ירידה בקאלי גאנדאקי
יום ההליכה האחרון שלנו בטרק. יום ארוך בו נרד דרומה לאורך הקאלי גאנדאקי מהלך של 25 ק"מ אל הכפר גאלסוואר, ולעת ערב, אם הכל ילך כשורה נחזור אל מחוזות התרבות, אל בירת געגועינו במשך שבעת הימים האחרונים - פוקרה. שעות הבוקר יקרות, אין הרבה זמן. הקימה חפוזה, הסידורים חפוזים וגם ארוחת הבוקר. אלה פחות או יותר יהיו הדברים החפוזים האחרונים שנעשה היום, כל היתר יתנהל על פי הקצב שיכתיבו לנו מכשולי הדרך. כבר ביציאה אנו שמים לב שהדרך מאוד "עסוקה" - דרך ללא הפסקה, לא חודלת לרגע, עדרי צאן גדולים הולכים כצאן לטבח באחד השווקים, לקראת איזה `איד` שממשמש ובא, אחריהם שיירות של חמורים עמוסי כל טוב, חבילות עטופות בשקים או בדים לבנים כשבראשם או מאחוריהם מחמר נפאלי שחום קטן עם מקל שמדי פעם נחבט באכזריות אל אחוריו של אחד החמורים שסוטה מהשורה.בין החמורים והצאן הולכים להם כמו מתוך אינרציה, בהכנעה סטיכית, סבלים אנושיים שמשאם לא פחות ממשקל המשאות שעל גב החמורים.
עכשיו שעת בוקר ועושה רושם שיום נאה וחמים מחכה לנו, אמנם זה לוקח לשמש קצת זמן עד שהיא מועילה להופיע מעל קירות הקניון הגבוהים, אבל מהרגע שהיא מגלה עצמה, היא לא חוסכת את קרניה, וכאן למטה בתחתית הקניון "אין מצב" למשב רוח קליל. בינתיים שקט מסביב, רק קולות המים שזורמים לידנו וצעקות מובילי ה"סחורות" מהדהדים בחלל הקניון. הנתיב צר מאוד, לפעמים חצוב בסלע, ממש בתוך הקיר הזקוף. מימינך המצוק הגבוה ומשמאלך למטה זורם הנהר. מי שזז קצת יותר מדי מהדרך בגלל "מוקשי הנעל" שמונחים להם באין מפריע על כל צעד ושעל, או ג`יפה אחרת, ראוי לו שיידע לשחות... וזוהי להזכירנו הדרך הראשה. בלית ברירה אחרת אנו מנסים להשתלב בתנועה ואיכשהו, במידת האפשר, גם להתקדם, אבל... לא עובר זמן רב מאז שאנו עוזבים את גדרות האבן שמקיפים את ה`גסט-האוס`, ואנו "נתקעים" באחוריים של עדר כבשים שהולך לו לאיטו. "חסם בקנה". מה זה חסם? פיל! לא לבלוע ולא להקיא...
ויש להן זמן לכבשים האלה, אללה יסטור, שום דבר לא בוער להן, שהרי מי מצפה להן בסוף היום חוץ מהשוחט, הסכין ואולי הבחירה בין קבב, ששליק, שיפודים, דרבוקות או תוף נפאלי אחר ו"שמייח" רעשני סביב מדורת השבט? כבר עמדנו על חשיבות מימד הזמן במקומות האלה, אז פה זה מקבל ביטוי מאוד מוחשי. באמת לא ממהרים, אין שום אפשרות נראית לעין לעקוף את העדר הזה בגלל רוחב הדרך שמתאים לשתיים וחצי כבשים בו זמנית, לא יותר. בשלב מסויים של יאוש, מישהו לוקח יוזמה ומנסה לעבור בתוך העדר. זה כמובן רק מסבך את המצב עוד יותר, כי חלקנו כבר נמצא בקידמה, חלקנו באחורה וחלק סתם תקוע באמצע. אובדי עצות אנחנו נוכחים איך הזמן שתיכננו הערב לקניות הולך ואוזל, אם זה יימשך בקצב הנוכחי אולי נגיע היום למקום כלשהו, אבל זה לא יהיה פוקרה.
פקק חמורים בדרך לגאלסוואר
לפתע צצה לפנינו דרך מילוט צדדית, מנצלים את הרגע להחזיר עטרה ליושנה ועושים "חבירת-כוחות". עתה כשסוף סוף העדר מאחורנו והדרך פתוחה, נדמה לנו שהנה הנה מתחילים סוף סוף לצמצם פערים, פותחים צעד. ההליכה מאוד נעימה בדרך החובקת את ההר והנהר, נפתלת, נפתחת, נמשכת אל נופי המצוקים המושלגים שמאחורנו והמישורים הפוריים לאורך הנהר שלצידנו, חלקות קטנות המנוצלות היטב לגידול אורז, תירס, שאר ירקות ופה ושם גם בוסתני פירות. מה שבעיקר מושך את תשומת הלב הם עצי הגואיבות. ...לא להרבה זמן, שיירות החמורים המתרבות ומתארכות מרגע לרגע בקצב רצחני מאיימות להטביע אותנו בתוכן. נעשה "צפוף". זה פשוט לא יאמן, נדמה לך שאלוהים אסף את כל החמורים שבעולם וזרק אותם הנה אל דרך המסחר הראשה הזאת.
בקיצור, חמור הוא חמור, הוא חמור, והתכונות החמוריות אלה משתלטות על כל חלקה טובה, שלטון ללא מצרים. בעלי נסיון לא מתווכחים עם "חמורים", על אחת כמה וכמה לא בדרכים צרות כשאתה החלש וחוסר זהירות או תשומת-לב רגעית מצידך תביא אותך אל פי התהום... טרקר מנוסה ימעיט עצמו מאוד בשעת החיכוך עם הבהמות האלה, יעצור על מקומו וייצמד לקיר, שמא תישמט פיסת הקרקע המזערית האחרונה שהותיר לו החמור וחלילה יפול למים הסוערים...
וכל זה אינו אלא הקדמה למה שצפוי לנו ב"מעברים ההכרחיים" - הערוצים הקטנים והגדולים שחוצים את הדרך לרוחבה, ערוצים שמזרימים הרבה מים ופה ושם שוצפים להם בקול רינה מפלונים יפהפיים שצריך לחצות אותם. שם המכשלה גדולה פי כמה... כי אז, דווקא אז, מתחילות להגיע שיירות חמורים מהכיוון ההפוך... עוד זה הולך והנה זה בא... אלה מפה ואלה משם ואנחנו באמצע מדביקים את כל "מהות היותנו" לאיזו פינה מוגנת בין הקירות הרטובים ומחכים... והשיירות, כמעיין המתגבר, נדמה שזה לעד לא ייגמר... מאיפה לעזאזל לקחו כל כך הרבה חמורים... ושוב התשובה המוכנית היחידה שעולה על דעתך היא - קח את זה בשלווה, אחרת אתה נידון לעצבנות מיותרת שלא עושה טוב לאף אחד, שום ברירה אחרת לא נראית לך ישימה כרגע.
בסופו של דבר גם השלב הזה מגיע למיצויו ואנו שבעי ציפיות ועיכובים ממשיכים עם מצברוח שנתון כמונו לטלטלות הדרך המתמשכת, ואיך לומר בשפת המעטה, לא ממש בשחקים. איתי, כדרכו, בנסיון לסמוך נופלים בשעה קשה (בדרך-כלל בעליות), חד חידות להסיח נפש יגעה ממכשלת הדרך. רוב החידות פרחו מזכרוני עוד בטרם נכנסו לשם, אבל הנה אחת שמשום מה נשארה שם, וזה הולך ככה: בשנת 1936 פורסמה ב"ניו יורק טיימס" מודעה המזמינה את כל מוקירי זיכרו של הגנרל פון שטונדה, גיבור מלחמת העולם הראשונה שהלך לעולמו, להתכנס ביום 21.12.36 בשעה 20:00 באולם זה וזה כדי להעלות זכרונות ולספר בעלילותיו וגבורותיו ותרומתו הטרומית לניצחון בעלות הברית. זהו. נראה לכאורה פשוט, חוץ מפרט אחד שעושה את המודעה ללא הגיונית. מהו? אין צריך לומר שמכאן ואילך לא עסקנו אלא בחידה הזו, שכחנו מהחום, והלחות, והעייפות, והנעל הלוחצת, והתמשכות הדרך, ואפילו מאלפי החמורים שהיו רועים עכשיו בצידי הדרך בעת שאדוניהם בולסים בידיים את "דאל-באט" הצהריים שלהם, (מאכל אורז ועדשים מקומי).
כל מעיינינו היו נתונים למאמץ הפיצוח, יגענו יגענו ולא מצאנו. אלא שבין לבין נעשתה לנו "קפיצת הדרך". לקראת שעות אחר הצהריים מתחילים לראות סימנים אמיתיים של סוף מתקרב, נראה שהדרך מרחיבה עצמה לקראת גאלסוואר, אפשר כבר לחוש בפעילות מוטורית שחולפת על פנינו, אופנועים מוזרים ואפילו כלי רכב עם פחים חלודים דופקים, עם בדלי חוטים משונים משתרבבים שמחברים ארעית אביזרי מנוע שונים, אבל... איכשהו בין סתימת דלק להשתעלות מנוע חשודה וגיר חורק... זזים מקרטעים קדימה בקול תרועה רמה (ואגזוז שבור) להודיע קבל עולם על כושר ניידותם המעולה. גם הנוף האנושי משתנה, יותר ויותר בני אדם בבגדים צבעוניים הולכים או נוסעים, שבים ממקום עבודה או קניות או עיסוקים אחרים אל ומן הכפר הגדול שיושב בקצה הדרך המשובשת אל הציביליזציה.
ואנו כבר במבואות הכפר, מתרווחים לנו עייפים בגנו של בית הארחה עטור גנים וירק לפוש מעט, לשתות משהו טוב, לרוקן שלפוחית לוחצת ולסכם מסע שהתחיל בנאיה פול בעלייה של 1000 מטר במדרגות האבן ומסתיים כאן בגאלסוואר לגדות הקאלי גאדאקי מצפים לג`יפים שיקחו אותנו לבני שם נעלה על האוטובוס שלנו חזרה לפוקרה. ושם... איך לא, מתחברים מחדש אל הווה, אל הידיעות המחרידות שמגיעות מהארץ, "ד"ש חם" מארץ הפיגועים שלא נחה לרגע מזעפה. סוף.
סוף דבר - ואם נדמה למישהו, או עולה מהרשימות נימת "סבל" כלשהי, אין זו אלא ידם של הדמיון וההגזמה. נהננו מכל רגע!!!!
