מאחורה ובהתחלה ישבנו לבד בכל המיניבוס. לאט לאט הם אספו עוד ועוד נוסעים ולבסוף היינו 12 נוסעים על שני ספסלים. הרגשנו כמו בבדיחה על כמה פילים נכנסים בחיפושית. לבסוף הם הורידו אותנו ב-Mui-Ne, וברוב חוצפתם אף ביקשו שנשלם על האגרה בדרך. סרבנו והם עזבו.
Mui Ne היא עיירת חוף קטנה ושקטה, אך מאוד תיירותית. יש בה מספר אטרקציות ממש נחמדות, בינהן דיונות חול ענקיות, שאפשר להתגלש אליהן (באמצעות פלסטיקים קטנים, שילדים מציקנים משכירים לך), Red canyon- מסלול הליכה קצר לקניון אדום (שם התחברנו עם זוג אוסטרלים), וה-Ferry stream- מסלול הליכה נחמד מאוד בתוך נחל, מאוד יפה (כרגיל עם ילדים מציקנים, שמציעים להדריך אותך למרות שאין צורך כי הדרך ישרה). כשבררנו על האטרקציות והמרחק שלהן מהמרכז עם אנשי הסוכניות, הם אמרו שהדיונות במרחק 16 ק"מ ושזה רחוק מדי לאופניים. הדיונות היו קרובות יותר מהמידע שקיבלנו (10 ק"מ), והם "טעו" כדי שנלך על סיור מאורגן או נשכור אופנוע. תמיד צריך לחשוד במידע שהם מספקים. עזבנו את Mui Ne באוטובוס. רצינו לקחת אוטובוס תיירים, אבל שוב- צריך לשלם כרטיס נוסף על האופניים. אז רכבנו לעיר הקרובה Phan Thiet (מרחק 20 ק"מ) ושם תפסנו אוטובוס לסייגון. בדרך עבר לידנו קטנוע, והרוכב צעק לעברנו "Sit down". אנחנו פשוט המשכנו לרכוב, אך זה היה קצת מפחיד כי הוא היה תוקפני וממש עקב אחרי ירון. בתוספת לחוויה שחווינו ביום הראשון בויאטנם (התחמקנו משודד בכביש) קיבלנו רושם די רע לגבי הבטיחות של טיול עצמאי בויאטנם.
סוף סוף הגענו לסייגון! שמענו המון עליה המון: הכייסים ברחוב, התנועה הנוראית והרמאים, אבל אנחנו מצאנו אותה כעיר חביבה מאוד. למרות התנועה הכבדה, אנחנו כבר היינו מנוסים ברכיבה בויאטנם והסתדרנו מצויין. לא נתקלנו בגנבים ורמאים, ולמציקנים הרגילים התרגלנו ולא נבהלנו יותר מדי. הרגשנו עצמאיים ובטוחים בסייגון, בעיקר כי מראה הזר שם לא מיוחד, ולא מושך יותר מדי תשומת לב. בערב הלכנו לרופא במרפאה בינלאומית בגלל בעיות הברכיים של דפי. קיווינו, שיפנה אותנו להכנת מדרסים ונוכל להמשיך לרכוב (כמו הטיפול שירון קיבל בניו זילנד), אך הרופא הויאטנמי לא עזר בכלל. הביקור עצמו עולה 59$- די יקר, אך יש ביטוח. בלי שום קשר הוא ניסה למכור לנו צילום רנטגן כדי לוודא שאין שבר בברך (למרות שדפי לא נפלה בכלל). כל מה שהוא אמר זה שיש לנוח במשך שבועיים וכשביקשנו מקום להכין מדרסים, הוא אמר שויאטנם לא מפותחת ואין מדרסים בכל המדינה. הוא היה פשוט אידיוט, ואף כשביקשנו שיחפש עבורנו בדפי זהב הוא פשוט התעלם מהבקשה.
בסייגון ביקרנו במוזיאונים ובניינים מענינים. ערכנו סיור מודרך בארמון האיחוד, מקום בעל חשיבות הסטורית גדולה. למדנו הרבה על הזוועות שהאמריקאים גרמו לויאטנמים במוזיאון המלחמה המזעזע. ביקרנו בגן חיות, שהיה די מאכזב. בערב בילינו עם החברים האוסטרלים והכרנו עוד הרבה מטיילים נחמדים אחרים (בינהם ניו-זילנדי אחד, שאת אימו ירון פגש ב-Tourist information בניו זילנד). מה שחשוב לציין בקשר לאופניים וסייגון הוא הדבר הבא: חניית אופניים בעיר על המדרכות או בפינות רחוב- אסורה! כיון שיש כל-כך הרבה רוכבי אופנוע ואופניים חייבים לחנות רק בחניונים מסודרים. התשלום הוא סמלי, לרוב 10-20 אגורות, ובמרכז סייגון אף הגיע ל-70 אגורות לאופניים. זה היה ממש נחמד לראות ולחנות ב-"חניונים" עבור אופניים.
בסייגון גם ציפינו לראות חנויות ושירותים מערביים, אך היא די איכזבה. סייגון היא לא בנגקוק ועדיין נמצאת כמה צעדים מאחוריה, ביחוד בתחום חנויות האופניים. בסייגון ניתן למצוא כמה אופניים מערביות טובות, אבל המבחר קטן מאוד. אנחנו מצאנו את מבוקשנו: חישורים רזרביים וצפצפה לדפי, אך אין להם נעלי רכיבה. בכלל, קיבלנו את הרושם, שאופניים משמשים אך ורק ככלי תחבורה בויאטנם, והמקומיים לא עשירים מספיק כדי להפוך אותם לספורט פופולרי.
דלתת המקונג וסיכום
יום רכיבה תשיעי: 10.8 (שלישי)
מסייגון יצאנו לרכיבה האחרונה שלנו בויאטנם: איזור שפך המקונג (הדלתה). היום הראשון הוא יום נוראי, לא רק בגלל הרוח המאוד חזקה שנשבה נגדנו (רכבנו לכיוון דרום-מערב, והרוח בדיוק לשם...), אלא בעיקר בגלל הדרך העמוסה מאוד (National highway 1), וחסרת נוף ועניין. היציאה מסייגון היא סיוט: עוברים בדרכים מלאות באופנועים, מכוניות ורוכבים, שמצפצפים כשהם חולפים על פניך. ממש נורא. עם היציאה מהעיר ליווה אותנו ויאטנמי מבוגר על קטנוע. האדון ידע אנגלית, כיון שעבד בתור מדריך תיירים, ופטפט איתנו קצת. לא הבחנו בשום אינטרס חבוי לעשות עלינו כסף. בשלב הזה כל כך נמאס לנו מויאטנמים, שחשדנו בכל אחד מהם (ובצדק). בכל הטיול ליוו אותנו "מדריכי תיירות" על קטנועים והציעו את שירותי ההדרכה שלהם- רק אחרי 10 פעמים של להגיד "לא" הם עוזבים אותך. בכל פעם בה הגענו לעיר התנפלו עלינו חבר`ה עם קטנועים והציעו להראות לנו מלונות זולים. זה רק אחד מהדברים שגרמו לנו להרגיש כציפור לטרף בויאטנם.
בדרך פינקו אותנו בארוחת צהריים מכובדת וזולה מאוד במסעדה מקומית. הנשים הבשלניות היו מאוד נחמדות (בויאטנם "נחמד" זה אדם שלא רימה או ניסה לרמות אותך). בכל מדינה כדאי ללמוד איך להגיד "תודה", "שלום" ו"טעים מאוד" כדי להחמיא למטבח המקומי. בנוסף, לכל אורך הדרך יש בתי-קפה עם ערסלים, אידיאלים למנוחה של רוכב אופניים עייף. עצרנו באחד והתרעננו בעזרת קוקוס טרי וקפה קר. סיימנו את היום ב-My Tho (מרחק 70 ק"מ מסייגון), עיר על גדות המקונג. כרגיל קיבלנו עזרה מאנשים על קטנועים למציאת המלון הזול וזכינו להצעות מעניינות לסיורי לילה על המקונג (דווקא נשמע סבבה, אבל היינו עייפים מדי). העיר נסגרת מוקדם ואין בה ממש מה לעשות.
יום רכיבה עשירי: 11.8 (רביעי)
יום מעצבן ביותר. המשכנו ברכיבה, כשהרוח נגדנו ואנחנו סובלים ולא נהנים. אחרי 20 ק"מ התייאשנו ועצרנו אוטובוס. עצר לנו מיניבוס ריק, והציע מחיר של 50,000 לשנינו. אחרי ששילמנו את המחיר לאדם לא קשור מהרחוב, שכאילו עזר לנו, וסיימנו את הנסיעה, הצוות באוטובוס דרש 50$ עברו הנסיעה. הם פשוט רימו אותנו! אחרי ויכוח ממושך ומר, שכלל גם איומים, שילמנו להם "רק" 13$, ולא הפסדנו הרבה כסף (5$ לכל אחד) אך ההרגשה היתה נוראית- וזה היה מה ששבר את גב הגמל. מכאן והלאה החלטנו והכרזנו בריש גלי: אנחנו שונאים את ויאטנם! הגענו ל-Cantho, ולמזלנו מצאנו אכסניה משפחתית ומאוד נחמדה. הם עזרו לנו להרגע ונתנו לנו להשאר מעבר לשעת ה-Checkout. כמובן, שהם גם ניסו למכור לנו סיור אישי בסירת חתירה בשוק הצף (בערך 15$ לשנינו), אך אנחנו מצאנו דרך יותר זולה: הצטרפנו לטיול המאורגן שיוצא מסייגון, ושילמנו עבור חצי יום של ביקור בשוק הצף 2.5$ לשנינו.
במהלך היום דפי סבלה מכאב בטן, ולשנינו נמאס להיות בויאטנם אז תפסנו אוטובוס לעיר הגבול: Chau Doc. הפעם הלכנו לתחנת האוטובוס ותפסנו משם אוטובוס, והמחיר שדרשו מאיתנו היה הוגן לחלוטין. כנראה שזו הדרך לעלות על אוטובוסים בויאטנם (לא תמיד זה אפשרי). שילמנו כ-10 שקלים לכל אחד (כולל האופניים) ל-150 ק"מ נסיעה. ב-Chau Doc לנו במלון שהומלץ עלינו מפי בעלי הבית באכסניה ב-Cantho. המלון מנוהל על ידי בחור אוסטרלי, שמכיר את קמבודיה היטב ונכון לתת מידע לכל תייר. הוא ישב איתנו זמן ממושך והמליץ לנו על מקומות לבקר, תאר לנו את אופי הכבישים ומסר טיפים כלליים לגבי טיול בקמבודיה. בעיר אין הרבה מה לעשות, מלבד לטעום כל מיני מאכלים טעימים ברחוב. למחרת ברחנו מויאטנם כמה שיותר מהר. רכבנו לגבול בדרך לא עמוסה במיוחד עם נוף יפה, וככל שהתקרבנו לגבול האנשים נעשו נחמדים יותר. זה היה מאוד מוזר כי שמענו שהקמבודים נחמדים, אבל מדוע שהויאטנמים ליד הגבול יהיו נחמדים יותר? אולי פליטים קמבודים?
את הגבול עברנו בקלות. ערכנו לנו בדיקת רנטגן לתיקים, במהלכה המשאבה העלתה את חשדם של הפקידים. הם לא עשו לנו שום בעיות ולא גבו כסף נוסף עבור האופניים. אל הגבול מגיעים אחרי רכיבה על גשר ארוך עם נוף של אגם והרים, כשעשרות קמבודים עוברים על פניך לכיוון ויאטנם ומחייכים בחיוך הקמבודי המקסים, שנכיר מקרוב עוד בהמשך המסע. בהחלט סימן טוב לבאות...
לסיכום:
ויאטנם היא מדינה נוראית לטיול עצמאי. אנחנו סבלנו המון מההצקות שלהם, מהנסיונות לרמות אותנו (ולעתים גם הצלחות), מהצעקות המעצבנות שלהם על מנת למשוך את תשומת ליבנו כדי שיוכלו למכור לנו משהו, מהחוצפה האדירה של האנשים, שנגעו באופניים ובציוד כל הזמן. אנחנו בטוחים שרובם נחמדים והוגנים, אך אלו שבאים במגע עם התייר הם הרמאים והגנבים. אם אדם רוצה לטייל בויאטנם, כדי שיעשה את זה בדרך התיירותית ביותר שהוא יכול, כך שיהיה מוגן כמה שיותר מהמקומיים. הכי טוב לקנות כרטיס אוטובוס תיירותי מהצפון לדרום (או הפוך) ולעצור בנקודות התיירות בלבד ולא לנסות אף טיול עצמאי במקומות לא מתויירים.
לגבי אופניים והכבישים בויאטנם: הם הכי לא מתאימים למסע אופניים. אמנם המקומיים רוכבים על אופניים וזה כלי תחבורה מרכזי, אך התנועה בכבישים רבה ולא מתחשבת. התנועה מצפצפת כל הזמן, ואחרי הרבה זמן על הכביש זה פשוט משגע! האוטובוסים והמשאיות עוקפים בחוסר תשומת לב, ומספר פעמים היו מאוד קרובים אלינו. השילוב של כבישים עמוסים בתנועה מטורפת ומקומיים, ששמחים לנצל את התייר המערבי, מביא אותנו למסקנה אחת בלבד (שנתמכה על ידי רוכבים נוספים): ויאטנם הינה "גיהנום לרוכבי אופניים", ולנו נותר רק להמליץ: אל תסעו לעשות מסע אופניים בויאטנם (ואם כן- תתחשבו בכיוון הרוחות לפי המונסון באותה תקופה).
