משלוחת שיירות אל תל גודד
נחנו, אכלנו ושבענו וברכנו, היינו עם החברה, הגיע הזמן להמשיך. בשעה מוקדמת ביום ראשון בבוקר, נפרדה מאתנו נירית לשלום והורידה אותנו בחזרה בשביל, בכניסה לדרך הג`יפים בפארק רבין-פלמ"ח הראל. מבלי שידענו, זה עמד להיות היום הרטוב של המסע.
התחלנו לטפס עם השביל על שלוחת שיירות, ודילגנו ממשלט למשלט. על כל כיפה היה שלט שהסביר בדיוק מה היה תפקידו של כל משלט במלחמת העצמאות, וציין גם, לצערנו, בדיוק כמה אנשים נהרגו ואיפה בהגנה על הדרך. משלוחת שיירות ישנו נוף נהדר של כביש מס` 1 שמתפתל בגיא ועולה אל ירושלים. רעש המכוניות הקלוש שהגיע לאוזננו מכיוון הכביש שיווה לו מראה של מין נחל מודרני. אבל לא יכולנו להתענג יתר על המידה על המראה, שכן ארובות השמיים נפתחו וחיש מהר ניתך עלינו גשם עז שלא היה מבייש את שיא החורף. התנחמנו בזה שזה טוב לכנרת (איפה אנחנו ואיפה היא) והמשכנו ללכת - טעות מס` 1.
הטיול בפארק רבין יכול להיות נחמד ומהנה אלמלא הגשם, והיה לנו קשה להתרכז במשהו חוץ מאשר במים המטפטפים על העיניים. אצנו רצנו לנו הלאה, והתחלנו לרדת בשביל אל תוך נחל כסלון ויער הקדושים. מה שהייתה אמורה להיות ירידה קלה ונוחה הפכה בגלל הגשם להיות בוצית, חלקלקה ומסובכת. בסך הכל זו הייתה חוויה מיוחדת, ותוואי השביל עבר במקומות שגרמו לנו לדמיין שאנחנו מטיילים ביער גשם טרופי אי שם באמזונס ולא בהרי ירושלים. אחרי שעה קלה הגענו אל אפיק הנחל, אל מול מערת בני ברית, ולשמחתנו בדיוק היו במקום עובדים של הקרן הקיימת שהכינו את אזור המערה לטקס יום השואה שחל למחרת. כך יכלנו להתחמם ולהתייבש קצת על יד מדורות הגזם שהם הבעירו.
זה כמובן עזר לנו אך במעט משום שמיד אחר כך התחדש הגשם והמשכנו ללכת בראשים מורכנים ובמוראל ירוד (הכנרת! הכנרת!) במעלה הנחל. גם אם היו שם דברים נורא מעניינים מסביב, אנחנו לא ראינו אותם. למרגלות מושב שורש עצרנו להפוגה קלה מתחת לסככתו הטבעית של עץ, לאכול משהו ולחשוב מה הלאה. כיוון שכבר היינו ספוגים לגמרי ובאמצע הנחל, לא הייתה יותר מדי ברירה ופשוט המשכנו ללכת. הגענו עד לקיבוץ צובה, נכנסנו למוסך שבכניסה ועצרנו להתחממות (אנשים נחמדים שעובדים שם אפילו נתנו לנו חולצות יבשות!). אחרי שראינו שזה לא ממש עוזר, אבל הגשם דעך לו, המשכנו הלאה, אל הסטף. לשם נירית הגיעה מאוחר יותר ולקחה חלק מהבגדים הרטובים לייבוש מהיר אצלה בבית. אנחנו המשכנו מטה עם השביל, עברנו דרך הסטף (מקום קסום בפני עצמו) והתמקמנו ללילה בחניון שורק. אמרנו לעצמנו, לפחות נירית תייבש בינתיים את הבגדים, וגם אם יירד גשם כעת הרי שלפחות בתוך האוהל לא רטוב - טעות מס` 2.
כשהוצאנו את הדברים מהתיק גילינו לחרדתנו שלא רק כל הדברים שהיו בו נרטבו לגמרי, גם האוהל היה רטוב ושקי השינה היו פשוטים ספוגים לחלוטין! אני מודה, עלו בי תקוות לחזור ולישון אצל נירית לילה נוסף, אבל לא רצינו לצאת מהשוונג של ההליכה, והחלטנו לישון בשטח בכל זאת - טעות מס` 3.
מאוחר יותר, נירית חזרה עם הבגדים היבשים (שנרטבו שוב ברגע שנכנסנו איתם לשק"שים) וגם כמה דברים טובים לאכול. היה כבר חושך, אכלנו כמו בהמות - טעות מס` 4 - וחזרנו לישון. זה היה לילה רטוב וקר במיוחד.
יום המחרת התחיל בכאבי בטן בלתי צפויים, אבל אמרתי לעצמי איזה "נתגבר על זה" קטן והמשכנו לטפס בהרי ירושלים. הגשם אמנם הסתלק, אבל הלילה הרטוב בצירוף הארוחה המיותרת באמצעו נתנו את אותותיהם בקיבתי, וכשהגענו אל יד קנדי, אנשי קק"ל המקסימים דאגו להביא לי תה צמחים חם ואפילו קוששו לי עצים (עם יונתן) והדליקו את האש. אני, כאות תודה, פרסתי שק"ש על יד התנור, שכבתי איזה זמן כך ובסוף התרוממתי והקאתי ישר על הרצפה שלהם. כיף כיף כיף! אחרי זה דווקא הרגשתי קצת יותר טוב, ואחרי שיונתן ניקה הכל המשכנו ללכת. לא התקדמנו הרבה והתחלתי להרגיש שאפיזודת ההקאות טרם הסתיימה לה. לאור המצב הנתון דילגנו קצת בטרמפים עד שהגענו ליישוב מטע.
מה שאני זוכר משם הולך ככה: הקמנו אוהל על הדשא, יונתן הלך לקנות קולה ואני צנחתי אל האוהל והלכתי לישון (השעה הייתה 5 בצהריים). כשהוא חזר מהצרכנייה, קמתי, יצאתי מאוהל, הקאתי על הדשא, שתיתי קולה וחזרתי לישון עד הבוקר. היה זה ערב יום השואה ויונתן הדליק מחוץ לאוהל נר נשמה. הוא סיפר לי אחר כך שהוא ישב מחוץ לאוהל והביט בנר הזכרון וראה את קצות הרגליים שלי מבצבצות מחוץ לאוהל, והקונוטציה נראתה לו קצת מפחידה...
אבל למחרת הכל כבר עבר ושוב הייתי רענן ונמרץ כפנתר (לא בדיוק, אבל בערך) והמשכנו הלאה כמתוכנן. גולת הכותרת של היום ההוא הייתה שבאזור מושב נתיב הל"ה מורן, החברה של יונתן, הצטרפה אלינו ליום וחצי של הליכה משותפת. מסכנה, היא עוד לא ידעה מה מצפה לה... המשכנו שלושתנו ברוח טובה, צעקנו על מורן שתכבה כבר את הפלאפון הארור, והגענו לבסוף לתל עזקה. טיפוס תלול אבל קצר וכבר הגענו אל ראש התל והשקפנו ממנו על כל הסביבה.
בירידה מהתל לצידו השני, גילינו שקק"ל שתלה לאורך השביל קוביות אבן שעליהן חקוקים פסוקים מן המקרא המתארים צעד אחר צעד את הקרב בין דוד לגוליית, שהתרחש ככל הנראה ממש כאן. אתה מגלה בהליכה שכל הארץ שלך, כל מקום ושעל בה, רצופה מורשות קרב מכל התקופות, מתקופת התנ"ך ועד ימינו. כנראה שהאנשים מצליחים לגאול את האדמה הזו רק בדמם...בסוף היום הזה חיכה לנו פינוק מתוק, לילה בבית הדודים של מורן ביישוב שריגים (לי-און), שנמצא ממש מול השביל. שוב ארוחה ביתית מצוינת, קצת מסג`ים לכפות הרגליים והופ למיטה.
לתחילת הכתבה
מתל גודד אל נחל שקמה
מורן המשיכה איתנו גם למחרת, אבל עד מהרה כבר לא היינו רק שלושתנו. בתחילת היום, במצפה משואה, הצטרפו אלינו להליכה 2 כלבות, אחת גדולה (שקיבלה את הכינוי "אהבלה") ואחת קטנה (שכונתה בשם "צוויליך" על שם אחת הדמויות בסרט בלוז לחופש הגדול) וכך הלכנו לנו על הרמה, חבורה גדולה ועליזה. בהמשך הדרך, כשהגענו אל חרבת צורה חיכתה לנו אטרקציה נוספת שראינו עוד ממרחק רב. מסוק גדול של חיל האוויר ריחף מעל לחרבה, וחיילים של יחידת החילוץ 669 התאמנו במקום על חילוץ פצועים. אהבלה, הכלבה, נבהלה כנראה מהרוח האדירה שחוללו להבי המסוק ונעלמה מבלי לומר שלום, אבל צוויליך הקטנה והנאמנה נשארה אתנו.
ירדנו אל תל גודד, הצצנו במערות הפעמון והוספנו לצעוד בצד שטחים חקלאיים שונים עד קיבוץ בית גוברין, שם מורן נאלצה להפרד מאתנו בצער ולחזור לציביליזציה. אני חייב לומר שהיא הלכה למופת ולא התלוננה לרגע ובעיקר אירחה לנו חברה נעימה. מצוידים בצוויליך, התרחקנו מבית גוברין, הקפנו את השמורה (שביל ישראל מנסה לעקוף בדרכו שמורות טבע שהכניסה אליהן בתשלום. מצד אחד - התחשבות נאותה והפיכת השביל למשהו פתוח לכולם. מצד שני - פספוס של חלק מהאתרים החשובים והמעניינים הפזורים בארץ). הגענו עד אזור לכיש. טיפסנו אל החניון הקטן בכניסה לתל והתמקמנו ללילה בין העצים ולהוצאת קרציות ארוכה מצוויליך הכלבה, שללא ספק הרוויחה ביושר את התואר "הכי הרבה קרציות עם כלבה שראינו בחיים".
בבוקר היא באה להעיר אותנו ואחרי שהתארגנו, ירדנו דרך התל, ונכנסנו אל תוך בוקר ערפילי בחבל ארץ קצת משונה. היינו באמצע שום-מקום, ולאן שלא הסתכלנו ראינו רק חיטה ועוד חיטה. לא שרנו אמנם "ים השיבולים", אבל לא היינו רחוקים מזה. בקטעים כאלה, של הליכה מונוטונית באזור משעמם, הראש מפליג במחשבות. פשוט הולכים בשקט וכל אחד חושב לעצמו. חשבנו קצת על המסע הכביר הזה שאנחנו נמצאים בו כבר שלושה שבועות וחצי, ואיך עוד יש כל כך הרבה לפנינו.
היינו בדיוק באמצע הדרך ועל פי הנוף מסביב, התחילה לחלחל בנו ההכרה שעזבנו את הצפון שופע המים, את המרכז המישורי והנוח, ואפילו את הרי ירושלים. חשבנו איך כבר נהייתה לנו שגרת יום קבועה. מתעוררים מוקדם, מרתיחים תה ומתארגנים (התיק כבר "מסדר את עצמו") ואחר כל פשוט הולכים והולכים עד שמחשיך. ושוב מקימים אוהל, בכל פעם במקום אחר שהופך חלקת אלוהים פרטית ללילה יחידי. ושוב מרתיחים תה, כותבים קצת ביומן, עוברים על המסלול של מחר וצונחים עייפים אל השינה. בתום כל המחשבות האלה הגענו לאחוזם, מקום קצת סהרורי ותמוה דרומית לקריית גת. הצטיידנו בסוכריות מנטה וליקריץ (סוכריות סוס שחורות, ממש כמו פעם!) והדרך כבר אצה לנו.
טיילנו אחר כך באזור שמורת פורה, אזור קצת משונה ומלא גבעות מכוסות עשב צהוב שכנראה נראה יפה הרבה יותר בעונה אחרת. האטרקציות המרכזיות בשמורה היו הערוץ הקניוני והמגניב של נחל סד (פתאום נוף כל כך שונה באמצע כל הצהוב הזה) וגם כמה סולמות קטנים שטיפסנו עליהם מעל לגדרות בקר (אנחנו לא יודעים מי הציב את הסולמות האלה, אבל צריך לספר על זה גם לחקלאים בצפון). כל הדרך צוויליך נשארה אתנו - רצה כל העת כמה מטרים לפנינו ומדי פעם בודקת במבט חטוף אחורנית אם אנחנו עדיין שם - ומאוחר יותר, כשהיינו צריכים לחצות את כביש מס` 3 הסואן, יונתן פשוט נשא אותה על כפיו עד לצד השני.
השמש השוקעת תפסה אותנו בצד ערוצו של נחל שקמה, ואת הלילה ההוא העברנו בתוך חורשה קטנה על יד הנחל (שהייתה מלאה, אגב, בשאריות של מסיבות סמים כאלה ואחרות). החורשה על גדת הנחל, מה לעשות, הייתה קצת משופעת. ניסיתם פעם לישון ממש בשיפוע? זה עשוי להיות די משעשע...
לתחילת הכתבה
נחל שקמה וקיבוץ כרמים
ליווינו את נחל שקמה עוד כ-10 ק"מ די משמימים למחרת, עד שהגענו אל קיבוץ דביר. השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת וכבר היה די חם. הרגשנו שאנחנו מתחילים להדרים באמת, וחששנו לגורלה של הכלבה לכשנכנס ממש למדבר. פחדנו שהיא לא תעמוד בתנאים של הנגב והערבה (ולא נראה לי שהיא הייתה בקטע של לסחוב אוכל ומים לעצמה), ובצער גדול (יונתן באמת נשאר שבור כל אותו יום), נפרדנו ממנה, משאירים אותה למשמרת בקיבוץ. אנחנו מקווים שהיא עדיין שם.
עברנו עוד לא מעט עליות וירידות בדרך (באזור צחיח שעונה לשם המזעזע "גבעות געת"), חצינו את יער להב (זוכרים את הניווטים המיתולוגיים בגבעות גורל? זה ממש כאן!) ולבסוף הגענו אל מרכז ג`ו אלון לחקר המורשת הבדואית. בדכאון בגלל הכלבה, רק בקבוק קולה הצליח להעלות מעט את המוראל, וברוח שפופה המשכנו הלאה.
אחרי שעזבנו את ג`ו אלון, נכנסנו לחבל ארץ שנראה כמו ארץ רפאים. דרומית לקו הירוק, רק גבעות וגבעות צחיחות בכל מקום, ברקע שומעים בקושי הדי מואזין מהכפר הסמוך, שני ילדים בדואים רועים את צאנם על יד הכביש ואנחנו מהלכים לנו בתווך. היה חם, היה מוזר, ובשביל להוסיף על הסוריאליזם, אחרי עלייה קורעת ובלתי צפוייה, הגענו אל יישוב קטן בשם סנסנה. זו בעצם יותר התנחלות מיישוב ממשי, משום שהקרוואנים שלה נמצאים ממש על הקו הירוק עצמו, ואחרי שתפסנו פינה על הסלעים ממול לכניסה ליישוב, התחלנו להכין לנו ארוחת צהריים.
בדיוק כשהיינו באמצע האורז, עצר מולנו ג`יפ סיור של מג"ב.. שני חיילים מדוגמי מראה קפצו מאחור ונעמדו מולנו, שכפו"דים קרמיים ונשק מוכן והכל. שוב הצבא התחיל להתערב יותר מדי בחיים. ניסינו להסביר להם שאנחנו באמצע טיול ושאנחנו בסך הכל מכינים ארוחת צהריים, אבל הבגדים המלוכלכים והזקנים שצמחו פרא על פנינו עשו עליהם רושם אחר. נבוכים משהו, שלפנו תעודות זהות, ואחרי התייעצות קטנה עם המפקד, הונחנו לנפשנו.
היה זה יום שישי בצהריים ונשארו לנו קילומטרים ספורים עד היישוב מיתר, שם חשבנו להעביר את שבת המנוחה. כשצעדנו לאורך הכביש המשמים לכיוון הצומת, עצר לידנו פתאום טנדר קטן ובחור חביב מראה חייך לעומתנו והזמין אותנו להכנס. חשבנו שזכינו בטרמפ קטן עד הצומת, אולם טעינו בגדול. בדרך הקצרה סיפרנו לירון (זה היה שמו) שאנחנו עושים את שביל ישראל, ואז אורו עיניו, כאילו אמרנו את מילות הקסם, ומפה לשם הבחור פשוט הזמין אותנו להתארח אצלו, בקיבוץ כרמים שממול לעיר מיתר (ותודה לאל שלא ישנו במיתר).
הוא היה בדיוק באמצע מעבר חדרים בתוך הקיבוץ אז עזרנו לו קצת עם הדברים ואחר כך זכינו בשבת שלווה ושלמה בבית הקטן שלו (הוא הלך לישון אצל החברה שלו), עם מקלחת וטלביזיה ואפילו שירות חדרים (הבנאדם הביא לנו אוכל מהחדר אוכל ואבטיח מים המלח!), ממש כמו צימר א"א!! ברכנו אותו ואת משפחתו והשד יודע את מי עוד, ושמחנו לגלות שנשארו גם אנשים טובים בארץ ישראל (לא כמו בחוקוק או בניר אליהו).
וכך, בתום שבוע רביעי, המדבר כבר היה ממש לפנינו.
טיפים לכתבה:
1. אירוח בקיבוץ כרמים - אם תרצו, אפשר לישון בקיבוץ כרמים על הדשא, אם רק תתאמו את זה מראש עם המזכיר של הקיבוץ הקטנטן ותספרו לו שאתם עושים את שביל ישראל. הבטחה שלנו, זה עדיף בהמון על מיתר הסמוכה.
לתחילת הכתבה
