כאן אפרת המר והרי ההימאליה (חלק א`)

שירת הפורטר

הטיול השנתי הוא הכי מגניב אותי:
בוקר סגרירי ואנחנו עטויי כל טוב , שמיכות קשורות לתיקים, סנדלים משתלשלים מהכתף, ריח נקי מהמקלחת האחרונה של הבוקר. עולים על האוטובוס צפונה לפארק הלאומי לאנטנג (lantang). ארזתי עימי מספר חברים למסע. את אבנר ואלמור שעוד הכרתי בדיעבד.. מדרג`לינג. ואת בועז שפגשנו בטעות, ערב לפני במסעדה היפנית. התקבצנו בספסלינו ונוכחנו שבאוטובוסנו הדחוס יושבים גם.. אלעד, אוהד, יובל, ניר, אליעד, ומורן.. אחים אחים שמחה שמחה. ישנתי עד הצהריים. ראשי מתדפק על החלון.. דאדן דאדן שוב ושוב.... כשהנפאלים שלידי מחליפים זהויות בלי שאני שמה לב מתי, אפילו לא שמתי לב כשכוחות בטחון חשאיים תפסו טרמפ וירדו באיזה תחנה בהרים.

אוזני העירו אותי כשהן כבר לא יכלו לשאת את ה"אחי אחי" "אחותי..." במבטאים ישראלים מובהקים ואפילו במבטאים נפאלים מצוחצחים. אני נשבעת, אחיי היקרים, שיש רק שני אנשים בעולם שיכולים לקרוא לי אחותי, ואני בספק גדול אם אני ארשה אפילו לזה לקרות מעכשיו.

נראה שכבר די צפוף על הרפסודה:
בצהריים הסתמן מחסור חמור באוויר.. מה שנראה כאופציה מתקבלת על הדעת (ולאחר תיקון הפנצ`ר הראשון או החלפת חלק מהמנוע.. אלוהים יודע מה הם עשו שם מתחת לאוטובוס..) עליתי לגג. בהתחלה היינו שם רק אני, יובלי (נציג נוסף של ארץ הקודש ברוח הקרירה) והקנדים. לאט לאט עלו עוד ועוד אנשים.. בשלב מסויים ישבנו שם בין רגליים ותיקים, קרוב לחמישים איש (אם ראיתי נכונה) ו-20 תרנגולות. הכרטיסן אפילו הגדיל לעשות ותוך כדי נסיעה עמד כמו קופיף על חלון האוטובוס ואסף כסף מהנוסעים החדשים. נפאל.

הישראלים החדשים תהו איך זה שאין נשים בהריון בנפאל (אותו סיפור הודי ישן...) בדרך ראינו את התשובה. הילדים פה פשוט גדלים על העצים. ויש להם גם צבע של עצים. חום ירקרק....
אחרי עוד פנצ`ר (קטן). ובסיכומן של 12 שעות נסיעה מפרכות (שאני כמעט ולא הרגשתי כי הייתי עם הקנדים על הגג..:) הגענו.. בגשם וברעמים ובברקים בליל מונסון חם ל syabru besi (חמישה עשר ק"מ מהגבול עם טיבט, 120 ק"מ מקטמנדו.. מה לא הגיוני בלנסוע 120 ק"מ ב-12 שעות?!).

הארי פורטר ותרמיל הקסמים:
כמו שאמרו לי חברים מהשורה השביעית.. אני עז הרים ותיקה ולא זקוקה לנושאי כלים. סנשו פנשו והחברים שילכו לישראלים אחרים. כיווצתי את כל הציוד לקופסת גפרורים קטנה, קשרתי אליה שמיכת פליז כחלחלה.. ויצאתי. פורטרים עלו וירדו מהאוטובוס עם מכתבי המלצות בעברית, חלקם פג תוקפם (מרץ 2002 עד מתי?) חלקם דנדשים. חלקם אומרים דברים טובים. חלקם לא. החבורה שבאוטובוס התמקחה על פורטרים ואנחנו היינו שקטים ונטולי משקל. גם בהתחלה וגם בסוף הסתבר לנו שלא צריך את השירות הזה. אולי קצת בלעגל פינות. בירידות, כשיכולנו לנשום ולנוכח הופעתם הבלתי מתפשרת לאורך הדרך וביציאה ובכניסה לכל כפר, חיברנו, אלמור ואנוכי, את שירון הפורטר השלם - לערבי כיתה ופגש מחזורים קיבוצי:
פורטר
עולה בבוקר
על המדרגות - זוכרת
כן, אני זוכרת
כפות רגליו בכפכפים.

פורטר שמבשר את העלייה והנשיאה
זוכרת,
כן, אני סוחבת
תיק מסורבל פה לבדי.

פורטר הביאו פורטר עם כתפיים חסונות.
פורטר הביאו פורטר שיסחוב בעליות.

 אט אט חרש חרש התרגלנו לראות אותם. לזוז הצידה לפנות להם את החלק הטוב של הדרך שיהיו בריאים עם המקררים האלו שהם סוחבים על הגב. נעמדנו דום לרגל קבוצות של יפניות מבוגרות ומאחוריהן משתרך כפר שלם של שבט השרפה (sherpa). חלקם סוחבים את המטבח, חלקם את האוהלים, חלקם את המדריך. ראינו אפילו פורטר שסוחב סבתא זקנה... כל כך זקנה שקשה לה ללכת.

הפורטר שלנו גדול וחזק
הפורטר שלנו סוחב סל ענק
בבוקר עולה ובערב הוא שב
מביא הוא לרימצ`ה ביצים וחלב.

אשת חיל מי ימצא:
בסוף היום הראשון ... אחרי כמה גשרים תלויים והתקלויות חוזרות ונשנות במיודעינו הקנדים מהאוטובוס... עצרנו מתנשפים באמצע העליה בבית קטן.. עם ברווזוני פח על הגג. אישה טיבטית חרוצה שמנהלת את כל המקום.. ושלושה ילדים שעוזרים להגיש לשולחן. מים זורמים לבית וממנו לנחל... גן עדן די קטן. החלטנו שבדרך חזרה נגיד שלום שוב, אם נוכל. אם נאכל.

קח מקל קח עוד מקל בוא נצא ונטייל:
 פגשנו חבורת פורטרים נייחים וטובים באמצע הדרך שהכינו לנו מקלות הליכה מבמבוקים ירוקים.. שהם גם קשיחים וגם גמישים וגם בגובה הרצוי.. מקצועי להחריד. מקלות אלו היו עוזרי הנאמנים. ובירכיי היו אסירות תודה. כמו גם שרירי זרועותי שהשתתפו סוף סוף במאמץ הלאומי של להרים אותי בעליות. שהוא לא מבוטל לחלוטין.

לתחילת הכתבה

נרגעים באוויר הדליל

צריך ללכת בסיכול חילוף.. רגל ימין עם יד שמאל וההפך.. זה נשמע נורא פשוט אבל המוח שלנו כנראה רגיל קצת אחרת.. כך שבהתחלה צריך מאד להתרכז במוטוריקה העדינה של ניוד 4 גפיים בהרמוניה ובסדר. ושלא ידרכו אחד על השני. או יתפסו מקום של מישהו אחר בטעות. אח"כ זה כבר בא לבד... אח"כ זה כמה ימים. תהינו איך הבע"ח ההולכים על ארבע מסתדרים עם כל הבלגאן.. כשעקבתי אחרי הנאקיות (הנשים של היאקים - אלו שעושים גבינת יאק מהחלב שלהם, תפל למדיי) ראיתי שהן שמות את הרגליים האחוריות בדיוק איפה שהקדמיות היו קודם. נורא נוח.. צריך רק להתכופף קצת בשביל ליישם את זה כמו שצריך.

 "אל מעבר לקשת אל מעבר להר / שם כל מי שנפגוש מיוחד ומוזר / עם אבנר ואלמור עד לגג העולם / רק צריך עוד למצוא את הדרך לשם. / בוא נלך בדרך הכסופה היפה/ בוא נלך בדרך עד סופה סופה.. "

יצאנו אט אני אוהב רגוע... אני ואלמור הזדחלנו מאחור והבנים רצו לפנים.. רצים ומחכים לנו עם כוס תה בלודג`ים הפזורים כמו איטריות אחרי השלג בצידי הנחל. עולים ועולים ומתנשפים ועוצרים. 2000 מ`, 3000 מ`... טוב פה כבר היינו. היה זה יום בהיר שמיים בלי ענן, זה לא גן עדן פה?!! (שאלתי אותי).. מכל פינה מציץ אח גדול (השם שהעניקה אלמור להר עם השלג לקראתו אנו הולכים, באופן כללי הר עם שלג נקרא בשפה המקומית - הימאל.. כן, נכון, מכאן גם ההימאליה.. חכמים, יפה שגם בתורכיה יש רכס שנקרא הקצ`קר וגם הפירוש של השם שלו זה מכוסה בשלג.. אולי כל ההרים בעולם שמכוסים בשלג נקראים בעצם הרים עם שלג..). בכל מקרה, דפקנו עליו תמונות יומם וליל. איתנו ובלעדינו בזריחות ובשקיעות. בעצירות למנוחה או כשסתם רצינו להתנשם.

לו הייתי פיראט, אז עיני האחת... מעשה שהיה כך היה, התעוררתי בעצלנות האופיינית לי ברבע לשש (הכל יחסי). פקחתי את עיני, היה אז חודש... אייר, כמדומני... או בדיוק סוף ניסן. ראיתי מעלי במטושטש תקרה מעץ אחת.. ותכלת השמיים. אבל הייתי צריכה לשים את עדשותי כדי להתפקסס על איך נראים אח גדול ובני דודיו בשעת זריחה. שווה תמונה?..אולי.

הפלא ופלא.. במחסנית רק עדשה אחת.. והזוכה היחידה היא עין ימין!. כן, פעם בכמה שנים יוצא לי לא לקלוע לעיגול והעדשה נעלמת לה. מאחוריי עשרות אירועי הצלות הירואיות של עדשה זו או אחותה ואני לא אספר איפה כבר מצאתי אותן, שוכבות מקומטות ומיובשות והחייאתי אותן מחדש, מפאת הכבוד שעוד נשאר לי אל זוג היצורים החמקמקים האלו.. אבל הפעם למרות שהפכתי את כל החדר העלתי גורנישט בחכתי.. חיפושיי פסקו רק כחמש דקות אחרי ששמעתי "קרחצן" קטן מתחת לרגליי והרמתי שרידים של מה שהיה נראה כמו עדשה קטנה קפואה ושבורה לרסיסים. המשכתי לחפש אח"כ עוד קצת כי אולי זה לא היה זה, עד שהתיישבתי והסברתי לעצמי שזה כן זה ושאני קודם כל ארגע.

בהתחלה חשבתי לי שאם אני אעשה מעצמי משה דיין אז המוח שלי לא יתבלבל לעצמו במוח וידע לאן ללכת. שמו לי רטייה לבנה (יחי ההבדל) וכשהלכתי לי שמחה וטובת עיניים לכפר הבא, הילדים הטיבטים הקטנים הביטו בי בהשתאות וריר נוזל מפיותיהם הפתוחים (ומאפיהם..כמה חינני), עד שהייתי חייבת להסיר קצת את הרטיה כדי להראות להם שיש לי עין. הגענו לכפר העליון kyanjing gompa (בגובה 3800 מטר). משה דיין לא הוכיח את עצמו ועם כל הכבוד לקטע ההיסטורי החביב עלי, כשהולכים עם עין אחת סגורה זה ממש מעצבן. עודדתי את המוח שלי ואמרתי לו.. אל תדאג רק קצת. אני סומכת עליך שתתמודד עם זה יפה. הסרתי את הגזה הסקסית שכיסתה את עיני השמאלית וניסיתי לשלב את המטושטש מצד שמאל עם השארפ של הימין. זה שארפ. זה לא.

למחרת עשיתי יום התנסות של עליה לקרחון.. אלמור ואני טיפסנו ל-4500 בשבילים צרים ודו-מימדיים לחלוטין לטעמי.. (הבנים רצו לאיזה פיסטין בן 4800 מ`, שיבושם להם). הלכנו, אחת בלי עין, אחת עם פחד גבהים בתהליכי החלמה... וחתכנו בקוצים של המדבריות הקפואים למחצה. זה די מוזר בהתחלה לראות ככה בעין אחת.. כי אתה מאבד את מימד העומק. דברים לא ברורים כמו דרדרות לבנות על רקע הרים כהים יכולים להתפרש כשביל, מרחוק מרחוק, לא לדאוג, לא הלכתי שמה. מי שיש לו משקפיים שיוציא משקף וינסה. מי שאין לו - ביש מזל, צריל לסגור עין אחת ולראות איזה קסם.. העולם נראה קצת אחרת.

 בעיתות מנוחה במשכננו הארעי, הייתי מודיעה לכולם שהם אחראים על הראייה מעתה והייתי שמה את העדשה היחידה שנותרה לי בחזרה בכוס. אלמור בכל הזדמנות המהמה לעברי את שיר המפלצות, שזומזם אצלנו בבית בילדותי. "יש לה רגל מתברגת וראשה על ציר / ובלילה את ידה תולה היא על הקיר / מחפשת המפלצת בעל נאמן.. זה סופו של כל בחור המחפש נדן (שנים לקח לי להבין מה הכוונה)/ נגני נגני תזמורת עד בלי די את מוציאה אותי מתוך כליי / בלילה זה נגילה ונשמח כי לא אני הוא הבחור אשר נפל בפח ".

אנקת גבהים:
בגובה הפסגה גם האוויר מתחיל להיות דליל. יש פחות חמצן. הגוף שלי שרגיל לנשימות איטיות נורא (עוד מהתקופה שישנתי לצד סבתא שלי וניסיתי לנשום בקצב שלה) לא נטה למהר את ההתנשמות והייתי צריכה להשתאף ולהתנשף במודע מהר יותר. זה עבד. נכנס חמצן יצא סוד. פתאום אתה מרגיש כאילו חסר לך קצת בריאות..(האיבר לא המערכת), ואז אתה אומר למוח שלך: "או.קיי (תעזוב שנייה את העיניים) תנשום כמו אחרי ריצה" והוא נושם והכל מסתדר. זה יכול לקרות אפילו באמצע הלילה כשמתהפכים..ופתאום בגלל המאמץ הזה בסיבוב פספסתם נשימה ואתם צריכים להגיד לעצמכם לקחת עכשיו שתיים כפיצוי. קורס הכנה ללידה.

יש אמונה כזאת שכל בן אדם נולד עם מספר נשימות מוגבל וכשהן נגמרות אז נגמר. שלום שלום.
תמיד שמחתי שיש לי נשימות ארוכות כי אז גם יהיו לי חיים ארוכים, כמו שאומרים. ופתאום בגובה 4000 מטר מעל פני הים אתה מתחיל להיות מודאג, כי אתה מבזבז קצת יותר נשימות משתכננת (תכננתי, כמובן שתכננתי)... הרגעתי את עצמי ישר. אני נמצאת אמנם בגובה של 4000 מטר.. ומסביבי, מרחק נגיעה, הרים בגובה 6000 ו- 7000 ...בלתי נתפס כמעט, הנוף בעמק הלנטנג השאיר אותי כל כך הרבה פעמים חסרת נשימה שזה בטוח התקזז.

 "בעיניה מי יודע / עננים אפורים מתפזרים לארבע רוחות / נחל אכזב מתמלא, דשא ירוק מכסה והמרחב נפתח/ לשמיים זוג עיניים, מביטות מחפשות צוללות בכחול הקר / מרחפות באוויר אל הזהב המאיר.." (מישאלה - אחינועם ניני)

לקחתי לי שעה קלה ויצאתי לסדר את הנשימה על איזה פלטה קטנה מחוץ לכפר. עשיתי כלום והעננים שטו להם במעלה העמק. הסתכלתי עליהם, על אלו שבגובה שלי.. על אלו שגבוהים קצת יותר.. על אלו שנתקעים אחד בשני ועושים פקק תנועה כמו בקופה בסופר מרקט.. (כרטיס מועדון, יש?). שלוות עולמים... אתה יושב באמצע עמק. על צלע הר... כמו על מדף בקצה מרוחק של חדר גדול. וקירותיו גבוהים ממך באלפי מטרים צבועים בלבן כאילו מישהו ריסס אותם בגרפיטי עד גובה מסוים. העננים עושים חלונות, מגלים טפח ומסתירים טפחיים מההרים הגודזילים שמסביבי. צריך לשבת שם מספיק זמן בשביל להשלים את כל התמונה. חידת הגיון עם בונוס חמצן בצידה.

Killing me softly:
עשינו יום יוגה וספרים ליד האח בקיאנג`ינג. למזלי לקחתי איתי פול אוסטר חביב שהנעים את זמני ביצירת אשליות. הדלת נפתחה ורוח מקפיאה נכנסה לבפנים.. אני מצמצתי בעיוורוני לכיוון כשלפתע שמעתי: "אפרת?". חנן מיודענו נכנס להתחמם ליד האש. זה היה כמו קטע מפרסומת לנקה 7. מישהו מוכר מגיע ופוגש אותך באמצע סופה באיזה שומקום. כמה הגיוני זה כבר יכול להיות?! יש אנשים שיש להם את הדיגדוג הזה באצבעות שהם, כשהם הולכים לטייל, צריכים להיות על סף להיהרג.. אחרת זה לא נחשב. חנן השאיר אצלי פתק קטן עם סיפור דרך ואימיילים של חירום. ואני הסתובבתי עם זה. כמו עורכת דין המחזיקה צוואה קטנה.. עד ששוב אשמע ממנו.. שהוא עבר את הפסגות עליהן הוא טיפס עם כל צעצועי השלג שלו... בררר...

שלג על כפרי כל הלילה נח:
התעוררנו לבוקר לבן (כשהכל באותו צבע ואין אור וצל... הדברים נראים יותר דו-מימדיים מכרגיל... כמו גלויה). הבית עשוי העץ רעד קלות כל פעם כשמישהו התהלך או קפץ לשירותים.. דבר שגרם לגושי שלג-קרח ענקיים לנחות בהפתעה מהגג לחצר. בזווית העין (הטובה) זה נראה כאילו יאקים נופלים מהגג. (מי זורק שם יאקים?).

עכשיו זיהיתי את המקום... פתאום נפל לי האסימון...פשוט כשהחזירו את התפאורה זה נקלט לי שוב.. כאן צילמו את הסצנה המפורסמת מהסרט monsters inc, שבו מגרשים את סאליבן וווזובסקי לגולה, הם פגשו פה את yeti המפלצת המקומית והתגלצ`ו (כנראה במורד עמק הלנטנג) ישר לתוך דלת בכפר נפאלי טיפוסי. למרות השלג, שלא היה ממש יבש, ואנחנו, שהיינו שם למעלה רועדים מקור, החלטנו לצאת לדרך החוזרת בלי עיכובים. התעטפנו בהרבה הרבה לבושים.. מה שהשאיר את התיקים ריקים וקלים והחלקנו לנו בשלג, בעקבות שהשאירו פורטרים משכימי קום, מטה מטה בדרך היורדת אל הכפר - לנטנג.. בלי אלונים ואלה אבל עדיין יפה. "סלים הם לייייייייפ-עמים געגועים לפורטר, ראיתי פעם סל שפורטר עזבו.. והוא כולו שעון על אבן... והטייל והטייל, הוא לפעמים גם כן יכול להשאר שבור ובלי כוחות... ממש כמו סל" (מתוך שירון הפורטר השלם)

לשם ובחזרה:
לפעמים זה מבאס לעשות דברים הלוך וחזור. אבל כשפתאום זה שונה לגמרי, מזג אוויר, תאורה, רטיבות, ראייה. ובכלל ההרים נושפים בעורף והעמק נפתח מלפנים כך שכל הזווית משתנה. אז אפשר לראות דברים שלא רואים משם. עצרנו להפסקת תה וגשם (משום מה זה יצא ביחד) בבית תה קטן עם שיכורים חינניים. ישבנו קרוב לאש להתייבש ופצחנו בשלוש קולות המתגרים בגשם, של הולך נגד הרוח, המדרכה מתנדנדת אני סומך על הגשם שימשיך לרדת, שיימשך הלילה, אהובתי אל פחד, תמיד הכי גשום, לפני שיוצאים מלנטנג... ככה שרנו עד שהוא הפסיק. ואז המשכנו לרדת, כמו שיורד גשם... פום פום פום פום.

ככה אני אוהבת את זה. מזג אוויר קריר ויבש. למעלה פסגות מושלגות.. מתחתיי קו היער ואני הולכת לי על אבנים שאני כנראה בחיים לא אדע איך קוראים להם. הגרביטציה לוקחת אותך למטה .. המקלות רק נמצאים שם בשביל המורל..הולכים הולכים... הולכים... הזמן עובר ככה.. והאדמה נחה.. אז מה? אז מה? אז ככה! (מוקדש לשלומית ואפרת פנחס שותפותינו נטולות החת לטרק הלנטנג).

בהשילי בלי כל חשש:
השלג והיובש נתנו את אותותיהם בעורי והתחיל להתקלף לי האף.. וגם כפות הידיים.. המצח השיר פירורים והלחיים החרו החזיקו בעקבותיו. הרגשתי כמו נחשה קטנה שצומחת. דווקא לא אכלתי הרבה, דאל באט (אורז תפוחי אדמה ועדשים - המנה הנפאלית הרשמית) יום כן יום לא ומומואים כיד המלך. ועדיין התקלף לי הכל וכמו חדשה למחוז חפצי הגעתי.

העולם גדול מידי עלי:
כבר אחרי שבוע של התנתקות התחיל לי הלחץ בעיניים. בלי שום קשר לעדשות רק לזה שרחוק. חשבתי על קטמנדו.. העיר הגדולה.. איך הם מסתדרים שם בלעדיי, הילדה הקטנה מהכפר הקטן... (סילביה במפר, אם קראו לה). איך בכלל קורה שם משהו אם אני לא שם. אם נופל עץ ביער ריק.. האם מישהו שומע?. מי מאייש את המחשבים בבית חב"ד כשאני לא שם?!. מי מחליף בספריה שלושה ספרים בשבוע...? מי אוכל את כל המומואים בפחון הקבוע שלי? ואז חשבתי שאולי זאת אני שלא יכולה להסתדר בלי קטמנדו. בלי איזה רעש רקע.. בלי לבדוק תשובות לכמה שאלות ששלחתי במכתבים על פני המים...
החלטתי שאולי כדאי שאני אשאר עוד קצת בהרים. להחלים. אפילו שיש עוד עליות, אפילו שאין עוד עדשות. בנקודת ההתלבטות פניתי דרומה והחלתי בטיפוס לעבר האגמים הקפואים.

 "זה לא שאני לבד, אין אף אחד, אין אף אחד/ זה לא שאני מודאג, כולם דומים אצלי ביד/ גם אם שוב אעצום את עיני.. השמש תזרח.. כולם יחיו כאן טוב גם בלעדי/ גם אם לא הייתי בכלל... הבוקר יבוא.. העולם גדול מידי עלי.. העולם יפה מידי אולי.../ אני אחלום לנצח / אולי אחלום לנצח ..." (מופע הארנבות של ד"ר קספר).

לתחילת הכתבה

טרק הלנגטאנג (Langtang) - מידע שימושי

הגעה: אוטובוסים יוצאים מקטמנדו ל-syabru besi כל בוקר ב- 6:30, 7:30, 8:30. הנסיעה לוקחת בין 10 ל-12 שעות, תלוי במצב הדרך והאוטובוס. כדאי לקנות כרטיסים מראש (סוכנות סוויסה) המחיר הוא 168 כולל עמלה שהסוכנות לוקחת.

כניסה לשמורת ה-lantang עולה 1000 רופי נפאלי ומשלמים אותה בדרך לפני dhunche.

נקודות חן למעלה בטרק:
kyanjin-ri בגובה 4773 ממש מעל הכפר עלייה של כשעה וחצי.
Tesrko-ri בגובה 4984 קצת יותר רציני, 5 שעות עליה.
Yala peak בגובה 5500 טיול של עוד יומיים כולל לילה הסתגלות ב-base camp. צריך לשלם ב- kyanjing gompa חמש מאות דולר. יש להצטייד בציוד טיפוס בקרח.
הלשון של קרחון kyimoshung, כשעתיים הליכה מהכפר. קליל ויפה.. עולים בערך ל-4200.
 הקיר הקרחוני בסוף עמק הלנטנג לפני langshisha kharka- בערך 8 שעות הלוך חזור (5 בריצה - קצב בועז).

ההמלצה העיקרית היא ללכת לעשות את הלנטנג כי הוא יחסית לא מתוייר (יחסית) וכל ההרים באים לך לפרצוף. הוא גם טוב בתור טרק התחלה כי הוא לא קשה פיסית. ומסודר במתינות בשביל התאקלמות גובה. הגסט האוס שאסור לוותר עליו נמצא בעליה מהגשר התלוי שבין bamboo ל- lama hotel. זה הבית הראשון. עם חלונות כחולים, שבע מיטות בארבעה חדרים. יופי של דהאל באט ומומו מטוגן. והכי חשוב. אישה טובה והכנסת אורחים נעימה.

**חומרים לטיהור מים: יש כאלו שלא מטהרים.. כי זה ממילא מההרים. בכל מקרה המטהרים הנפוצים הם כלור ויוד. הם מגיעים בכדורים קטנים. יש גם כאלו שמשתמשים בטיפה של יוד רפואי. בכל מקרה בשביל לסדר את הטעם שמים זיפ במים. או שאוכלים אותו באצבע.
 *** כמה לקחת? החישוב צריך להיות בערך 500 רופי נפאלי ליום. אבל בדרך כלל לא מדייקים בימים ותמיד כדאי לקחת כפול ממה שחושבים, כי מה יקרה אם תהיה שביתה, ואי אפשר יהיה לחזור לקטמנדו. או סופת שלג?? או שפתאום תפגוש נערה טיבטית מקסימה ותשאר שם כל החיים??!!

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

• אסיה
• נפאל
• הימאליה