אורוויל - עיר ללא אפליה

אוטובוס מצ'נאי לאורוביל

אורוביל (Auroville) הייתה מבחינתי יעד אליו הייתי חייבת להגיע. כבר למעלה משלוש שנים שאני רוצה לבדוק מהו המקום הזה שמכריז על עצמו: "עיר בינלאומית, שבה יכולים גברים ונשים מכל הלאומים לחיות בשקט ובהרמוניה ללא אפליה על רקע דתי, פוליטי, או לאומי". תחשבו על זה: מי שאוהב את הודו כמוני וחושב עליה בהחלט כעל מקום שהיה רוצה לגור בו, מוצא עיר בהודו, שזרים יכולים לקבל בה היתר מגורים, שיש בה אנשים המאמינים בשלום, שלווה והרמוניה ושאם אתה מאמין כמוהם בכך אתה מוזמן להיות תושב העיר. וגם אם היא לא בדיוק עיר הודית טיפוסית, לא צריך לעבור אוקיינוסים כדי לבקר בהודו האמיתית, בכל פעם שרוצים. אז אם הייתם במקומי, לא הייתם הולכים לבדוק מה זה?!

אז למרות הצונאמי, ולמרות האזהרות ולמרות שהיה לי טוב ונעים בביתם של יפעת ויותם בצ`נאי וקשה היה לעזוב אותם, למרות כל זאת - אורוביל קראה לי והייתי חייבת להגיע אליה. לפני שהגעתי לאורוביל עשיתי שיעורי בית: חיפשתי בגוגל כל פרט שאפשר לקרוא על העיר הזו. מצאתי את אתר האינטרנט שלה: www.auroville.org ועברתי עליו בדקדקנות. מצאתי בלוג של זוג ישראלי שמתגורר שם וקראתי בו כל פרט. יורית ואבירם רוזין מספרים בבלוג שלהם שהם הקימו באורוביל חוות ייעור והם מזמינים מתנדבים לבוא אליהם, להתגורר כאן ככל שיחפצו, לעבוד אצלם בחווה ולהכיר את אורוביל. יותר טוב מזה לא יכולתי לבקש. מיד כתבתי ליורית ואבירם אימייל וקיבלתי מהם מענה מהיר, מלא אהדה ומזמין. הם כתבו שאני מוזמנת להגיע בכל זמן שארצה ואם אתקשר אליהם הם יסבירו לי איך מגיעים ואפילו יבואו לקחת אותי מנקודת מפגש שנקבע. נשמע נפלא.

אז כשהייתי עוד בגואה וקרה מה שקרה עם האסון הנורא הזה בדרום מזרח אסיה התקשרתי לאורוביל כדי לשאול מה קורה והאם הם בסדר, כי אורוביל שוכנת על שפת הים של האוקיינוס ההודי, בצד המזרחי של תת היבשת, באחד המקומות שנפגעו מגלי הצונאמי. נאמר לי שכולם בסדר ושבעצם החווה של יורית ואבירם רחוקה משפת הים כ-10 ק"מ בקו אווירי ושאני מוזמנת להגיע.

מסתבר שאפשר לנסוע לאורוביל מצ`נאי בשתי דרכים: במונית (1500 - 1300 רופי), או באוטובוס מקומי (55 רופי). אין דרך ביניים, אין אוטובוסים דה לוקס לתיירים, אין אוטובוסים של חברות פרטיות, אלא רק אוטובוס ממשלתי, שכמוהו ראיתי מאות עוברים ברחובות צ`נאי, עמוסים עשרות אנשים דחוסים כמו סרדינים, כמה נתלים על הדלת מבחוץ וכך נוסעים במשך כשלוש - ארבע שעות עד לפונדיצ`רי הסמוכה לאורוביל. למרות הניסיון הרע שיש לי עם לוקל-באס בהודו, החלטתי בכל זאת לקחת את האוטובוס המקומי.

קישורים ממומנים

נסעתי עם נהג ריקשה, שיפעת ויותם מכירים לצומת סואן בעיר, שם, אמר לי הנהג, אוכל לעלות בקלות לאוטובוס והוא יעזור לי ולא יפקיר אותי עד שיהיה בטוח שעליתי ושיש לי מקום, כי זה מה שהטריד אותי. לא בא לי לעמוד צפוף בתוך אחד מאותם אוטובוסים עמוסים. האוטובוסים עברו ואנו חיכינו עד שנהג הריקשה אמר: הנה זהו, לקח את התרמיל הגדול ורץ לעבר האוטובוס. רצתי אחריו.

האוטובוסים לא בדיוק עוצרים בתחנה, הם נוסעים לאט וצריך לקפוץ עליהם. נהג הריקשה צעק לכרטיסן משהו בטאמילית ואני הבנתי שהוא שואל אם יש מקום, הכרטיסן אמר שכן ואני טיפסתי, תוך כדי נסיעה על המדרגות הגבוהות. התיק שלי הגיע אחריי, נפנפתי לשלום לנהג הריקשה והתיישבתי ליד שתי בנות-עשרה הודיות רזות (מזל) על ספסל אחד, שבאוטובוסים אצלנו מכיל רק שני אנשים. את התיק הגדול הנחתי מתחת לרגליי ואת תיק המחשב על הברכיים. הבנות חייכו אלי וצחקקו ביניהן (הן כנראה לא רואות כל יום תיירת בגילי עולה על אוטובוס מקומי), פינו לי מקום ככל שיכלו וניסו לשוחח איתי באמצעות הידיים.

אנשים עלו וירדו, חלקם התיישבו לי על הגב, חלקם על הברכיים (יחד עם התיק של המחשב), אבל לומר את האמת? הנסיעה לא הייתה נוראה כל כך, באמת שלא. אולי גם משום שהיא הסתיימה מוקדם משציפיתי, לא שלוש וחצי שעות, אלא שעתיים וקצת, וזה היה מאוד מרגיע. כשירדתי בתחנה המרכזית בפונדיצ`רי, הייתי כבר מוכנה לתחנה מרכזית נוסח הודו: רציפים שהצבע השולט בהם הוא שחור ולכלוך, המוני אנשים יושבים על הרצפה, אוכלים, שותים, מחכים, בוהים בכל דבר שונה מהם (אני, כמובן).

עוד בטלפון אמר לי אבירם שאני צריכה להגיע לתחנה המרכזית בפונדיצ`רי ומשם לקחת את האוטובוס לסדרפט (Sedrapet) ואז, לבקש לרדת בכפר שנקרא מורטנדי (Mortandi). "כשתגיעי למורטנדי, תרדי ליד ה-isd (שזה מקום בו יש טלפונים) של סורש ומשם תתקשרי אלינו ונבוא לקחת אותך". שאלתי באינפורמשיין ונאמר לי שאני צריכה ללכת לצד השני של התחנה. הלכתי, גוררת אחריי את התרמילים. חיכיתי ברציף המתאים לאוטובוס וכשהוא הגיע עליתי עליו בקושי, מושכת את התרמיל הכבד למעלה.

אחרי שהאוטובוס יצא מהתחנה, פתאום עלה בדעתי שאולי זה לא האוטובוס לסדרפט? אולי מהרציף הזה יוצאים אוטובוסים לא רק לסדרפט? החלטתי לקום ולשאול את הנהג אם הוא מגיע למורטנדי. התשובה הייתה לא. כמובן. אז ביקשתי לרדת. הנהג עצר. גררתי את התרמיל עד לפתח וירדתי אל הרחוב הראשי. עצרתי את הריקשה הראשונה שראיתי ושאלתי אותו אם הוא יודע איפה זה מורטנדי. הוא בהה בי כלא מבין ואז שאלתי: אורוביל? ופניו הוארו בשמחה: כן, רוצה לאורוביל? כן, אמרתי, כמה? 120 רופי. זה נראה לי כמו נס, אז אפילו לא התווכחתי על המחיר, עליתי לריקשה ויצאנו לדרך.

לתחילת הכתבה

החווה של יורית ואבירם

לאורוביל הגענו די מהר, אלא שאורוביל גדולה ונהגים שמכירים אותה היטב שייכים לסוכנות נסיעות ששייכת לאורוביל, ונהג הריקשה הזה לא היה אחד מהם. הוא לא ידע איפה זה Sadhana Forest, חוותם של יורית ואבירם, אז ביקשתי ממנו שייקח אותי למרכז המבקרים של אורוביל, משם אוכל להתקשר אליהם והם יבואו לאסוף אותי, כפי שהבטיחו, רק שלא חשבתי על כך שדווקא מרכז המבקרים של אורוביל יהיה הרבה יותר רחוק מהחווה מאשר עמדת ה-isd של סורש במורטנדי.

כשיורית הגיעה עם טוסטוס לקחת אותי כמעט קיבלתי שבץ. את לא רצינית? שאלתי, יש לי תרמיל כבד שצריך לשים אותו איפה שהוא. "כן, על הגב" אמרה יורית והתכוונה לגב שלי. וזה מה שקרה. אני לא רוצה לתאר אפילו את הנסיעה הזו, שהייתה סיוט לשתינו, לא אחת כמעט נפלנו כשבא אוטובוס מולנו. נסענו כך במשך הרבה זמן, אין לי מושג כמה וזה היה קשה מאוד. חשבתי שלא אוכל לעמוד על הרגליים לאחר שארד מהטוסטוס הזה עם התרמיל על הגב.

 החווה של יורית ואבירם נמצאת בקצה של אורוביל, מעבר לכביש הראשי, מעבר לכפר, רחוק מאוד ממרכז היישוב. בתוך יער של עצים נמוכים בנו בני הזוג בקתות מקש וסנדות עץ. הם והמתנדבים המתגוררים עימם, ישנים בבקתות הפתוחות בחבורות. יש תאורה במקום, אבל אין אינטרנט, "המחשב בתיקון", אין נקודות חשמל ואני חייבת עבור המחשב הנייד שלי, השירותים אי שם בחוץ וכן המקלחות. המחנה נראה קצת כמו מחנה צופים ולמרות שיורית נראתה מקסימה ואני בטוחה שהשניים עושים עבודה נהדרת עם החווה שלהם, לא היה לי כוח להתגורר במחנה צופים, בעיקר כשהוא נמצא כל כך רחוק ממרכז היישוב וידעתי שכך לא אלמד הרבה על אורוביל, אלא אתקע במקום אחד במשך שבועיים.

שאלתי את יורית אם היא מכירה גסט האוס שיתאים לתנאים שאני צריכה והיא עשתה כמה טלפונים ובסופו של דבר מצאה לי: "בהארט ניוואס". "זה בדיוק בשבילך. זה נמצא לא רחוק ממרכז המבקרים ויש בו את כל התנאים שאת צריכה".

ואכן, בהארט ניוואס התגלה כגסט האוס מעוצב ויפהפה, שהפך את השבוע שלי באורוביל לשבוע קסום. התנאים היו כמעט כמו מלון חמישה כוכבים, עם מגבות, סבון ונייר טוואלט בשירותים, מבריק ונקי, והכל ב-410 רופי, כולל המיסים שיש לשלם לקהילה בכל מקרה (60 רופי) וכולל גם ארוחת בוקר וכביסה. תענוג.

לתחילת הכתבה

מגיעים לטאמיל נאדו

אורוויל מזוית העין של הילדים

קישורים ממומנים